היא חודשים אחרי ניתוח והיא 8 חודשים אצלי כולל הכנה אמיתית לניתוח ( לא רק חותמת גומי ומתן מכתב ) כולל עזרה בבחירת סוג הניתוח והמנתח שמתאים לה והיא מרגישה מצוין
לבקשתי היא הסכימה וכתבה את חשיבות ההכנה שעברה אצלי עבורה
מאמינה ובטוחה שיש בזה מסר חשוב לכל מי שלפני הניתוח ורוצה לתקתק את הדברים כמה שיותר מהר

עצרו רגע וקראו מה כתבה . לא נגעתי בזה :

*****************************************

אז למה ליווי תזונתי ורגשי כל-כך חשוב לפני ואחרי ניתוח בריאטרי?
בגיל 18, לפני 18 שנים, רופאת המשפחה המליצה על ניתוח בריאטרי. היא בחרה עבורי את סוג הניתוח, את המנתח, הושיטה לי את רשימת הבדיקות ואיחלה לי בהצלחה.
לפני 18 שנים, כל שהיה צריך בשביל לגשת לניתוח בריאטרי, הוא להיות בעודף משקל ו…זהו!
ללא פגישות עם דיאטנית לפני, ללא וועדה בריאטרית, ללא ליווי של דיאטנית אחרי – כלום. מקבלים תפריט אחרי הניתוח ויוצאים לדרך.
הניתוח היה ניתוח טבעת. המידע היה דל ולא הוסברו סיכונים, השלכות ותופעות לוואי.
ביצעתי את הבדיקות, האמנתי ברופאת המשפחה, הייתי בטוחה שהיא יודעת מה הכי טוב עבורי. תום נעורים שכזה.
ניגשתי לניתוח בקור מוחלט, בניתוק גמור ממה שאני מרגישה – לא שמחה, לא עצובה, לא חוששת, לא מודאגת – חוסר וודאות מוחלט.
הורדמתי, התעוררתי ויצאתי לדרך חדשה.
אז זהו, שלא ממש.
הכאבים היו בלתי נסבלים – בכל זאת, גוף זר בתוך הגוף. ההחלמה הייתה קשה מאוד, הדרך לא ידועה ובביקורת שעשיתי את אצל המנתח, כחודש אחרי, הבנתי שבשביל לרזות, אהיה תלויה בטבעת לכל החיים ועליי להצר אותה מעת לעת.
באותה תקופה, כאישה צעירה, שנעה ונדה ברחבי הארץ, במסגרת השירות, במסגרת עבודה ובהמשך, במסגרת לימודים, הבנתי שזה לא ריאלי ולא אוכל להיות משועבדת להצרת הטבעת ול-מה שזה דורש ממני.
הטבעת נשארה פתוחה, הירידה במשקל כמעט ולא הורגשה וככה חייתי עם טבעת פתוחה במשך 18 שנים, כשאני עולה במשקל, יורדת במשקל, מקיאה מגזר סורר או נתח חזה עוף ובעיקר מרגישה אותה מידי יום בגוף.
התחושה הייתה שהניתוח היה לשווא, כשברור לי שאני לא מוכנה להצר את הטבעת גם כשהחיים שלי הפכו למסודרים יותר והתנודות הגיאוגרפיות פסקו.
לפני כשנה וחצי, אחרי מחשבות רבות על הוצאת הטבעת וניתוח נוסף, לאחר הגעה למשקל שיא, פניתי לרופא המשפחה וביקשתי להתחיל תהליך.
הפניה לרופא המשפחה הייתה אחרי שישבתי ועשיתי שיעורי-בית, קראתי ערמות של מידע, דיברתי עם חברות שנותחו (שרוול, מעקף מלא ומיני מעקף – כל אחת ונקודת מבטה שלה), הצטרפתי לקבוצות פייסבוק וקראתי וקראתי וקראתי.
לשמחתי, המידע היום נגיש יותר משהיה לפני 18 שנים שאז, פשוט לא היה קיים והייתי צריכה להסתמך על רופאת המשפחה.
כשהגעתי לרופא המשפחה במאי 2020, הוא שלח אותי הביתה להמשיך ולחשוב. הקשבתי וחזרתי הביתה לחשוב, שקלתי את שיקוליי וחזרתי במרץ 2021. לקח לי 3 חודשים לאזור אומץ לקבוע תור נוסף ולבקש להתחיל בתהליך. את התהליך הזה אני עושה כי אני בחרתי. בחרתי דיאטנית, בחרתי מנתחת ובהמשך בחרתי פסיכולוגית. הקפתי את עצמי באנשי מקצוע שאני מאמינה בהם.
לקחתי כל שלב ברצינות המלאה. לא "תקתקתי" את התהליך, הבנתי שלכל דבר יש משמעות; ל-6 פגישות עם הדיאטנית (וזה לא מספיק בעיניי!), לוועדה הבריאטרית (שלטעמי, מעבירה בקלות מידי), לבדיקות, להתאמה למנתחת.
גם כשנתקלתי בקשיים בדרך, נשמתי עמוק, זה לא היה קל, אך המשכתי – בדיקות שנוספו כי מדובר בניתוח שני, תורים רחוקים, ניתוח שנדחה.
זה לא היה פשוט, לעיתים אף מורט עצבים, אבל הרצון לעשות את זה כמו שצריך הפעם, היה חזק.
כן, היו רגעי שבירה וחשבתי לוותר על ניתוח. פחדתי והופחדתי, נלחצתי והולחצתי.
כשסיימתי את סדרת המפגשים עם הדיאטנית, החלטתי שאני חייבת להמשיך בליווי תזונתי גם לפני וגם אחרי.
בסוף אוגוסט, אחרי שאת הוועדה הבריארטית עברתי במאי, קיבלתי תאריך לניתוח.
ב-30/9 שכבתי על שולחן המנתחת, מודעת להחלטות, שקולה ואחראית.
מוצפת ברגשות, בכיתי בדרך לבית החולים, בכיתי בבית החולים ובדרך לחדר הניתוח. אני שמחה על הבכי הזה, בכי שמחובר לרגשות שלו, לפחדים, לחששות, בכי שמזכיר שזה בסדר להרגיש, להתרגש, לפחד. כאחת שהייתה מנותקת מהרגשות שלה בניתוח ההוא, הקודם, אני מספרת בגאווה על הבכי הפעם, שסימל עבורי מודעות וחיבור לתהליך.
התעוררתי מהניתוח להחלמה מהירה וטובה. מוצפת בידע שקיבלתי מהדיאטנית שסייע לי להתמודד עם כל שלב ההחלמה בקלות! חודש אחרי ואני בתזונה רכה, לא סובלת מבחילות, שותה כמות יפה של נוזלים ביום, מצליחה להתמודד עם מגוון חדש של אוכל בכל יום ויודעת שלולא הליווי, ההחלמה הייתה נראית אחרת (הייתי שם).
ענבר תומכת, מלווה, מסבירה, מעניקה מידע ונותנת עצות שהופכת את התהליך לאפשרי, נעים ונינוח.
ראיתי מנותחות שהיו איתי במחלקה, גם פגשתי אותן בביקורת אצל המנתחת, ההחלמה שלהן קשה. הן לא מצליחות לשתות, ממהרות בשלבים וסובלות מהקאות, לא מצליחות להתרגל לוויטמינים שענבר ממליצה להתחיל לקחת בסמוך לתחילת תזונת החלבונים שלפני הניתוח (עצת זהב!).
כשהמנתחת הגיעה לבקר אותי, יום אחרי הניתוח, מחזקת אותי על ההתאוששות המהירה שלי מצד אחד ומהצד השני, מספרת על הניתוח הקשה שעברתי, אני יודעת שההכנה עבדה ובגדול. ידעתי ל-מה לצפות בכל שלב מה שהפך את ההחלמה לקלה (יחסית, כן?).
בשביל להפוך את הליווי למושלם, מבחינתי, התחלתי טיפול פסיכולוגי כי גם בפן הריגשי צריך לטפל. הוא ממש בתחילת דרכו, אבל אני צופה לי הצלחה גם בפן הזה.
בשורה התחתונה, כאחת שעבר ניתוח ללא ליווי, בגיל צעיר הרבה יותר מידי וכאחת שעברה ניתוח עם הכנה ראויה, ההבדל בלתי ניתן לתיאור במילים.
אל "תתקתקו" את הבדיקות, הדרך חשובה! המפגשים עם הדיאטנית לא נועדו להקשות עליכם, ההפך, הם נועדו להכין אתכם לחיים שאחרי – תמצאו אחת שמדברת בשפה שלכם (אצלי זו הייתה ענבר) ותראו איך המפגשים הופכים מעול למשהו שאתן מחכות לו.
להפריד שתיה ממזון, להפסיק עם מוגז, להקפיד על תזונת חלבונים ונטילת ויטמינים לפני הניתוח, אלו עצות שניתנות מתוך ניסיון ולמידה של מנותחים בריאטרים ולא טרחנות של דיאטנית. אחרי הניתוח מבינים כמה התהליך של לפני הניתוח מסייע להחלמה.
אל תשבו ותקראו תשובות כהכנה לוועדה הבריאטרית, תשבו ותלמדו באמת את הניתוח שאתם עומדים לעבור או-אז התשובות יבואו מאליהן.
בבקשה, בבקשה אל תזלזלו בתהליך. הוא חשוב לאין-שיעור והלוואי שקופות החולים ישכילו להקפיד על תהליך מוקפד ומלמד יותר. לא בשביל להקשות על מנותחים פוטנציאליים, אלא בשביל להכין באמת לניתוח שיכול להיות משנה חיים.