ככה לפחות חושבים בשרותי בריאות כללית

מיום ראשון לקורונה ועד היום אני ממשיכה להגיע כל יום למרפאות , ממוגנת לפי הכללים

מטפלת בעיקר טלפוני

שזה לא פשוט בכלל גם אם נשמע ככה

להחזיק ביד אחת את השפורפרת וביד שניה במקלדת , מטופל אחרי מטופ כמעט בלי הפסקה ( כי כולם מארים ורוצים את הטיפול, יש כמעט מאה אחוז הגעה )

ככה במשך 5-6 שעות

לא כולם עונים בזמן, ולפעמים הפגישה נמשכת קצת יותר ואז נוצרים איחורים
ככה שלהספיק לשרותים , לשתות ושלא לומר לאכול זה ממש בקושי
וזה לא כמו בקליניקה וזה לא כמו בימים כתיקונם , ימים נורמליים.

אין כאן שום דבר נורמלי

רוב במטופלים בעיקר המטופלות עונות לי תוך כדי טיפול בילדים ויש המון רעשי רקע שמקשים על הריכוז שלי ושלהן

חלק מהאנשים נאלצו להיות בעבודה ( חיוניים) ואנחנו מדברים תוך כדי כי זה בכל זאת חשוב להם והם לא מוותרים.

וחלק לא קבלו את ההודעה והם מגיעים למרפאה למות הכל ואני מטפלת גם בהם, עם מסכה וכפפות ומרחוק אבל מטפלת .

לוקח זמן להתרגל לטיפול הזה , בלי לראות את פני המטופל, בלי קשר עין בלי לדעת אם הוא מקשיב , מתיחס ומה הדברים שאמרתי עושים לא .. האם הוא כתב את מה שאמרתי או לא .
בלי להבין עד כה הוא נרתם לטיפול ומפנים.

זה לא פשוט, מאד מאתגר ובכל זאת …

כל יום שזה נמשך, אני מבינה כמה זה חשוב וחיני וכמה אסור לוותר על הקשר הזה גם אם זה רק מעט ממה שצריך

אני מדברת עם מטופל מבוגר שחוץ מהניתוח הבריאטרי ונושא המשקל גם חלה לאחרונה בסרטן והוא לבד בבית לא עובד ללא המשפחה המורחבת
אנחנו מדברים רק על איך הוא מרגיש , איך מעביר את הזמן ומה יעזור לו

אני מדברת עם בחורה צעירה שגרה עם בעלה אצל הוריו ושום דבר שקורה בבית ועם האוכל הוא לא ממש בשליטתה והיא חשפה ונאלת להתמודד עם הרגלי אכילה לא תקינים שהן לא שלה אלה של המשפחה אצלה גרה , כמו אכילה בלילה מול הטלויזיה

אני מדברת עם אמא צעירה שכל כך עבוקה בלדאוג לצרכי התינוק שלה שקצת שכחה את עצמה

אני מדברת אבל גם בעיקר והרבה מקשיבה

לתחושות לרגשות לצרכים לתקוות

אני שם בשבילם לפעמים בלי ממש עיצות יעילות , לפעמים רק בשביל להקשיב ולהיות שם עבורם, שידעו שהם לא לבד

לפעמים בשביל לשדר אופטימיות ושזה אפשרי גם עכשיו לעשות שינוי

אני שם בשביל כל מי שהתחיל לעשות שינוי או רוצה לשנות ולא מוותרת להם, אני שם כדי שהם לא יוותרו לעצמם

לא נותנת להרים ידיים

מאפשרת להם לעשות קצת סדר בחוסר סדר, למצוא קצת וודאות באי ודעות ולייצר שליטה איפה שנראה שהיא אבדה לגמרי

ואני מעוודת ומזכירה ותמוכת ומקשיבה

אני עצובה איתם אך גם מנסה לשמח, דוגת איתם אך מביאה תקוה

ומתגעגת ומיחלת לימים הרגילים שבהם נפגש בקליניקה ואוכל לשים יד לחבק או לפחות לראות את הפנים שלא מבעד למסיכה

ובסוף יום העבודה מנסה להספיק להתעסק במה שמעבר לטיפול. לשלוח את ההנחיות במיילים, לכתוב ולשלוח לאן שצריך מכתבי הערכה לניתוח, להתקשר למטופלים שמחפשים אותי ולקבוע תורים, לקבוע טיפולים למטופלים של דיאטניות שכרגע לא עובדות להתקשר למטופלים של מחר לתזכר אותם שהטיפול טלפוני ועוד ועוד.

העבודה לא מסתיימת אף פעם ואני מוצאת את עצמי לעיתים נשארת עוד שעה או יותר מעבר לזמן

ואז אני מגיעה הביתה , מורידה את הבגדים מהקליניקה , ונכנסת למשרה אחרת , משרת הבית
אל מלא מלא כביסות , אל כלים לשים ולהוציא מהמדיח , אל בישולים שלא נגמרים כי כולם כאן ואוכלים אל נקיונות

ובין לבין מתעסקת במשרה מס 3 – הקליניקה הפרטית שנחתכה מאז תחילת הבלאגן לא מעט
מתפנה לשמירה על הקיים, לתחזוק ,להמשך הקשר עם המטופלים גם אלה שממשיכים בטיפול וגם אלה שבחרו כרגע להפסיק מהסיבות שלהם, מבחינתי כולם עדין מטופלים שלי , לכתיבה ולשדורים חיים, שיווק ועשיה

ובין לבין מנסה לשמור על שפיות ועל עצמי

קצת פעילות מול המחשב , יציאות לסבובים קצרים של הליכה עם או בלי אחד מבני המשפחה , זמן עם הבנות והבן זוג , זמן בזום לתמיכה או ללמידה , לפעמים קצת מוסיקה קצת קריאה קצת טלויזיה

ובלילה אחרי האמבטיה שאני כל כך אוהבת נכנסת לפיגמה ולמיטה

וגם אם המשכורת ממש לא גדולה ( פחות משל רוב המורים) וגם אם לא שרים לכבודי במרפסות ולא עושים עלי כתבה כי איימתי לשרוף את עצמי וגם אם אמשיך לעבוד כנראה רוב החופש והימים שאקח יהיו על חשבוני

אני משתדלת לחייך ולהשאר אופטימית ולחכות בשמחה ליום המחר ובעיקר להודות

על שיש לי עדין עבודה

על שיש לי משפחה מדהימה

על שאני מצליחה ליצר עשייה לעזור ולתרום

על העיסוק במקצוע שאני כל כך אוהבת

על שיש לי אותי ואתכם

שגרת קורונה מחכה שתסתיימי