מסכות: רק בפורים? או כל החיים?

 חג פורים בפתח ,חג התחפושות והמסכות. בימים הללו מקובל ורצוי לשים מסכות .

 אך מה קורה בחיים עצמם ? עד כמה אנחנו  משתמשים במסכות ?והאם הן עוזרות לנו או אולי דווקא מפריעות ?

 ומה לגבי עודף משקל ? יתכן שגם הוא בעצם מהווה מסכה כלשהי, ומגן עלינו מפני כל מיני דברים, ולכן קשה לנו להפטר ממנו ?

 כשאני אומרת לבת הקטנה שלי לשנות התנהגויות מסוימות שכנראה פוגעות בה חברתית, היא   מקפידה לענות לי כל פעם מחדש באותה תשובה :

 "אני כזו , זו אני, ומי שרוצה אותי יקבל אותי ,ומי שלא ,שלום לו .

 אני חייבת לציין שעד לאחרונה התגובה הזו כל פעם מחדש הייתה מרגיזה אותי  ואני הייתי  מתעקשת  להסביר לה שהיא חייבת להשתנות אחרת לא יהיו לה חברים

 לאחרונה הפסקתי לעשות זאת  והתחלתי לקבל את דבריה .

הכיצד ?

 נזכרתי שאני כילדה, נערה ואפילו בוגרת , רוב חיי בעצם נדרשתי לשנות ולהשתנות כדי שיאהבו אותי יותר, כדי להצליח יותר ,כדי להרשים יותר. וכדי לעמד במשימות שנדרשו ממני.

 שנים עסקתי בלנסות להשתנות ולרצות את הדרישות השונות, בתקוה שזה יגרום לי להצליח. אבל נחשו מה ? זה לא ממש עזר,  ואני נשארתי כועסת מאוכזבת לא מקובלת ולא מצליחה.

 רק בעשור האחרון של חיי שעומד להסתיים עוד שבוע , למדתי לקבל את עצמי ככה כמו שאני בלי מסכות, בלי תחפושות, בלי להשתנות .

 ונחשו מה ?

 דווקא כשזה קרה התחלתי להצליח יותר, יש לי יותר חברים , אני אהובה יותר ואוהבת יותר את עצמי.

 כן היום אני ענבר, עם הטוב והרע, עם החיובי והשלילי . ענבר שמצד אחד מבולגנת ,מפוזרת , מתבלבלת , נשפכים לה דברים לעיתים,  מדברת בקול ,  לא תמיד הכי מסורקת ומאופרת ומצד שני   מקצועית  אמפתית  קשובה  ומכילה .

 והאנשים ? הם יבחרו במה הם רוצים ואת מה הם מעדיפים

 אני גמרתי לשים על עצמי מסכות .

 ומסתבר שהרבה אנשים בוחרים בי  ככה כמו שאני  עם הטוב והרע החיובי והשלילי . הרבה מהם רואים בי את החיובי יותר מהשלילי  דווקא ככה כאני בלי מסכות .

 ומסתבר שהבת שלי הבינה זאת בגיל הרבה יותר צעיר ממני ואני ממש גאה  בה . ואתם יודעים מה? מאז שהסקתי להלחם בה ולנסות לשנות אותה , מאז שאני מקבלת אותה כמו שהיא , בדיוק כמו שהיא מקבלת א עצמה , גם אחרים למדו לקבל אותה ככה . והיא  בדרכה שלה מצליחה  לא רע בכלל בהרבה תחומים בחייה .

  ומה אתכם ?  אנשים שסובלים או סבלו שנים מעודף משקל קיצוני ?

 האם עצרתם אי פעם להתבונן בעודף המשקל הזה ובאכילה הלא תקינה שלכם ?

 אם תעשו זאת, יתכן ותגלו שהמשקל הוא מסכה שמכסה ומגנה עליכם מפני הרבה דברים אחרים .

 מסיכה שמגינה עליכם מפני הצורך להיחשף ( כן כמה שאתם גדולים אתם בלתי נראים ) ,היא מגנה עליכם מהצורך להתמודד עם תהליכים מסוימים בחיים כמו מציאת זוגיות , והיא מגינה עליכם מלהתמודד עם דרישות הסביבה , כי כשאתם סובלים מהשמנה קיצונית דורשים ומצפם מכם להרבה פחות .

 ואז  אתם מחליטים שנמאס לכם מההשמנה שהיא מעיקה עליכם ומפריעה לכם בחייכם, מפריעה להתקדם ולהתפתח ולהצליח .  אז אתם עושים ניתוח ויורדים בבת אחת 30 , 40 או אפילו יותר קילוגרמים .

ואתם בטוחים שברגע שתרזו תמצאו עבודה בקלות רבה יותר , תמצאו זוגיות , יהיו לכם יותר חברים וחיים יותר מוצלחים . 

 לפעמים זה קורה אבל הרבה פעמים לא. הרבה פעמים אתם הופכים להיות רזים אבל כל שאר הדברים שתכננתם שיקרו לא קרו. אם נשארים ללא בן או בת זוג  ללא העבודה החדשה רציתם , רזים אל מאוכזבים .

 למה זה קורה  ?

  זה קורה כי  ההשמנה הייתה רק מסכה שכיסתה על בעיות שמעבר אליה . בעיות שנוצרו לאורך השנים כתוצאה מחינוך לקוי  או מנסיונות לא טובים או שקשורות לתכונות אופי  מסוימות שלכם.

 וכדי לשנות את המצב באמת לא מספיק רק להוריד  את המסכה אלה לטפל בבעיות האמיתיות .

 ולפעמים כמו שספרתי לכם שקרה לי וגם לבת שלי , הטיפול הטוב ביותר הוא להסכים לקבל את עצמכם בלי המסכות אך גם בלי לנסות לשנות כל הזמן. לקבל ולאהוב את עצמכם ככה כמו שאתם עם הטוב והרע וכשזה יקרה תופתעו לגלות שגם אנשים יקבלו אתכם ביתר קלות ואז  ישתפרו תחומים רבים בחייכם  מבלי הצורך בהשמנה  ומבלי הצורך במסכות ץ

 כן לפעמים בלי שום דיאטה ולפני כל ניתוח כשרק תחליטו לקבל ,לאהוב,  ולהעריך את עצמכם, כבר לא תצטרכו את המסכות , ואז  מבלי לשים לב ההתנהלות שלכם  תשתנה והמסיכות ירדו  וגם תמצאו את עצמכם אהובים מוצלחים ומצליחים יותר

 אז מה דעתכם ? יום אחרי שפורים מסתיים , להתחיל להסיר את מסכות וללמוד לאהוב ולקבל את עצמכם כמו שאתם ?

 תופתעו לגלות כמה הסביבה תוקיר לכם על זה ותקבל אתכם בדיוק כמו שאתם מקבלים את עצמכם

 לי ולבת שלי זה קרה  גם אתם יכולים

 מוזמנים לשתף אותי

קסמים יש רק בחנוכה או באגדות, אבל לא בהרזיה

חג חנוכה שעומד להסתיים בימים אלו ידע כחג הניסים , לעומת זאת ירידה במשקל ,בשונה ממה שחושבים לא מעט רופאי משפחה, מנתחים בריאטרים וגם לצערי מטופלים  היא תהליך לא קצר הדורש שינוים עמוקים פנימיים בחשיבה , כאל שיובילו לשינויים בהתנהגות ולכן כאן אין שום קסם שיעזור.

אחר שלא נמצאו דיאטות או תרופות ותכשירי קסם , הופיעו הניתוחים הבריאטרים, ניתוחים לקיצור קיבה, ואיתם הבשורה שכל כך מייחלים לה , שנמצא הפתרון להשמנה .  ב 2 העשורים האחרונים פרחה מאד תעשיית הניתוחים כשכל עשור הביא איתו ניתוח חדש  שמבטיח את הקסם המיוחל .

אחרי שניתוח הטבעת שהיה נפוץ לפני כ 3 עשורים , התגלה כפחות מוצלח  מבחינת ירידה במשקל ושמירה עליה לאורך זמן , ואפילו כבעייתי מאד עם לא מעט תופעות לואי וצורך בניתוחים חוזרים של הוצאות והחלפות הטבעת ,  הופיע השרוול שהבטיח  את התוצאות המיוחלות  הרזיה בקלות וללא תופעות לואי , ושמירה  לאורך שנים  על המשקל החדש והחליף את הטבעת שהוכרזה ככישלון .

אולם לאחר מספר שנים שבהם בוצע השרוול במסות אדירות ועם תקוות והבטחות גדולות, נתגלה  כי גם הוא לא מביא את הקסם הרצוי , ודווח על לא מעט עליות במשקל של מנותחי שרוול , בעיקר אלה שסמכו על הניתוח ולא ממש עשו שינוי בעצמם.

הקהילה הרפואית המדעית אינה מתייאשת ,וממשיכה לחפש ולהבטיח את פתרון הקסם ,ובעשור האחרון הופיע  ניתוח מיני מעקף , שכל הממליצים עליו מתעקשים להבטיח שהוא הקסם המיוחל , ירידה בקלות ללא תופעות לואי ועם אפשרות לשמירה לאורך זמן .

אולם, כפי שהבנתם , הרזיה היא תהליך מורכב  וגם ניתוח המיני לא הביא איתו את הקסם המובטח. גם כאן מסתבר , שתת הספיגה  שמובטחת ,כזו שמונעת עליה במשקל , אינה זהה אצל כולם ולכן יהיו מנותחים שאם ימשיכו לנשנש, לצרוך כמות מתוקים גדולה ולשתות מתוק יעלו  חזרה , ומצד שני אלה שאצלם כן תתקיים תת ספיגה גדולה , עלולים לסבול מלא מעט תופעות לוואי הקשורות בירידה הגדולה ולעיתים הגדולה במשקל , כמו חוסרים של ויטמינים וחלבון  שיגרמו לירידה בתפקוד הפיזי  עד לנכות של ממש .

אז אחר 3 עשורים שבהם הניתוחים הבריאטרים  מתקיימים כטיפול ראשי להשמנה קיצונית , ניתן להבין שהם בהחלט מהווים כלי עזר לתהליך  , אך רק כלי עזר ולא את הפתרון עצמו כפי שיש הנוטים עדין לחשוב .

אין ספק שהחודשים הראשונים לאחר ביצוע ניתוח בריאטרי ( לא משנה איזה סוג ) יוצרים תחושה שהניתוח הוא אכן פתרון הקסם.

בחודשים הראשונים בגלל העדר רעב וכמויות מאד קטנות לא משנה כלל מה תאכלו מה תשתו ואיך תתנהגו תרדו במשקל, קסם אמרנו ?

אבל בהמשך הקסם הזה פג ואפילו מתפוצץ בפרצוף ומי שלא ניצל את החודשים הראשונים לעשות השינוי בחשיבה , זה שיגרום להצלחה באמת , מוצא את עצמו עולה חזרה במשקל ובוכה על הקסם שאבד.

הקסם הוא בין היתר תחושת השקט שמרגישים , התחושה שפתאום לא חושבים על האוכל לא מתעסקים איתו ואפשר להתנהל איך שבא לנו ולאכול מה שבא לנו מתי שבא לנו ולרדת.

הקסם הזה נמוג בהמשך כשתחושת הרעב חוזרת והכמויות  עולות.

אני נוהגת להשוות את הניתוח לזכייה במיליון דולר . ניתן לבזבז אותו בהימורים ובקניות ולהישאר בחובות ניכרים או לנצל ולהפקיד בבנק השקעות טוב ולהפוך אותם לחמישה מיליון דולר.

אז מסתבר שיש לא מעט עבודה עצמית לעשות בחשיבה בבחירות ובהתנהלות כדי שזה ימשיך לעבוד. רק שינוי חשיבה ויחס לאוכל יעשו את השינוי האמיתי ולשם כך נדרש להשקיע בבנק השקעות טוב שזה אומר ליווי של דיאטנית  בריאטרית מקצועית יחד עם ליווי רגשי .

 

ולמה ?

כי הנתוח מקטין רעב לתקופה זמנית ומפחית כמויות של אוכל מוצק שניתן לאכול

אבל הוא לא :

יוצר סדר בארוחות

לא משנה את הבחירות

לא מכריח אתכם לאכול ארוחות מסודרות ולא לחטוף קצת כל פעם  ( נהפוך הוא דוקא מעודד לאכל הרבה ארוחות קטנות  )

לא מחייב אתכם לאכול אוכל מוצק ( נהפוך הוא , מקשה על  אכילה של מוצק )

לא מונע מעבר של שתיה מתוקה חטיפים מתוקים ופיצוחים ( נהפוך הוא , מקשה על מעבר מים ומקל על מעבר שתיה מתוקה וחטיפים פיצוחים ומתוקים שעוברים בכל סוגי הניתוח מאד בקלות יחסית )

לא מונע אכילה נשנשנית אכילה רגשית והפרעות אכילה

הוא לא מטפל בבעיות שלכם שמביאות לאכילה לא תקינה

הוא לא מלמד אתכם להתמודד עם בעיות רגשיות עייפות ושעמום שלא על ידי אוכל

אז מסתבר שהניתוח אינו נס

בירידה במשקל אין ניסים

כל המחקרים שבודקים  את ההבדל בטוח הארוך בין מי שעלה חזרה במשקל לבין אלה ששמרו עליו מראים שבניגוד למה שנוטים לחשוב ההבדל אינו קשור לסוג הניתוח , אלה לעשיית השינוי בחשיבה ובהתנהלות ולסגנון ההתנהלות איתו הגיע המטופל לניתוח .

נמצא שההבדל העיקרי, בין מי שעלה למי ששמר על ההישג לאורך זמן , הוא האם המטופל היה בליווי ארוך טווח ( מעבר לחודשים הראשונים) של דיאטנית או לא .

אני נוהגת לדמות  עשיית ניתוח בריאטרי ללא ליווי דיאטנית ,לעליה על הכביש עם רכב ללא רישיון נהיגה , יש סיכוי קטן לשרוד וסיכוי גדול להידרס  וכשנדרסים קשה להתאושש מחדש ואז גם ניתוחים חוזרים פחות יעזרו .

אתם סובלים, או סבלתם מהשמנה קיצונית ? מיציתם את כל הטיפולים האחרים להרזיה והחלטתם להגיע לניתוח בריאטרי? חשוב ביותר לזכור שגם ניתוח בריאטרי אינו קסם אלה רק נקודת התחלה טובה יותר במירוץ. אבל את התהליך עצמו אתם אלה שצריכים לעשות .

מדובר בתהליך שבו אתם משנים את מערכת היחסים שלכם עם האוכל , שבו אתם משפרים  תחומים שונים בחייכם, ולומדים להתמודד עם חוסר שביעות הרצון ממצבכם בהם שלא על ידי אכילה. רק כך ניתן לא רק להרזות אלה לשמור על ההישג לאורך שנים ובשביל זה חשוב ביותר להיות  בליווי תזונתי ורגשי לאורך לפחות  ה 5 שנים הראשונות לאחר הניתוח .

והקסמים ? אותם נשאיר לחג החנוכה ולאגדות .

 

רק מילה טובה או שתיים לא יותר מזה

"  חיבת להחמיא לך על דף המידע שחילקת לנו במפגש, ההוראות  הטובות והמנוסחות הכי טוב  שקיבלתי מאז הניתוח". כך רשמה לי  בקבוצת הווטאפ אחת המשתתפות  בסדנה שלי למנותחים .

" את מדהימה ואני נהנית לשמוע את השדורים החיים שלך ולקרוא את הפוסטים גם האישיים זה מעודד ותומך" אמרה לי  מטופלת באחד המפגשים תוך כדי שהיא מחבקת אותי .

" את מקצוענית אמיתית , בלי דבורי סרק וססמאות  ואין מבינה טובה יותר ממך בבעיות הרגשיות של המנותחים " כך כתבה לי מנותחת שעוקבת אחרי מה שאני כותבת באחת מקבוצות הפייס של מנותחים  שבהן אני  פעילה .

 ואני ?? אני הסתכלתי אחורה לצדדים  לבדוק למי נאמרו הדברים הללו .

 כן  למרות שאני דיאטנית  עשרים שנה עם 2 תארים אקדמאים המון קורסים ועשר שנות נסיון בליווי מנותחים בריאטרים, כשאני שומעת את המחמאות הללו, אני עדיין מתקשה להאמין שהם ניתנו לי .

ולמה ?

 כי  למרות  שאת המחמאות הללו אני כבר מקבלת מספר שנים, הן עדין חדשות לי  ואני מתקשה לשייך אותן אלי . כי לא ככה זה היה תמיד .

בכל שנות ילדותי ,נערותי וגם בחלק גדול משנות בגרותי ( עד העשור האחרון  בחיי) , כמעט ולא קבלתי מחמאות. מאף אחד. לא מההורים ,לא מהמורים לא מהילדים בסביבתי . וגם אם קבלתי  תמיד התלוותה לזה ה מילה אבל .. מילה שאני משתדלת היום להוציא מהלקסיקון המילולי שלי .

"את ילדה חכמה ויכולה להצליח ,אבל חבל שאת לא מספיק ממושמעת" אמרו לי ההורים סבתא  ושאר בני המשפחה.

"את חכמה ומוכשרת ויש לך המון פוטנציאל ( אוף כמה שנאתי את המילה הזו , עוד אחת שזרקתי מהלקסיקון ),אבל  יש לך קוצים בטוסיק,  וזה ממש מפריע וחבל , אמרו לי המורים.

"את מאד חכמה ומאד איכפתית וטובה, אבל" …  האמת שהם אף פעם לא הסבירו לי  מה הוא אבל,הם בעצם לא השלימו אף פעם את החלק השני של  משפט  , הילדים בכיתה , בשכבה , בקבוצה בצופים, בגרעין . אבל התוצאה הייתה שהם אף פעם לא רצו להיות איתי, לידי , בסביבתי . תמיד הייתי לבד . לבד בשולחן בכיתה ,לבד באוהל בטיול, לבד בכיסא באוטובוס , לבד בחדר בקיבוץ בשלט בנחל , לבד . ולי רק נותר לנחש וזה בעצם היה החלק הכי  משפיל ולא נעים בחיי.

"הנתונים שלך מצוינים אבל זה לא מתאים צרכים שלנו כרגע", היו אומרים לי במקומות שניסתי להתקבל לעבודה ,כשהתעקשתי לשאול למה לא התקבלתי ,אחרי  שהייתי משוכנעת שאני מתאימה  לתפקיד .

אף פעם לא הייתי מספיק טובה עבורם. עבור כולם.

ככה רוב החיים.  זה מה ששמעתי  וזה גרם לי  להשתכנע ולהאמין ולהיות בטוחה שאני לא מספיק טובה . בהכל .

באמת האמנתי  כל כולי שאני לא בת מספיק טובה להורי, לא תלמידה מספיק טובה , לא מספיק טובה שיהיו לי חברים, לא מספיק טובה לעבוד במשרות שאני רוצה, ואפילו לא בת זוג מספיק טובה , לא ראויה לוגיות טובה  וגם לא אמא מספיק טובה.

מכירים את זה ?? כמה פעמים שמעתם בילדותכם וגם בבגרותכם את המשפטים : "את כל כך יפה  אבל חבל שאת לא קצת פחות שמנה " , או "אתה כל כך מוכשר ויכול להצליח אם רק תוריד  איזה 10 ק"ג במשקל", או "את ממש נחמדה והיינו יכולים להיות ביחד, אבל אני מחפש רזות יותר".  וכמה פעמים  זה אפילו לא נאמר  בפנים אבל היה  ברור מהתוצאות, למרות המילים שלא נאמרו  . כמה פעמים מצאתם את עצמכם לא מתקבלים למשרה או תפקיד שרציתם בלי שום סיבה מוסברת .

ואיך זה השפיע עליכם?

אני מניחה, שכמוני , הלכתם ושקעתם  בתוך עצמכם  וניכסתם לעצמכם את האמונה הכל כך מגבילה הזו  של אני לא טוב מספיק , אני לא מוכשר מספיק אני לא מוצלח מספיק  עד שממש האמנתם בכך .

וגם כשאני פוגשת אתכם אחרי הניתוח ,כשכבר ירדתם  במשקל ואתם נראים מדהים, עדין חלקכם הגדול מתקשה לראות את זה במראה,  ועוד יותר מלראות את עצמכם רזים אתם מתקשים לראות את עצמכם מוצלחים.

כשאני מבקשת מכם לומר הצלחות שלכם , תכונות טובות שלכם ,  דברים טובים שעשיתם או דברים טובים על עצמכם , אני רואה אתכם נעים בחוסר נוחות בכיסא, מחפשים  בצדדים  גלגל הצלה, ואז בקושי רב מוצאים משהו אחד טוב להגיד  וגם זה לא תמיד. לפעמים למרות שלא בקשתי, מה שתאמרו יהיה שוב הקושי חוסר ההצלחה וגם אם תצליחו להגיד הצלחה  תתגנב אליה  נחשו איזו מילה ? " אבל "  .

כן שנים שבהם אנחנו שומעים מכל הכיוונים רק את החסרונות והבעיות שלנו ,גורמות לנו לשים את כל הזרקור עליהם , ולא להאמין שאפשר אחרת . לא להאמין שמגיע לנו להצליח ,שמותר לנו לומר על עצמינו דברים טובים, או לשמוע מאחרים דברים טובים,  לא להאמין שיש לנו בכלל צדדים טובים ,הצלחות ,כישורים , לא להצליח לראות אותם למרות שהם קיימים . האבל תמיד ילווה אותנו  .

אבל !!! זה לא חייב להיות ככה.

לפני עשר שנים , בשיא תחושת השפל, כשהרגשתי שאני הכי הכי לא מוצלחת שקיימת עלי אדמות בכל התחומים , הבנתי  שככה אני לא יכולה להמשיך. הבנתי שמגיע לי אחרת. שמגיע לי להצליח,  והתחלתי טיפול  עם מטפלת וגם המון עבודה עצמית.

זה היה תהליך ממושך, אבל הוא התחיל ברגע אחד במקלחת, תחת המים הזורמים, שבו אני ענבר אישה בת 38  נשואה , אמא ל 3 ילדים ובעלת 2 תארים אקדמאים,  אך כאמור חסרת כל אמונה בסיסית ביכולותי, החלטתי להיפרד לשלום ולשחרר מעצמי את הילדה הלא מוצלחת ,הלא אהובה, הכועסת והכעוסה , זאת שלא אהובה אבל גם לא אוהבת  ולא מאמינה בעצמה ובחרתי . בחרתי בעצמי ,בחרתי לאהוב את עצמי בלי קשר למה שחושבים אחרים, בחרתי להאמין שאני יכולה ומסוגלת וראויה  .

וראו פלא , כשזה קרה, גם היקום החזיר לי והתחיל לראות בי ראויה. כשאני הפסקתי לכעוס על העולם ועל עצמי ,הפסיקו לכעוס עלי , כשאני התחלתי לאהוב את עצמי ואת האחרים ,התחילו לאהוב אותי כשאני החלטתי  להעריך את עצמי ולהאמין שאני מספיק טובה גם אחרים ראו בי מספיק טובה  והעריכו אותי.

מאותו רגע התחילו הדברים לקרות  כמו שתמיד רק יכולתי לחלום עליהם.

אני שעד אותו רגע פחדה מהצל של עצמה, ולא חשבה שיש לה  זכות  קיום בעולם הזה, בוודאי שלא להנחות ולטפל באנשים , להדריך, לשכנע, להרצות ולדבר מול קהל ,מצאתי סוף סוף  את העבודה שרציתי במקצוע שלמדתי ( עד אז עבדתי בעיסוקים קרובים אך לא ממש כדיאטנית שמטפלת באנשים )  ,  מצאתי את ההתמחות בבריאטריה שהתאימה לי כמו כפפה ליד  , מצאתי את היעוד שלי והגשמתי את החלום שלי להיות מטפלת.

התחלתי להנחות קבוצות , להרצות מול  אנשי מקצוע וכלל הציבור,  התחלתי לעבוד פרטי בחדר העבודה  בבית ( כי גם אז עוד לא האמנתי שאני יכולה וראויה לקליניקה של ממש )  ובהמשך פתחתי קליניקה שאותה עיצבתי בעצמי לפי החלומות שלי .

והשיפור היה לא רק בתחום המקצועי אלה גם האישי והמשפחתי . התחלתי לעשות למען עצמי,  לטפח את עצמי ,לקנות בגדים ולהתלבש יפה , ללכת לחוגים, להרצאות,לעשות פעילות גופנית,  לאכול בריא  ולהיות סבלנית יותר  ומכילה יותר כלפי בן זוגי וילדי . גם מצבי החברתי השתפר פלאים  ופתאום התחלתי ליצור לעצמי חברויות שלא היו לי אף פעם.

היום  אני מרגישה אהובה  מוערכת ורצויה מצד המשפחה ,  חברים, קולגות ומטופלים  וזה מאפשר לי להיות אישה טובה ,בת זוג טובה, אמא טובה ,אשת מקצוע טובה, חברה טובה  ואדם טוב .

ואתם ??

אני קוראת לכם, לשנות את מאזן הכוחות  והפרופרציות  בין המשקל שאתם נותנים למשקל  בחייכם,  לבין היחס שלכם לעצמכם.  ללמוד לאהוב, לחמול ,לקבל, לסלוח  ולחבק את עצמכם ,בלי קשר לשום דבר אחר ובוודאי בלי קשר למספר שעל המאזניים  .

ללמוד לראות את הדברים הטובים שיש בכם ,את החזקות, את הכישורים, את "נקודות האור", כמו שביתי בת ה 12 נוהגת לומר, ואני יכולה להבטיח לכם בלי שאני מכירה אתכם כלל  שיש לכם המון .

תפסיקו לשאול למה , למה אתם שמנים ולמה זה קורה דווקא לכם ,  ועוד הרבה הרבה למה , ותחילו לשאול איך, איך אתם משנים את המצב , איך אתם מתנהלים ובוחרים אחרת ,איך אתם מצליחים למרות או בזכות מי שאם .

תזיזו  את המספר על המאזניים הצידה  ותכניסו למרכז את עצמכם  ואת כל הטוב שבכם .

תתחילו לראות את הטוב ולעשות טוב,  וכשזה יקרה תופתעו לגלות כמה עוד דברים טובים מתרחשים.

תופתעו לגלות, איך  מי שיצאתם איתו לדייט  אוהב אתכם כמו שאתם , בזכות מה שאתם, איך בעבודה מעריכים ומקדמים אתכם בזכות  הכישורים שלכם , ואיך המשפחה שלכם רואה רק את היופי  שלכם , תופתעו לשמוע כמה אתם טובים מקסימים מוכשרים ויפים בלי אבל , בלי קשר למשקל ואפילו למרות המשקל.

וכשזה יקרה , הפלא ופלא גם  הקילוגרמים שצריכים לרדת ירדו .

אל תחכו להיות רזים ,בשביל להתחיל לאהוב את עצמכם ובשביל שיאהבו ויקבלו אתכם,  תתחילו לאהוב את עצמכם כמו שאתם והשאר כבר יתרחש.

ואני ?? אני כבר  לומדת לאט לאט לשמוע את המחמאות ולהאמין שאני מספיק ראויה להם מבלי לחכות לאבל .

ויחד עם זאת, לפעמים אני עדין מחפשת לראות  ולהיות בטוחה אם זה נאמר לי.

נמצאת כאן עבורכם, עבור כל אחד ואחד מכם שרוצה  לראות את עצמו  במרכז, במקום המספר שעל המאזנים, ושרוצה שיסתכלו עליו ולא המשקל שלו ,שרוצה ללמוד לאהוב את עצמו ולהאמין שהוא ראוי .  זה אפשרי  מבטיחה .

מבטיחה לתת לכם לפחות 2 מילים טובות בלי אבל ולעשות שיהיה לכם טוב.

 

 

מה עושים כשעצובים ? במקום לאכול

 

לפני מספר שבועות בשבת אחר הצהרים, ככה סתם בלי הודעה מוקדמת  תפס אותי העצב . זו הייתה שבת נחמדה שבילינו באירוע משפחתי ולכאורה לא הייתה סיבה  לעצב להגיע .

אבל הוא הגיע ותפס אותי לא מוכנה  ואפילו במבוכה . לא יכולתי להתחבא ממנו גם לא להסתיר אותו .

הוא פשוט השתלט על כל חלק בגופי ובעיקר ניתן היה לראות אות בפנים  שלי , במבט בעיניים . אני הרגשתי אותו בבטן בחזה בנשימה ברגלים ובידיים שנהיו כבדות וחלשות .

לאחר חשיבה קצרה עם עצמי  ושאלות ביני לבין עצמי הבנתי גם מה מקורו. הבנתי שהוא קשור בפרידה שהולכת ומתקרבת לה מביתי האמצעית  שנוסעת לשנתיים לימודים בחול .

אבל למה הוא בחר להגיע דווקא עכשיו  באותם רגעים ? לא היה לי ברור . אולי כי באותו בוקר של שבת שהיינו באירוע המשפחתי הבת שלי נעדרה וכבר אז התחלתי להרגיש את החסר ואולי בגלל סיבות אחרות .

בכל מקרה , לא יכולתי להתעלם ממני וגם מי שהיה בחברתי לא יכול היה.  מיד הגיעו  השאלות  בסגנון : " מה קרה " ?,  " מה יש לך ? ",  " למה פתאום עכשיו " ?  שאלות שלא רק שלא עזרו , ממש הציקו לי.

בעבר גם אני הייתי  שואלת את עצמי את אותם שאלות , נוברת , חוקרת  ובעיקר מנסה למצוא פתרון.  הפתרון היה תמיד קשור בבריחה מהעצב ומשאר התחושות הלא מנעימות. לצאת החוצה , ללכת לחברים ,  להיות עסוקה , לקחת כדור הרגעה , לאכול , העיקר שלא להרגיש , שלא להיות  איתו עם העצב . הוא הפחיד אותי מכדי להעז ולהתמודד איתו

הפעם זה היה אחרת…   על כך בהמשך .

רבים מכם , הגעתם להשמנה קיצונית , בעקבות מה שנוטים לכנות אכילה רגשית. אכילה שמשמשת פתרון להתמודדות עם מצבים  שכרוכים בהם רגשות של עצב אכזבה תסכול וגם שמחה והתרגשות .   מסיבות כאלה ואחרות ובעיקר  בשל העדר יכולות או כשורים להתמודד עם אותם מצבים ורגשות שלא על ידי האוכל והאכילה , הפכה האכילה , בעיקר אכילה של מזונות מנחמים כמו מתוקים וחטיפים ל"תרופה "  הלא יעילה אמנם אך הכי זמינה ומוכרת  למצבים אלו .

כשאני פוגשת אתכם בתהליך של שינוי  עם או בלי ניתוח לקיצור קיבה   עולה תמיד השאלה אז מה  עושים  באותם מצבים שבהם הייתי רגיל לאכול. כלומר, אתם בעצם שואלים: בפעם האבה שהעצב או התסכול או הכעס יתפסו אותי כיצד עלי להתמודד איתם מבלי לחסל חבילת עודיות שוקולד או בוראקסים .

"מה לעשות במקום "? אתם שואלים אותי  .  בעבר הייתי מחפשת יחד אכם פעילויות חליפיות לאכילה שאיתם ובעזרם  תוכלו להתמודד עם אותם רגשות . לדוגמא  יציאה להליכה , שיחה עם חברים , קריאה , אמבטיה קרה  ועוד .

לאחרונה התוודעתי לגישת המיינדפולנס , גישה שמקורה  במדיטציות של ארצות המזרח ודוגלת ב"פשוט להיות , עם אותו רגש באותו רגע נתון בלי שפוטיות " .

לפי המיינדפולנס אם אתה עצוב ,  אל לך לחפש דרך להתמודד עם העצב או לברוח ממנו .  נהפוך הוא , לפי הגישה הזו כל שעליך לעשות הוא להיות  בעצב  כל כולך. להרגיש אותו בגופך ובאברייך, ולתת לו להיות שם  מבלי לברוח ממנו, מבלי לחפש הסחת דעת כמו אכילה  או כל פעולה אחרת .

למעשה  לאכול בזמן העצב  וגם לעשות דברים אחרים כמו הליכה קריאה שמיעת מוזיקה וכל פעולה אחרת , אין זה אומר להתמודד עם העצב או עם כל רגש אחר  אלה לברוח ממנו, להסיח את הדעת ממנו . במצב כזה הרגש לא ייעלם, אלה לזמן קצר בעת הפעולה האחרת שבחרת לעשות, וכאשר תסיים את אותה פעולה הוא יחזור אליך בעוצמות גבוהות עוד יותר .

דווקא להיות שם עם הרגש בלי לעשות כלום כביכול, זו ההתמודדות  עם הרגש. לא זה לא פשוט ואפילו מאתגר  לתת לעצמך במכוון להרגיש את עצב או הכעס או התסכול. בהתחלה זה גם לא טבעי. המוח ינסה לברוח לא להיות שם.  זה מרגיש לא נוח כואב מכאיב .

אולם ככל שתהיה  שם  באותו רגש , ככל שתיתן לו לעטוף את גופך , ככל שתרגיש אותו ולא תנסה לברוח ממנו, כך יקרה דבר מופלא.

לאט לאט אך בהתמדה הרגש פשוט יחלוף ויעלם.  והתחושה  בסופו של דבר תהיה תחושה  חיובית של יכולת להכיל את הרגש ולהתמודד איתו. חוויה של הצלחה וניצחון .

 

ואם נחזור לספור שלי. באותה שבת  עליה ספרתי  לכם, באותם רגעים שבהם העצב השתלט  עלי בלי הודעה מוקדמת , בחרתי לנהוג שונה מבעבר . הפעם לא ניסיתי להסיח את הדעת ממנו  , לברוח , לעשות משהו אחר , כי זכרתי מניסיונות העבר שבסופו של דבר הוא חוזר עוצמתי עוד יותר

הפעם בחרתי ליישם את תורת המיינדפולנס .

בחרתי להיות עם הרגש. נכנסתי לקליניקה שלי . ישבתי על אחת הכורסאות . סגרתי את הדלת  ופשוט הייתי שם כולי בתוך העצב .

מהר מאד ירדו הדמעות משתי העיניים, דמעות שבמשך שעה או יותר ניסיתי לעצור בתוך העיניים ולא לתת להם לרדת. הניסיון הזה היה קשה מנשוא וכואב מאד.

כשנתתי לעצב להיות בתוכי הדמעות ירדו בקלות רבה  מהעיניים, והרגשתי תחושה של הקלה ושחרור .  בשלב מסוים הצטרף גם הקול  לדמעות ומצאתי את עצמי פשוט בוכה . הייתי שם בכל גופי  כפי שצריך להיות כשעצובים.

זה לקח מספר דקות. בהתחלה זה היה  מאתגר מאד וקשה להתמודדות, אולם ככל שזה נמשך הרגשתי תחושה של הקלה, של  התרוקנות מכאב שהעיק עלי ,של חופש ושחרור .  והעצב ? הלך ונעלם .

בסוף אותם דקות הרגשתי , מלאה בכוחות ובעוצמות חדשים שמלאו אותי. בעיקר הרגשתי גאווה  שהצלחתי להיות עם העצב הזה לתת לו מקום ולהכיל אותו בשונה מכל אותם פעמים שבהם ברחתי ממנו והוא רדף אחרי .

פחות משעה אחר כך כבר חזרתי לעיסוקי ולסדר היום הרגיל . "מה קרה לך קודם?" שאל אותי מאוחר יותר בן זוגי.  " הייתי עצובה " עניתי לו מבלי להסביר יותר מידי  "אבל זה עבר", הוספתי .

אין ספק שהיכולת להיות ברגש מבלי לברוח ממנו , יש בה כוחות מעצימים ומחזקים ועבור מי שרגיל לברוח מהרגשות ע"י אכילה יש בזה גם תכונות של ריפוי.

אז בפעם הבאה  כשתוקפים אתכם תחושות של עצב, כאב, תסכול , אכזבה , פחד או רגשות אחרים, מזמינה אתכם לקחת כמה רגעים לעצמכם ועם עצמכם  ולהיות שם ברגש הזה , תופתעו לגלות עד כמה היכולת להיות ברגש יכולה לסייע לכם בהתמודדות עם ההשמנה,  ובלימוד התנהלות אכילה אחרת .

בהצלחה .

לא שמנה אבל מבינה – כותבת מהלב

שואלים אותי לפעמים, איך אני יכולה להבין אתכם המנותחים, אם לא הייתי אף פעם שמנה או לא עברתי ניתוח בעצמי? אם לא סבלתי כמו שאתם סבלתם? ואני תמיד מספרת לכם על כל הניסיון והידע, שלמדתי וצברתי במהלך השנים בטיפול התזונתי ההתנהגותי וגם הרגשי במנותחים. היום אני רוצה לענות לכם על השאלה הזו מכיוון קצת אחר… אישי יותר. אני רוצה לספר לכם קצת על הילדות שלי..

לא, לא הייתי ילדה שמנה במיוחד (גם לא רזה אגב). לא סבלתי מהשמנה, אבל סבלתי!
הרבה סיבות אחרות מובנות לי היום יותר או פחות, גרמו לי להיות ילדה לא מקובלת. ילדה דחויה ואולי אפילו ילדה שעברה התעללות רגשית וחברתית מצד הילדים האחרים. אפשר לומר היום בהסתכלות אמיצה לאחור שהייתי בודדה מאד לבד בעולם.

בבית הספר ישבתי תמיד לבד בשולחן. כשהיינו יוצאים מהכיתה או מהצופים לטיולים.. זה היה הכי עצוב .. הייתי יושבת לבד באוטובוס וגם לבד באוהל או בחדרים. אף אחד לא האמין בי (ככה חשבתי אז, היום אני יודעת אחרת), אף אחד לא רצה בי אף אחד לא ממש הקשיב לי.

גם בבית נחשבתי ל”ילדה הקשה”, הבעייתית, המורדת, זו שתמיד אמרו שיש לה פוטנציאל אבל…..
בגיל 16, בתוך כל הבלגן והקושי הזה של ההתבגרות, אמא שלי נפטרה. אבא היה עסוק בלנהל את הבית עם 4 הילדים שנשארו בו ולהשתקם בעצמו, הוא לא היה איש של דיבורים אלה מעשים המסר היה ממשיכים הלאה והמשכנו. ואני? המשכתי בעיקר להיות לבד, עוד יותר לבד בעולם, והפעם גם עם הרבה כעס על אמא שלי ועל העולם שעזב אותי ככה לבד.

כל הזמן ניסיתי להיות מקובלת חלק מהחברה: למדתי גיטרה, הייתי בצופים, התגייסתי לנחל שזה הכי ביחד, אבל ככל שיותר רציתי, ככל שיותר ניסיתי, נשארתי לבד. לבד בשולחן ,לבד, באוטובוס, לבד בחדר, לבד!!!

וכשהשתחררתי? כשכולם עבדו ונסעו לחול, אני שלא האמנתי שמגיע לי לנסוע לטיול בחו”ל, גם לא האמנתי שאצליח להרוויח בשביל זה, ובכלל עם מי אסע? נשארתי שוב לבד. החלטתי ללכת ללמוד, בזה הייתי טובה.
בחרתי ללמוד תזונה, לא מהמקום של התעסקות עם הגוף או המשקל אלה מהמקום של לעזור לאנשים, רצון שהיה בי אז אבל עדין לא קושר למה שעברתי בעצמי.

וכשסיימתי ללמוד? למרות הציונים הגבוהים וההתלהבות מצידי למצוא עבודה,. גם כאן הרגשתי לא מספיק טובה לא מוצלחת לא יכולה .

אבל אז… אז איפשהו בין גיל 30 ל 40 כשאני אמא ל 2 ילדים החלטתי לעשות עבודה רגשית עם עצמי. עברתי טיפול שבמהלכו למדתי להיפרד מהילדה ההיא , מהילדה הבודדה הלא אהובה , אבל בעיקר מהילדה שלא אהבה את עצמה, שכעסה על עצמה, שלא הקשיבה לעצמה , שלא הבינה את עצמה, והכי לא האמינה בעצמה והרגישה תמיד לא מספיק טובה .

ברגע שהצלחתי לשחרר את אותה ילדה, ברגע שלמדתי לאהוב להבין להקשיב לקבל ולהאמין בעצמי , אך בעיקר לסלוח לאחרים ולעצמי, החלו הדברים להשתנות ועברתי מהפך בחיי. הכל השתנה.

מצאתי את העבודה שאני עושה היום כל כך נהנית ואוהבת אותה, מצאתי חברים, פרחתי עסקית וכלכלית , ואפילו החיים המשפחתיים והאישיים השתנו, הפכתי לאישה אחרת, שמחה יותר אופטימית יותר חיובית ומאושרת יותר, אהובה ומקובלת ומוקפת בחברים ואנשים שמעריכים מפרגנים ואוהבים.

בזכות כל מה שעברתי הפכתי לדיאטנית אחרת טובה יותר. למעשה אני היום הרבה יותר מדיאטנית, אני מטפלת, מעצימה אנשים לשינוי בחייהם, שינוי אמיתי כזה שישמר לתמיד, שינוי לא רק חיצוני במשקל ובגוף, אלה במהות החיים שלכם והיחס שלכם לעצמכם.
היום אני מבינה שלא סתם בחרתי במקצוע הזה ובעיקר בעיסוק עם אנשים שסובלים מהשמנה קיצונית בכלל ועם אלה שעוברים ניתוחים בריאטריים בפרט.
אני שהייתי בודדה ודחויה כל ילדותי, וגם בחלק מחיי הבוגרים ,אך הצלחתי לצאת מהמקום הזה בחיי ולמלא אותו בהרבה חברים אנשים אוהבים אך בעיקר באהבה והערכה עצמית שלי כלפי עצמי, חשה שליחות לאפשר לכם המטופלים שלי לעשות את אותו הדבר בחייכם שלכם .

נכון אני דיאטנית , אבל מעבר לשקילות (לא תמיד) ולתפריטים (ממש לא תמיד) ולהגיד מה נכון לאכול ומה לא (הכי לא תמיד) עיקר הטיפול שלי היום, מתמקד בלאפשר לכם לעשות את השינוי האמיתי בחייכם שהוא הרבה מעבר לקלוריות אוכל ומשקל, לאפשר לכם לעשות את השינוי שאני עשיתי.

המטרה שלי היא, לאפשר לכם הסתכל על הטוב שקים אצלכם גם אם אתם לא רואים אותו וממנו לצמוח לעוד טוב , לאפשר לכם לפרגן וגם לסלוח לעצמכם במקום לכעוס ולהלקות את עצמכם על העבר שלכם, לאפשר לכם להיות גאים בעצמכם ולהרים ראש על מי ומה שאתם במקום להתבייש במצב אליו הגעתם , לאפשר לכם גם לקבל ולחיות עם הפגמים שקיימים בכל אחד מאיתנו כי אין אדם מושלם, לאפשר לכם לראות את היש וממנו לעשות עוד הרבה יש ולא את האין, כי אני מאמינה שרק מהמקום הזה אפשר באמת להצליח.

היום אני בעיקר מקשיבה לכם כדי שתלמדו להקשיב לעצמכם, מקבלת אתכם כדי שתלמדו לקבל את עצמכם, מבינה אתכם כדי שתוכלו להבין את עצמכם, סולחת לכם ויחד עם זאת דורשת מכם כדי שתוכלו לסלוח וגם לדרוש יותר מעצמכם ,ובעיקר מאמינה בכם ומאפשרת לכם להאמין בעצמכם.

אז נכון לא הייתי שמנה ולא עברתי ניתוח, ויחד עם זה ,כל מה שעברתי וחשפתי לפניכם כאן יחד עם הלימודים הידע הניסיון והכישרון ומי שאני מאפשרים לי להבין ולטפל בכם הכי טוב שאפשר, להיות אנשים מאושרים מרוצים אוהבים ואהובים יותר בעיקר על עצמכם , כי רק זה מה שיאפשר לכם- לא רק לרדת במשקל בשנה הראשונה שלאחר הניתוח, אלא לשמור עליו לאורך זמן.

והרי זה מה שכולכם בעצם רוצים, לא ?

ענבר ויטנברג דיאטנית קלינית בריאטרית

https://www.facebook.com/inbardiet/?pnref=lhc