היום אני שמנה !

לא הייתי ככה בעבר

בתור ילדה אכלתי מאד לא בריא ושתיתי רק פטל אבל לא הייתי שמנה גם לא ממש רזה

הייתי בסדר, רגילה .

זה לא מנע ממני להיות ילדה לא מקובלת בלשון המעטה ודחויה בשפה כנה יותר .

למה ? עד היום לא יודעת לשים את היד על משהו אחד.

כביכול הייתי ילדה רגילה ,לא שמנה ולא רזה, לא יפה ולא מכוערת, לא רעה מאד וגם לא טובה מאד , לא טיפשה ולא גאונה .

ווכל זאת הייתי דחויה ..

כנראה שלוב של הרבה מאד דברים שהיום אני יודעת לקרוא להם בשננות :

בעיות מוטוריות, שגרמו לי להתלכלך יותר בקלות מאוכל ומכל דבר.

חוסר קורדינציה שגרמה לי לשפוך דברים ולהיות קלאמזית .

קשיי רכוז וקשב שגרמו לי להיות אמפולסיבית, כעסנית ורגזנית .

חוסר בטחון עצמי שהלך ונפגע עוד יותר ככל שהייתי לא מקובלת וגרם לי להתכנסות ולהתרחקות .
רגישות יתר שגרמה לי לפגיעות
עקשנות שגם היא לא תרמה ועוד ועוד .

מיד אחרי הצבא הלכתי ללמוד ( כי בזה תמיד הייתי טובה ) ואחרי התלבטות בחרתי ללמוד תזונה .
בשונה מהרבה תזונאיות של הדור החדש, הרצון לעסוק במקצוע זה, לא היה קשור לבעיה ועיסוק יתר עם משקל, דימוי גוף, אוכל וכו, אלה יותר מתוך הרצון לטפל באנשים, ולעזור להם להתגבר על קשיים ,כפי שאני למדתי לעשות זאת ברבות השנים, בעזרת תהליכי טיפול רגשיים שעברתי .

התחתנתי רזה, ואז באו ההריונות והלידות 3 במספר במשך 15 שנים.
בהריון הראשון כאמור הייתי ממש רזה, וגם לא עליתי הרבה במשקל , גם בהריונות האחרים לא עליתי .
בשלב הזה כבר הייתי עם 2 תארים בתזונה, והתחלתי להיות הרבה יותר מודעת לתזונה ולמה שאני מכניסה לפה .
כבר לא שתית מתוק בכלל ( ועדין גם לא מספיק מים כך שלא ממש שתיתי), הוצאתי בוראקסים, מלאווח ומתוקים מהבית, והתחלתי ללמוד לבשל ולאכול בריא ומסודר .
את כל תורת הבשול למדתי בעצמי כי אמא שלי נפטרה שהייתי בגיל 16 ואבא שלי מעולם לא לימד אותי .

כאמור בהריונות עצמם לא עליתי במשקל אבל בינהם כן והרבה .
אחרי כל הריון קבלתי במתנה דיכאון אחרי לידה שהיה קשור למתנה גנטית שקבלתי מהורי , להתמודדות עם קשיי הלידה וגידול הילדים וכן לחסר הגדול של דמות אם בחיי בכלל , ובתקופות הריון ולידה בפרט , לקושי בתמודדות עם החסר הזה ולצורך והגעגוע הרב בנוכחות דמות כזו בחיי .

כל דכאון כזה גרר טיפולים רגשיים , אך גם תרופתיים שתרמו לעליה של כ 7 קג כל פעם .
בדכאונות עצמן, הייתי אוכלת מעט מידי ויורדת במשקל עקב חוסר תאבון וחוסר חשק לאכול כמו גם לעשות כל דבר אחר , אבל אחכ הטיפול התרופתי וההחלמה מהדכאון הביאו איתו רעב בלתי נשלט, ללא שובע, יחד עם אכילה בלתי מבוקרת .
3 הריונות ,3 לידות, 3 דכאונות ,3 סשנים של טיפול תרופתי אחר/ נוסף כל פעם וביחד עליה של 20 קג במשקל .

התיצבתי על משקל לא נמוך אבל גם לא מאד מאד גבוה של 80 קג ועליו הייתי כיותר מעשור שנים עד לפני כ 3 שנים .

במשקל הזה , כבר עסקתי כדיאטנית , גם בשרותי בריאות כללית וגם בקלינקה פרטית והתמחיתי בטיפול במי אם לא אנשים לפני ואחרי קיצור קיבה אלה , שההשמנה היא ה ISSUE של חייהם , ונתתי להם מעטפת של טיפול תזונתי ורגשי , לימדתי אותם כמו שלמדתי בעצמי , לקבל לאהוב לשמוע ולהקשיב לעצמם בלי תלות בגורמים ייצונים כמו משקל מראה ועוד.

במשקל הזה, כבר גדלתי 3 ילדים צמחוניים שאח"כ, שניים מהם הפכו לטבעוניים וגרמו לי להרחיב את הידע הנסיון היכולות שלי והאהבה לבשול בריא מגוון ומאוזן מחומרי גלם טבעיים ואיכותיים.

במשקל הזה ,האמנתי ואכלתי בעיקר אוכל ביתי ומעט מאד אוכל מעובד ומוכן וכך חינכתי וגידלתי את ילדי .

במשקל הזה, כבר עסקתי בפעילות גופנית סדירה הכוללת שני אימוני טקוואנדו בשבוע של שעה ורבע כל אחד.

במשקל הזה, אהבתי את עצמי , הרבה יותר מאשר כשהייתי ילדה ורזה
במשקל הזה התפתחתי, והתעצמתי רגשית ועסקית .

במשקל הזה , הגשמתי המון חלומות , שלא האמנתי שאגשים, כמו : להיות בעלת עסק עצמאי משגשג , לטפל בהצלחה באנשים בתחום התזונה והנפש , להרצות אל מול קהלים גדולים , להנחות קבוצות , להאמין לקבל ולאהוב את עצמי , להיות אהובה, אהודה, מקובלת ועם חברים ,ולהיות אמא טובה ומעצימה את ילדיה .

במשקל הזה , אפילו שמעתי טענות מחלק מהאנשים שעברו ניתוח בריאטרי שאני לא אוכל להבין אותם , כי אני לא שמנה ולא עברתי את מה שהם עברו .

במשקל הזה מעולם לא הרגשתי שמנה וגם לא שמעתי זאת מאף אחד מהסובבים אותי כאמור גם לא מהמטופלים שלי.
נהפוך הוא אנשים הגיעו להיות מטופלים שלי, בגלל ששמחו שאני נראית כמישהי שלא רבה עם האוכל .
כלומר, המשקל הזה היווה עבורי יתרון הרבה יותר מאשר חיסרון.

במשקל הזה , הרגשתי צעירה , חיונית , ואנרגתית יותר מתמיד .

במשקל הזה, הצלחתי להיות מאושרת הרבה יותר ממה שהייתי אי פעם.

ואז לראשונה, שמעתי מאבא שלי שאני שמנה ושאני לא נראית טוב, ושאני חייבת לתפוס את עצמי בידיים , ולהפסיק לאכול שטויות ( שהיו הרבה בבית כי מישהו אחר קנה ואכל אותם לא אני ) , ושאני חייבת לתת דוגמא אישית בגלל המקצוע שלי .
אבא שלי היה עבורי אבא, אמא, חבר, חברה , יועץ ,הכל והערצתי אותו.
לא יכולתי להרשות לעצמי להפגע ממנו , או לכעוס עליו , לא יכולתי לומר לו כמה הוא באמת פגע בי .

אז התחלתי דיאטה , הראשונה בחיי, לא קשוחה מידי , מאוזנת וכיוון שהיא היתה הראשונה גם הצלחתי לרדת די יפה במשקל.
ואז הוא חלה, והיה מאושפז ,ועבר ניתוח וטיפולים, ואני רצתי מהעבודה לבית חולים, אז הביתה לבית ולילדים, וירדתי עוד יותר כי לא ממש הספקתי לאכול.
ירדתי 10 ק" ג לפחות, או אולי יותר, לא הייתי ממש רזה , גם לא במשקל לפני ההריונות, אבל קניתי בגדים אחרים , לראשונה מזה הרבה שנים הגעתי חזרה למידה 40 אולי קצת פחות קניתי חצאית קצרה וחולצת בטן

אבל, לא הייתי מאושרת .

למה ? כי אבא שלי היה חולה , כי הוא כבר לא היה עבורי מה שהיה בעבר , כי הרגשתי שאני מאבדת אותו עוד הרבה לפני שנפטר, ובעיקר כי הוא מעולם לא החמיא לי על הדיאטה שעשיתי במיוחד בגללו / עבורו/ בשבילו .

ואז הוא נפטר, ובהדרגה ועליתי חזרה במשקל , כי כבר לא היה לי בשביל מי להרזות.
אבל דוקא כשעליתי חזרה ל 80 קג הרגשתי בנוח , בבית , בבגדים שאני רגילה להם . המשכתי לעשות פעילות ולאכול בריא .
היה נראה שחזרתי למשקל הסטאטוס קוו שלי .

ואז, לפני כ 3 שנים כשבר הרגשתי מאד בטוחה בעצמי , גאה בעצמי ובהשגים שלי , מלאת בטחון עצמי במה שאני עושה ובהצלחות שלי , מרשה לעצמי לעוף על עצמי ולאהוב את עצמי ולהיות גאה ולפרגן לעצמי ,, מרגישה נוח בגוף ובמשקל שלי , כשכבר חשבתי שעברתי הכל והתגברתי על הכל , כולל אבדן שני הורים אחת מהם בגיל ממש צעיר , ושאני חזקה מהחיים ויכולה להתמודד איתם עברתי משבר נפשי נוסף שהיה קשור לגיל , להתרוקנות הקן המשפחתי ולעוד דברים אישיים שעברתי ואשמור אותם לעצמי .
ושוב דכאון , חרדות אי שקט , כעס עצמי ובושה על מה שאני עוברת , התכנסות , ופגיעה בתפקוד .

ועל כל זה נוסף שוב ,אבדן החשק , אבדן ההנאה נכל דבר כמעט ואבדן תאבון. שום דבר לא טעים ,גם לא דגים ובננות שאני הכי אוהבת בעולם ואני יורדת במשקל ונכנסת לבגדים של פעם אבל מה ? מאושרת ? ממש לא .

מתחילה שוב טיפול שיחתי ותרופתי שאורך לא מעט זמן , לומדת להכיר את עצמי חחדש , לומדת להרכיב מחדש את הפאזל של חיי שהתפרק , חוזרת בהדרגה לתפקוד ולשגרה , לעשות דברים ואחכ גם להנות מהם , חוזרת לאכול שוב .

התאבון חוזר, בזכות ההחלמה אך גם בזכות התרופות ויחד עם זה מגיעה הסצנה הידועה מראש מצד אחד , אך שחשתי שהפעם כבר אצליח להתגסר עליה וטעיתי . אני עולה עוד כ 10 קג במשקל במשל שנה או יותר עד למשקל שיא של 90 קג

ובשלב הזה , שוב שמעתי הערות ,והפעם מפי חברה טובה, חברת ילדות, שספרה שהחברות שלה שראו אותי לא הבינו איך אני דיאטנית מטפלת בהשמנה נמצאת במשקל הזה .
נפגעתי ושוב לא יכולתי , לא העזתי להגיד זאת .

הפעם בשונה מהפעם בה שמעתי זאת מאבי, לא מיהרתי לעשות דיאטה.
התאבון והיכולת לאכול הכל ולהנות מהאוכל, היה מבחינתי סימן לשקום רגשי ולמצב נפשי טוב , שלא רציתי לאבד שוב, עד שממש חששתי לוותר עליהם.

אחכ , נכנסי לגיל המעבר, המחזור השתבש , הגיעה קורונה ואופס אני 94 קג משקל שיא שלא ידעתי מעולם .
עדין אוכלת בריא ומסודר , עדין עושה ספורט , עדין לא שותה מתוק, עדין מטיילת ופעילה וחיונית , אבל שמנה .

בשלב הזה, לראשונה בחיי , ההשמנה והמשקל מתחילים לפגום לי באושר בעיקר בשל כאבים בגוף ותחושת כבדות שעוטפת אותי והחשש להרגיש כבר לא בריאה וחיונית כמו עד עכשיו .
לראשונה בחיי אני מרגישה כבדה, שמנה ואפילו קצת זקנה, ולראשונה בחיי אני מתחילה לשמוע גם מאוכלוסית המנותחים הבריאטרים הערות על המראה שלי .

אני מנסה דיאטות שונות, וגם כשאני מפחיתה מתוקים וגלוטן ומאפים, כל מה שאני מצליחה לרדת זה 4 קג בלב ונעצרת שוב על 90 קג.
כל נסיון להמשיך לרדת עולה בתוהו .
כאן על המשקל הזה אני נעצרת ככה אני שוקלת היום
לא מצליחה לרדת וזה :

למרות פעילות גופנית בתדירות גדולה ממה שעשיתי אי פעם, כי בנוסף ל 2 אימוני טקוואנדו מאסיבים בשבוע ,שאני לא מוותרת ולא מפסידה ,אני עושה לפחות עוד פעמים בשבוע פעילות אירובית של כחצי שעה לפחות מול היוטיוב, ומשתדלת גם ללכת יותר .

למרות הקפדה יתרה על אכילה מסודרת ומאוזנת, למרות צמצום אכילה נשנשנית הורדת שוקולד , חמאה . ומאפים שהייתי אוכלת מידי פעם.
ולמרות שאני משתדלת לשתות הרבה יותר מים ממה ששתיתי בעבר .

אז מה שאני יכולה להגיד לכם בהרבה כנות ומנסיון אישי , שהרבה פעמים בדיוק כמו אצלי , ההשמנה, לא קשורה לחוסר התמדה או רצון , להזנחה או להתעלמות וגם לא להכחשה .

במקרה שלי , ולא זה לא תירוצים , או נסיון להתעלם מאחריות אישית , אני יכולה לומר שזה כנראה, שלוב של גיל , של תרופות של מצב הורמונלי וכנראה גם של תפיסה חשיבתית שקושרת אצלי דוקא את הירידה במשקל למצבים הכי לא מאושרים בחיי .
כל אלה הופכים את הגוף שלי לעקשן ובלתי משחרר בקלות ממשקלו , עמיד לכל נסיון שמרני שלי לרדת במשקל שאינו כולל פרוצדורות פולשניות יותר .

ואני לא אשקר, ואומר שלא חשבתי מספר פעמים על פרוצדורות אלה כמו טיפול תרופתי, ואפילו ניתוח בריאטרי.
יחד עם זאת אל מול הרצון לרזות ולו במקצת ולהרגיש יותר קלילה ובריאה, הרי שכרגע, המחשבה של לאבד את יכולת ההנאה מהאוכל ומאכילה אפילו לתקופה זמנית בלתי סבירה עבורי ואינה מהווה מחיר ראוי.
כל מחשבה, על זה שארצה לאכול משהו טעים שאני אוהבת ואתקל בבחילות , כאבי בטן, הקאות , או חוסר יכולת לאכול , מחזירה אותי לאותם ימים אפופי דכאון שבהם לא יכולתי להנות משום דבר, כולל מאוכל ואכילה של המזונות שאני הכי אוהבת בעולם .

ולכן קבלתי כרגע החלטה להשיך במה שאני עושה תזונה בריאה ומאוזנת ב80 אחוז מהזמן, פעילות סדירה , שתיה מספקת ועבודה על חיזוק משאבים וכוחות פנימים יחד עם החזרה מחדש של תחושת החיוניות שלי, הקבלה וההכלה שלי לעצמי , חיזוק הקשר החיובי שלי עם גופי שלאחרונה אבד מעט , וחידוש האהבה העצמית והאושר שלי באופן בלתי תלוי למשקל .

ועכשיו אחרי כל מה שספרתי כאן אני רוצה להתיחס לסרט של Paula Rosenberg כמו שאת :

לא תמיד משקל נמוך / רזון/ משקל תקין בהחלט קשורים לאושר , לפעמים זה דווקא הפוך כמו אצלי לדוגמא.

השמנה , בניגוד למה שניסתה מאמנת הכושר בתכנית לומר, ובניגוד למה שהרבה חושבים , היא לא בהכרח תוצאה של חוסר כוח רצון, העדר יכולת התמדה , הרס עצמי או הזנחה, התעלמות או הכחשה .

השמנה היא מחלה כרונית , מולטי פקטוריאלית ,ויש לה בנוסף לגורמים התזונתיים , גם גורמים פזיולוגים הורמנליים , גורמים הקשורים להרכב מיקרוביאלי של מערכת העיכול, גורמים גנטיים , גיל , מין , תרופות וגורמים רגשיים .

החברה שלנו, הופכת שלא בצדק את האדם עם השמנה לאדם לא מאושר, זאת כיוון שהוא באופו אוטמטי הופך לפחות מוצלח עם פחות סכויים להצליח בלימודים בעבודה בזוגיות ובעוד הרבה תחומים .

התיחסות אחרת , נאורה יותר להשמנה ,כזו המתיחסת למשקל כעוד אפיון כמו צבע שער גובה צבע עיניים וכו תאפשר לכולנו להיות מאושרים יותר

המשפחה והחברים הקרובים , הם האנשים שהאדם עם ההשמנה הכי זקוקים לתמיכה ופרגון מהם והלואי והסרט וגם מה שספרתי כאן, יגרום ליותר הורים לאהוב את הילדים שלהם, לפרגן ולהעריך אותם בלי קשר למספר הנראה על המאזניים כשהם עולים עליו ולמראה אלה בשל היותם הם עם הרבה תכונות טובות אחרות מעבר למשקל .

הלואי וכל ההורים ידעו לראות את כל הדברים הטובים אצל הילד שלהם , ויפסיקו להתנות את היופי וההצלחה שלו במשקל שלו

הלואי והמשפט את יכולה להיות כל כך יפה אם רק היית מורידה …. קילוגרמים יעלם מהלקסיקון ואמהות ואבות יגידו לבנם או ביתם אתם יפים ככה כמו שאתם .

הלואי וכולנו נלמד להיות עם קצת יותר חמלה וקבלה לגוף שלנו , לקימורים שבו לולקפלים שבו , להעדר הרווח בין הרגלים וגם לשומן שלו .

הלואי ונצליח להבין , שהשמנה אינה בהכרח קשורה לבריאות וכל עוד האדם עם ההשמנה אוכל בריא מתאמן ובעל בדיקות דם תקינות, הרי ששמירה על המצב עדיפה מאשר כניסה לתהליכי דיאטה או תהליכים קיצוניים אחרים , שבעיקר פוגעים בגוף ומוציאים אותו משיווי המשקל שלו , במיוחד אם יש להם גם פגיעה בנפש.

רזון זה טוב אבל לא בכל מחיר , לא במחיר של פגיעה גופנית או רגשית ,הלואי וכולנו נתפוס זאת ונתמוך בכך.

מודה ל Paula Rosenberg על הסרט הנוקב והכנה כל כך שהעלה את נושא דימוי הגוף , המשק וההקשר שלו לאושר כן או לא לקדמת הבימה

מאחלת לעצמי ולכולנו , שלאהוב את עצמינו כפי שאנחנו יהיה אפשרי ולא רק קלשאה, שהמשקל יהפוך לעוד תכונה כמו צבע עינים ושער , ושהאושר לא יהיה תלוי במספרים .

חוזרת להיות מאושרת באשר אני ובזכות כל מה שאני כן ולא כתלות במה שאני אהיה