מסכות: רק בפורים? או כל החיים?

 חג פורים בפתח ,חג התחפושות והמסכות. בימים הללו מקובל ורצוי לשים מסכות .

 אך מה קורה בחיים עצמם ? עד כמה אנחנו  משתמשים במסכות ?והאם הן עוזרות לנו או אולי דווקא מפריעות ?

 ומה לגבי עודף משקל ? יתכן שגם הוא בעצם מהווה מסכה כלשהי, ומגן עלינו מפני כל מיני דברים, ולכן קשה לנו להפטר ממנו ?

 כשאני אומרת לבת הקטנה שלי לשנות התנהגויות מסוימות שכנראה פוגעות בה חברתית, היא   מקפידה לענות לי כל פעם מחדש באותה תשובה :

 "אני כזו , זו אני, ומי שרוצה אותי יקבל אותי ,ומי שלא ,שלום לו .

 אני חייבת לציין שעד לאחרונה התגובה הזו כל פעם מחדש הייתה מרגיזה אותי  ואני הייתי  מתעקשת  להסביר לה שהיא חייבת להשתנות אחרת לא יהיו לה חברים

 לאחרונה הפסקתי לעשות זאת  והתחלתי לקבל את דבריה .

הכיצד ?

 נזכרתי שאני כילדה, נערה ואפילו בוגרת , רוב חיי בעצם נדרשתי לשנות ולהשתנות כדי שיאהבו אותי יותר, כדי להצליח יותר ,כדי להרשים יותר. וכדי לעמד במשימות שנדרשו ממני.

 שנים עסקתי בלנסות להשתנות ולרצות את הדרישות השונות, בתקוה שזה יגרום לי להצליח. אבל נחשו מה ? זה לא ממש עזר,  ואני נשארתי כועסת מאוכזבת לא מקובלת ולא מצליחה.

 רק בעשור האחרון של חיי שעומד להסתיים עוד שבוע , למדתי לקבל את עצמי ככה כמו שאני בלי מסכות, בלי תחפושות, בלי להשתנות .

 ונחשו מה ?

 דווקא כשזה קרה התחלתי להצליח יותר, יש לי יותר חברים , אני אהובה יותר ואוהבת יותר את עצמי.

 כן היום אני ענבר, עם הטוב והרע, עם החיובי והשלילי . ענבר שמצד אחד מבולגנת ,מפוזרת , מתבלבלת , נשפכים לה דברים לעיתים,  מדברת בקול ,  לא תמיד הכי מסורקת ומאופרת ומצד שני   מקצועית  אמפתית  קשובה  ומכילה .

 והאנשים ? הם יבחרו במה הם רוצים ואת מה הם מעדיפים

 אני גמרתי לשים על עצמי מסכות .

 ומסתבר שהרבה אנשים בוחרים בי  ככה כמו שאני  עם הטוב והרע החיובי והשלילי . הרבה מהם רואים בי את החיובי יותר מהשלילי  דווקא ככה כאני בלי מסכות .

 ומסתבר שהבת שלי הבינה זאת בגיל הרבה יותר צעיר ממני ואני ממש גאה  בה . ואתם יודעים מה? מאז שהסקתי להלחם בה ולנסות לשנות אותה , מאז שאני מקבלת אותה כמו שהיא , בדיוק כמו שהיא מקבלת א עצמה , גם אחרים למדו לקבל אותה ככה . והיא  בדרכה שלה מצליחה  לא רע בכלל בהרבה תחומים בחייה .

  ומה אתכם ?  אנשים שסובלים או סבלו שנים מעודף משקל קיצוני ?

 האם עצרתם אי פעם להתבונן בעודף המשקל הזה ובאכילה הלא תקינה שלכם ?

 אם תעשו זאת, יתכן ותגלו שהמשקל הוא מסכה שמכסה ומגנה עליכם מפני הרבה דברים אחרים .

 מסיכה שמגינה עליכם מפני הצורך להיחשף ( כן כמה שאתם גדולים אתם בלתי נראים ) ,היא מגנה עליכם מהצורך להתמודד עם תהליכים מסוימים בחיים כמו מציאת זוגיות , והיא מגינה עליכם מלהתמודד עם דרישות הסביבה , כי כשאתם סובלים מהשמנה קיצונית דורשים ומצפם מכם להרבה פחות .

 ואז  אתם מחליטים שנמאס לכם מההשמנה שהיא מעיקה עליכם ומפריעה לכם בחייכם, מפריעה להתקדם ולהתפתח ולהצליח .  אז אתם עושים ניתוח ויורדים בבת אחת 30 , 40 או אפילו יותר קילוגרמים .

ואתם בטוחים שברגע שתרזו תמצאו עבודה בקלות רבה יותר , תמצאו זוגיות , יהיו לכם יותר חברים וחיים יותר מוצלחים . 

 לפעמים זה קורה אבל הרבה פעמים לא. הרבה פעמים אתם הופכים להיות רזים אבל כל שאר הדברים שתכננתם שיקרו לא קרו. אם נשארים ללא בן או בת זוג  ללא העבודה החדשה רציתם , רזים אל מאוכזבים .

 למה זה קורה  ?

  זה קורה כי  ההשמנה הייתה רק מסכה שכיסתה על בעיות שמעבר אליה . בעיות שנוצרו לאורך השנים כתוצאה מחינוך לקוי  או מנסיונות לא טובים או שקשורות לתכונות אופי  מסוימות שלכם.

 וכדי לשנות את המצב באמת לא מספיק רק להוריד  את המסכה אלה לטפל בבעיות האמיתיות .

 ולפעמים כמו שספרתי לכם שקרה לי וגם לבת שלי , הטיפול הטוב ביותר הוא להסכים לקבל את עצמכם בלי המסכות אך גם בלי לנסות לשנות כל הזמן. לקבל ולאהוב את עצמכם ככה כמו שאתם עם הטוב והרע וכשזה יקרה תופתעו לגלות שגם אנשים יקבלו אתכם ביתר קלות ואז  ישתפרו תחומים רבים בחייכם  מבלי הצורך בהשמנה  ומבלי הצורך במסכות ץ

 כן לפעמים בלי שום דיאטה ולפני כל ניתוח כשרק תחליטו לקבל ,לאהוב,  ולהעריך את עצמכם, כבר לא תצטרכו את המסכות , ואז  מבלי לשים לב ההתנהלות שלכם  תשתנה והמסיכות ירדו  וגם תמצאו את עצמכם אהובים מוצלחים ומצליחים יותר

 אז מה דעתכם ? יום אחרי שפורים מסתיים , להתחיל להסיר את מסכות וללמוד לאהוב ולקבל את עצמכם כמו שאתם ?

 תופתעו לגלות כמה הסביבה תוקיר לכם על זה ותקבל אתכם בדיוק כמו שאתם מקבלים את עצמכם

 לי ולבת שלי זה קרה  גם אתם יכולים

 מוזמנים לשתף אותי

נטע ברזילי האם הניצחון שלה הוא אכן בשורה לשינוי ביחס לשמנים

אין לי מילה רעה אחת לומר על הבחורה המיוחדת והכישרונית הזו. נהפוך הוא, מדובר בבחורה  מוכשרת, מעניינת, רבגונית, צבעונית ומסקרנת, אך בעיקר אמיצה, כריזמטית,  נחושה ודעתנית, שקבלה כנראה  חינוך תמיכה וחיזוקים בלתי פוסקים  מהמשפחה המיוחדת שלה ,מה שבשלוב עם תכונות אופי מולדות , הביא כנראה למי ומה שהיא היום 

מה שמעצבן אותי , מכעיס ובעיקר כואב לי זה כל הטררם  שנוצר סביבה  שעוד לא הצלחתילהבין אם מדובר באשליות, תמימות ,או צביעות .

אני מדברת על כל הפוסטים שעלו בימים האחרונים, בינהם לא אתבייש לומר גם של קולגות שלי שיוצאים מגדרם מרוב התלהבות על הבשורה שהזכייה של נטע  מביאה עמה , על המסרים  החשובים  ועל תרומתה של נטע לשינוי  החברה שלנו, ועל כל אלה שהפכו אותה  למודל להשמנה גאה .

אז בואו אגיד לכם בצורה הכי לא משתמעת ל 2 פנים צר לי אבל אין בכך שום אמת .

נטע לא מביאה שום בשורה וזה אני אומרת בצער רב

שום דבר  עדין לא השתנה ויש לי תחושה שגם לא ישתנה בעקבות הזכיה והפרסום של נטע , אולי רק זה שישגעו אותה עכשיו יותר, אבל יודעים מה אני סומכת עליה שתדע להסתדר עם זה .

בואו נודה ונגיד את האמת , החברה שלנו לא השתנתה . אל תחיו באשליות .  יעברו רק  כמה ימים אחרי הזכייה וילדה שמנה  תקבל גידופים והעלבות מילדי הכיתה , על הילד עם המשקפים ימשיכו לצחוק והילד הצולע ימשיך להחשב  כמוזר .

אני לא צופה שנראה בזמן הקרוב ירידה בכמות המפתחות או מפתחים הפרעות אכילה בשל הרעבה עצמית  וקדוש הרזון .   מספר המעוניינים  בניתוחים בריאטרים נמצא כל הזמן בעליה מתמדת ואני לא צופה ירידה בו  או במספר ההפניות לניתוחים או הניתוחים עצמם. אנשים ימשיכו לבקש ניתוח שני, שלישי ואפילו רביעי באמונה שזה מה שיגשים להם את חלום הרזון , ומנתחים ימשיכו לנתח ולשתף פעולה עם החלומות הללו.

יש להגיד זאת במילים ברורות, אנחנו עדין וכנראה עוד נמשיך להיות  חברה שמקדשת  רזון בכל מחיר ושמתקשה לקבל את השונה .

ההשמנופוביה בעיצומה וצריך לקרות יותר מנטע אחת שמעיזה וזוכה כדי שהיא תמוגר .

  אז מה  באמת צריך  להתרחש כדי שיהיה שינוי?

מנקודת מבט של אשת מקצוע, אשמח מאד  שיופסק השימוש ב BMI , מדד שכבר נמצא ממזמן כמטעה  ולא משקף באמת מצב בריאותי  , ויעשה שמוש במדדים טובים יותר לאבחון השמנה ובעיקר לחיזוי מצב בריאותי ( אולי מדד שמדבר על well being   ) , ושהמרפאות ובתי החולים יצוידו במכשירי בדיקה, במיטות ובמשקלים לאנשים בעלי משקל גבוה.

מצפה מאד  גם  שאנשי המקצוע יפתחו  יותר אמפתיה וסובלנות  כלפי אנשים במידות גדולות,  ויפנימו שמשקל גבוה אינו בהכרח סימן לזלילה , לאכילה לא נשלטת, ולחוסר השתדלות של המטופל (הרי ממזמן הוכחו כבר השפעות גנטיות, מטבוליות ,ולאחרונה גם מקרוביוטיות  על ההשמנה) , שמשפטים כמו   "מה הבעיה תתחיל לסגור את הפה"  יפסיקו להאמר לפחות לא על ידי אנשי מקצוע,  ושהבקשה לרדת במשקל תפסיק להיזרק ככה סתם לחלל האוויר בקלות רבה  כאילו בקשת מהאדם לנעול נעליים.

עוד נדרש , שאנשים שבאים לרופא מקצועי, בשל בעיות שאינן קשורות להשמנה כמו בעיות בעיניים, אוזניים, עור, או בעיות גינקולוגיות יזכו לקבל טיפול הולם ולא יצטרכו לשמוע בפעם המיליון ( כאילו לא שמו לב ) שהם צריכים לרדת במשקל,  ושההפניה לניתוחי קיצור קיבה תעשה בשקול דעת ובהתאם למצבו הבריאותי, נפשי ,כלכלי, משפחתי ובהתאם לרצונו ולצרכיו  של המטופל ולא בצורה אוטמטית ועיוורת ומתוך הבטחה שזה הקסם שיעזור .

כאדם וכאישה בפרט, אשמח שמידות כמו 44-48 ימצאו בכל החנויות לבגדי נשים ולא רק בחנויות של מידות גדולות .

כאמא,  אשמח שבבתי הספר יפסיקו את השקילות המביכות, וימצאו דרך אחרת יעילה יותר לאיתור ההשמנה בילדים, ושדיבורים עם הילדים בגנים ובכיתות , על מזון ואכילה בריאה יעשו בצורה נכונה ,על ידי איש מקצוע  תוך  בדיקה  של המסרים המועברים, כדי לא ליצר או להחמיר הפרעות אכילה קימות.

אבל לפני שכל זה קורה , וכדי שהחברה בכלל ואנשי המקצוע בפרט, יקבלו את ההשמנה בחמלה ובהתחשבות , צריך שאנחנו  כפרטים נלמד לאהוב את עצמינו ולקבל את עצמינו בכל משקל ומידה ,   מבלי הצורך להישקל כל יום פעמיים ביום ,  שנתמקד בבריאות ובהתנהלות נכונה ולא במספר על המאזניים , שנפסיק לבלוע כל דיאטה חדשה שיוצאת לשוק  , שהדיבור על דיאטות יפסיק להיות  שיחת היום בין כל קבוצת נשים שנפגשות  ובטח לא ליד המתבגרות שלהן ( חוויתי זאת בחגיגת לג בעומר בכיתה של ביתי  וזה היה נורא בעיני), ושנבין שהחיים הם הרבה יותר מרק מספר .

ובנינו ,  אנחנו לא שם עדין  ודרושה  הרבה עבודת שינוי בחינוך ובתודעה כדי שמשהו כזה יקרה אם בכלל

אז בינתיים לחבק את נטע ולהגיד שאנחנו גאים בה, ולהפוך אותה לסמל ומודל  להשמנה גאה ובכבוד ,זו  די צביעות בעיני, כי  בואו נגיד את האמת  אף אחד מאתנו לא  רוצה או מאחל לילד שלו לסבול (ואני בכוונה אומרת לסבול כי נטע סבלה ) מהשמנה או אפילו מקצת עודף משקל,   ויותר מזה רובינו מתקשים לקבל את עצמינו אפילו בעודף משקל קל ,  ואני די משוכנעת שרוב כותבי הפוסטים  שדברו על השמנה בגאווה , יכנסו לדיאטת צום דקה אחרי שיראו שעלו קג במשקל

לא אני לא פסימית ואין אדם יותר ממני שמאמין בקבלת השונה  בכלל וההשמנה בפרט, ורוצה שנהפוך להיות  חברה אחרת.  אבל אני אדם מציאותי ולכן אני מבקשת מכולנו בואו לא נמהר  להסיק מסקנות  ולהעמיס על נטע תיקים של מודל להשמנה בכבוד ולקבלת השונה , גם עליה למרות  גופה הגדול זה כבד מידי .

בקיצור  כל מה שאני מבקשת זה בואו נניח לה בשקט  וניתן לה להמשיך לצור ולהתפתח  ולהצליח , וגם בואו לא נכעס אם היא תקבל כוחות ותחליט ותצליח להרזות , כי וואלה  אם היא תרצה בכך זה בהחלט מגיע לה, תאמינו לי היא סבלה מספיק  .

 ומה כן אפשר ללמוד מהספור של נטע ?

זה אמנם מאתגר אבל אפשרי להצליח בלי קשר למידות גופך, צבע עורך , או  מראה פניך .

דרוש בשביל זה הרבה אומץ נחישות ודבקות במטרה

נטע הצליחה כי העזה לחלום ומי שחולם יש לו סיכוי להצליח

אז בואו נמשיך לחלום כולנו ולהאמין שאפשר.

לא מספיק לחלום ,צריך גם להציב מטרות ויעדים ולפסוע בהדרגה צעד צעד להשגתם

נטע זכתה בסופו של דבר להוקרה ואולי קבלה חלקית ,כי היא קודם כל העזה לאהוב ולקבל את עצמה , קוראת לכולנו ללמוד לעשות זאת.

ולמרות ההצלחה של עכשיו נטע שלמה מחיר לא פשוט בילדותה  והלוואי ולא הייתה צריכה לשלם אותו  ככה שאם אנחנו יכולים  למנוע מילדינו את הסבל הזה , עדיף .

אין ספק שלמשפחה ולחינוך שנטע קבלה הייתה תרומה מדהימה , קוראת  לכל ההורים ללמוד ולו מעט מההורים של נטע ולהאמין בילד בכל מצב , להגיד לו  כל הזמן במה וכמה הוא טוב ולחזק את החוזקות  שלו ולא  את החולשות .

 ואם כל זה יקרה אז אולי בכל זאת צפוי לנו עתיד טוב יותר

בינתיים, אם אתם רוצים ללמוד לאכול בריא באהבה ובהקשבה ולא מתוך דיאטות, וגם לקבל ולאהוב את עצמכם בלי קשר למשקל מוזמנים ליצור עימי קשר . אני כאן עבורכם

 

 

 

 

 

רק מילה טובה או שתיים לא יותר מזה

"  חיבת להחמיא לך על דף המידע שחילקת לנו במפגש, ההוראות  הטובות והמנוסחות הכי טוב  שקיבלתי מאז הניתוח". כך רשמה לי  בקבוצת הווטאפ אחת המשתתפות  בסדנה שלי למנותחים .

" את מדהימה ואני נהנית לשמוע את השדורים החיים שלך ולקרוא את הפוסטים גם האישיים זה מעודד ותומך" אמרה לי  מטופלת באחד המפגשים תוך כדי שהיא מחבקת אותי .

" את מקצוענית אמיתית , בלי דבורי סרק וססמאות  ואין מבינה טובה יותר ממך בבעיות הרגשיות של המנותחים " כך כתבה לי מנותחת שעוקבת אחרי מה שאני כותבת באחת מקבוצות הפייס של מנותחים  שבהן אני  פעילה .

 ואני ?? אני הסתכלתי אחורה לצדדים  לבדוק למי נאמרו הדברים הללו .

 כן  למרות שאני דיאטנית  עשרים שנה עם 2 תארים אקדמאים המון קורסים ועשר שנות נסיון בליווי מנותחים בריאטרים, כשאני שומעת את המחמאות הללו, אני עדיין מתקשה להאמין שהם ניתנו לי .

ולמה ?

 כי  למרות  שאת המחמאות הללו אני כבר מקבלת מספר שנים, הן עדין חדשות לי  ואני מתקשה לשייך אותן אלי . כי לא ככה זה היה תמיד .

בכל שנות ילדותי ,נערותי וגם בחלק גדול משנות בגרותי ( עד העשור האחרון  בחיי) , כמעט ולא קבלתי מחמאות. מאף אחד. לא מההורים ,לא מהמורים לא מהילדים בסביבתי . וגם אם קבלתי  תמיד התלוותה לזה ה מילה אבל .. מילה שאני משתדלת היום להוציא מהלקסיקון המילולי שלי .

"את ילדה חכמה ויכולה להצליח ,אבל חבל שאת לא מספיק ממושמעת" אמרו לי ההורים סבתא  ושאר בני המשפחה.

"את חכמה ומוכשרת ויש לך המון פוטנציאל ( אוף כמה שנאתי את המילה הזו , עוד אחת שזרקתי מהלקסיקון ),אבל  יש לך קוצים בטוסיק,  וזה ממש מפריע וחבל , אמרו לי המורים.

"את מאד חכמה ומאד איכפתית וטובה, אבל" …  האמת שהם אף פעם לא הסבירו לי  מה הוא אבל,הם בעצם לא השלימו אף פעם את החלק השני של  משפט  , הילדים בכיתה , בשכבה , בקבוצה בצופים, בגרעין . אבל התוצאה הייתה שהם אף פעם לא רצו להיות איתי, לידי , בסביבתי . תמיד הייתי לבד . לבד בשולחן בכיתה ,לבד באוהל בטיול, לבד בכיסא באוטובוס , לבד בחדר בקיבוץ בשלט בנחל , לבד . ולי רק נותר לנחש וזה בעצם היה החלק הכי  משפיל ולא נעים בחיי.

"הנתונים שלך מצוינים אבל זה לא מתאים צרכים שלנו כרגע", היו אומרים לי במקומות שניסתי להתקבל לעבודה ,כשהתעקשתי לשאול למה לא התקבלתי ,אחרי  שהייתי משוכנעת שאני מתאימה  לתפקיד .

אף פעם לא הייתי מספיק טובה עבורם. עבור כולם.

ככה רוב החיים.  זה מה ששמעתי  וזה גרם לי  להשתכנע ולהאמין ולהיות בטוחה שאני לא מספיק טובה . בהכל .

באמת האמנתי  כל כולי שאני לא בת מספיק טובה להורי, לא תלמידה מספיק טובה , לא מספיק טובה שיהיו לי חברים, לא מספיק טובה לעבוד במשרות שאני רוצה, ואפילו לא בת זוג מספיק טובה , לא ראויה לוגיות טובה  וגם לא אמא מספיק טובה.

מכירים את זה ?? כמה פעמים שמעתם בילדותכם וגם בבגרותכם את המשפטים : "את כל כך יפה  אבל חבל שאת לא קצת פחות שמנה " , או "אתה כל כך מוכשר ויכול להצליח אם רק תוריד  איזה 10 ק"ג במשקל", או "את ממש נחמדה והיינו יכולים להיות ביחד, אבל אני מחפש רזות יותר".  וכמה פעמים  זה אפילו לא נאמר  בפנים אבל היה  ברור מהתוצאות, למרות המילים שלא נאמרו  . כמה פעמים מצאתם את עצמכם לא מתקבלים למשרה או תפקיד שרציתם בלי שום סיבה מוסברת .

ואיך זה השפיע עליכם?

אני מניחה, שכמוני , הלכתם ושקעתם  בתוך עצמכם  וניכסתם לעצמכם את האמונה הכל כך מגבילה הזו  של אני לא טוב מספיק , אני לא מוכשר מספיק אני לא מוצלח מספיק  עד שממש האמנתם בכך .

וגם כשאני פוגשת אתכם אחרי הניתוח ,כשכבר ירדתם  במשקל ואתם נראים מדהים, עדין חלקכם הגדול מתקשה לראות את זה במראה,  ועוד יותר מלראות את עצמכם רזים אתם מתקשים לראות את עצמכם מוצלחים.

כשאני מבקשת מכם לומר הצלחות שלכם , תכונות טובות שלכם ,  דברים טובים שעשיתם או דברים טובים על עצמכם , אני רואה אתכם נעים בחוסר נוחות בכיסא, מחפשים  בצדדים  גלגל הצלה, ואז בקושי רב מוצאים משהו אחד טוב להגיד  וגם זה לא תמיד. לפעמים למרות שלא בקשתי, מה שתאמרו יהיה שוב הקושי חוסר ההצלחה וגם אם תצליחו להגיד הצלחה  תתגנב אליה  נחשו איזו מילה ? " אבל "  .

כן שנים שבהם אנחנו שומעים מכל הכיוונים רק את החסרונות והבעיות שלנו ,גורמות לנו לשים את כל הזרקור עליהם , ולא להאמין שאפשר אחרת . לא להאמין שמגיע לנו להצליח ,שמותר לנו לומר על עצמינו דברים טובים, או לשמוע מאחרים דברים טובים,  לא להאמין שיש לנו בכלל צדדים טובים ,הצלחות ,כישורים , לא להצליח לראות אותם למרות שהם קיימים . האבל תמיד ילווה אותנו  .

אבל !!! זה לא חייב להיות ככה.

לפני עשר שנים , בשיא תחושת השפל, כשהרגשתי שאני הכי הכי לא מוצלחת שקיימת עלי אדמות בכל התחומים , הבנתי  שככה אני לא יכולה להמשיך. הבנתי שמגיע לי אחרת. שמגיע לי להצליח,  והתחלתי טיפול  עם מטפלת וגם המון עבודה עצמית.

זה היה תהליך ממושך, אבל הוא התחיל ברגע אחד במקלחת, תחת המים הזורמים, שבו אני ענבר אישה בת 38  נשואה , אמא ל 3 ילדים ובעלת 2 תארים אקדמאים,  אך כאמור חסרת כל אמונה בסיסית ביכולותי, החלטתי להיפרד לשלום ולשחרר מעצמי את הילדה הלא מוצלחת ,הלא אהובה, הכועסת והכעוסה , זאת שלא אהובה אבל גם לא אוהבת  ולא מאמינה בעצמה ובחרתי . בחרתי בעצמי ,בחרתי לאהוב את עצמי בלי קשר למה שחושבים אחרים, בחרתי להאמין שאני יכולה ומסוגלת וראויה  .

וראו פלא , כשזה קרה, גם היקום החזיר לי והתחיל לראות בי ראויה. כשאני הפסקתי לכעוס על העולם ועל עצמי ,הפסיקו לכעוס עלי , כשאני התחלתי לאהוב את עצמי ואת האחרים ,התחילו לאהוב אותי כשאני החלטתי  להעריך את עצמי ולהאמין שאני מספיק טובה גם אחרים ראו בי מספיק טובה  והעריכו אותי.

מאותו רגע התחילו הדברים לקרות  כמו שתמיד רק יכולתי לחלום עליהם.

אני שעד אותו רגע פחדה מהצל של עצמה, ולא חשבה שיש לה  זכות  קיום בעולם הזה, בוודאי שלא להנחות ולטפל באנשים , להדריך, לשכנע, להרצות ולדבר מול קהל ,מצאתי סוף סוף  את העבודה שרציתי במקצוע שלמדתי ( עד אז עבדתי בעיסוקים קרובים אך לא ממש כדיאטנית שמטפלת באנשים )  ,  מצאתי את ההתמחות בבריאטריה שהתאימה לי כמו כפפה ליד  , מצאתי את היעוד שלי והגשמתי את החלום שלי להיות מטפלת.

התחלתי להנחות קבוצות , להרצות מול  אנשי מקצוע וכלל הציבור,  התחלתי לעבוד פרטי בחדר העבודה  בבית ( כי גם אז עוד לא האמנתי שאני יכולה וראויה לקליניקה של ממש )  ובהמשך פתחתי קליניקה שאותה עיצבתי בעצמי לפי החלומות שלי .

והשיפור היה לא רק בתחום המקצועי אלה גם האישי והמשפחתי . התחלתי לעשות למען עצמי,  לטפח את עצמי ,לקנות בגדים ולהתלבש יפה , ללכת לחוגים, להרצאות,לעשות פעילות גופנית,  לאכול בריא  ולהיות סבלנית יותר  ומכילה יותר כלפי בן זוגי וילדי . גם מצבי החברתי השתפר פלאים  ופתאום התחלתי ליצור לעצמי חברויות שלא היו לי אף פעם.

היום  אני מרגישה אהובה  מוערכת ורצויה מצד המשפחה ,  חברים, קולגות ומטופלים  וזה מאפשר לי להיות אישה טובה ,בת זוג טובה, אמא טובה ,אשת מקצוע טובה, חברה טובה  ואדם טוב .

ואתם ??

אני קוראת לכם, לשנות את מאזן הכוחות  והפרופרציות  בין המשקל שאתם נותנים למשקל  בחייכם,  לבין היחס שלכם לעצמכם.  ללמוד לאהוב, לחמול ,לקבל, לסלוח  ולחבק את עצמכם ,בלי קשר לשום דבר אחר ובוודאי בלי קשר למספר שעל המאזניים  .

ללמוד לראות את הדברים הטובים שיש בכם ,את החזקות, את הכישורים, את "נקודות האור", כמו שביתי בת ה 12 נוהגת לומר, ואני יכולה להבטיח לכם בלי שאני מכירה אתכם כלל  שיש לכם המון .

תפסיקו לשאול למה , למה אתם שמנים ולמה זה קורה דווקא לכם ,  ועוד הרבה הרבה למה , ותחילו לשאול איך, איך אתם משנים את המצב , איך אתם מתנהלים ובוחרים אחרת ,איך אתם מצליחים למרות או בזכות מי שאם .

תזיזו  את המספר על המאזניים הצידה  ותכניסו למרכז את עצמכם  ואת כל הטוב שבכם .

תתחילו לראות את הטוב ולעשות טוב,  וכשזה יקרה תופתעו לגלות כמה עוד דברים טובים מתרחשים.

תופתעו לגלות, איך  מי שיצאתם איתו לדייט  אוהב אתכם כמו שאתם , בזכות מה שאתם, איך בעבודה מעריכים ומקדמים אתכם בזכות  הכישורים שלכם , ואיך המשפחה שלכם רואה רק את היופי  שלכם , תופתעו לשמוע כמה אתם טובים מקסימים מוכשרים ויפים בלי אבל , בלי קשר למשקל ואפילו למרות המשקל.

וכשזה יקרה , הפלא ופלא גם  הקילוגרמים שצריכים לרדת ירדו .

אל תחכו להיות רזים ,בשביל להתחיל לאהוב את עצמכם ובשביל שיאהבו ויקבלו אתכם,  תתחילו לאהוב את עצמכם כמו שאתם והשאר כבר יתרחש.

ואני ?? אני כבר  לומדת לאט לאט לשמוע את המחמאות ולהאמין שאני מספיק ראויה להם מבלי לחכות לאבל .

ויחד עם זאת, לפעמים אני עדין מחפשת לראות  ולהיות בטוחה אם זה נאמר לי.

נמצאת כאן עבורכם, עבור כל אחד ואחד מכם שרוצה  לראות את עצמו  במרכז, במקום המספר שעל המאזנים, ושרוצה שיסתכלו עליו ולא המשקל שלו ,שרוצה ללמוד לאהוב את עצמו ולהאמין שהוא ראוי .  זה אפשרי  מבטיחה .

מבטיחה לתת לכם לפחות 2 מילים טובות בלי אבל ולעשות שיהיה לכם טוב.

 

 

מה עושים כשעצובים ? במקום לאכול

 

לפני מספר שבועות בשבת אחר הצהרים, ככה סתם בלי הודעה מוקדמת  תפס אותי העצב . זו הייתה שבת נחמדה שבילינו באירוע משפחתי ולכאורה לא הייתה סיבה  לעצב להגיע .

אבל הוא הגיע ותפס אותי לא מוכנה  ואפילו במבוכה . לא יכולתי להתחבא ממנו גם לא להסתיר אותו .

הוא פשוט השתלט על כל חלק בגופי ובעיקר ניתן היה לראות אות בפנים  שלי , במבט בעיניים . אני הרגשתי אותו בבטן בחזה בנשימה ברגלים ובידיים שנהיו כבדות וחלשות .

לאחר חשיבה קצרה עם עצמי  ושאלות ביני לבין עצמי הבנתי גם מה מקורו. הבנתי שהוא קשור בפרידה שהולכת ומתקרבת לה מביתי האמצעית  שנוסעת לשנתיים לימודים בחול .

אבל למה הוא בחר להגיע דווקא עכשיו  באותם רגעים ? לא היה לי ברור . אולי כי באותו בוקר של שבת שהיינו באירוע המשפחתי הבת שלי נעדרה וכבר אז התחלתי להרגיש את החסר ואולי בגלל סיבות אחרות .

בכל מקרה , לא יכולתי להתעלם ממני וגם מי שהיה בחברתי לא יכול היה.  מיד הגיעו  השאלות  בסגנון : " מה קרה " ?,  " מה יש לך ? ",  " למה פתאום עכשיו " ?  שאלות שלא רק שלא עזרו , ממש הציקו לי.

בעבר גם אני הייתי  שואלת את עצמי את אותם שאלות , נוברת , חוקרת  ובעיקר מנסה למצוא פתרון.  הפתרון היה תמיד קשור בבריחה מהעצב ומשאר התחושות הלא מנעימות. לצאת החוצה , ללכת לחברים ,  להיות עסוקה , לקחת כדור הרגעה , לאכול , העיקר שלא להרגיש , שלא להיות  איתו עם העצב . הוא הפחיד אותי מכדי להעז ולהתמודד איתו

הפעם זה היה אחרת…   על כך בהמשך .

רבים מכם , הגעתם להשמנה קיצונית , בעקבות מה שנוטים לכנות אכילה רגשית. אכילה שמשמשת פתרון להתמודדות עם מצבים  שכרוכים בהם רגשות של עצב אכזבה תסכול וגם שמחה והתרגשות .   מסיבות כאלה ואחרות ובעיקר  בשל העדר יכולות או כשורים להתמודד עם אותם מצבים ורגשות שלא על ידי האוכל והאכילה , הפכה האכילה , בעיקר אכילה של מזונות מנחמים כמו מתוקים וחטיפים ל"תרופה "  הלא יעילה אמנם אך הכי זמינה ומוכרת  למצבים אלו .

כשאני פוגשת אתכם בתהליך של שינוי  עם או בלי ניתוח לקיצור קיבה   עולה תמיד השאלה אז מה  עושים  באותם מצבים שבהם הייתי רגיל לאכול. כלומר, אתם בעצם שואלים: בפעם האבה שהעצב או התסכול או הכעס יתפסו אותי כיצד עלי להתמודד איתם מבלי לחסל חבילת עודיות שוקולד או בוראקסים .

"מה לעשות במקום "? אתם שואלים אותי  .  בעבר הייתי מחפשת יחד אכם פעילויות חליפיות לאכילה שאיתם ובעזרם  תוכלו להתמודד עם אותם רגשות . לדוגמא  יציאה להליכה , שיחה עם חברים , קריאה , אמבטיה קרה  ועוד .

לאחרונה התוודעתי לגישת המיינדפולנס , גישה שמקורה  במדיטציות של ארצות המזרח ודוגלת ב"פשוט להיות , עם אותו רגש באותו רגע נתון בלי שפוטיות " .

לפי המיינדפולנס אם אתה עצוב ,  אל לך לחפש דרך להתמודד עם העצב או לברוח ממנו .  נהפוך הוא , לפי הגישה הזו כל שעליך לעשות הוא להיות  בעצב  כל כולך. להרגיש אותו בגופך ובאברייך, ולתת לו להיות שם  מבלי לברוח ממנו, מבלי לחפש הסחת דעת כמו אכילה  או כל פעולה אחרת .

למעשה  לאכול בזמן העצב  וגם לעשות דברים אחרים כמו הליכה קריאה שמיעת מוזיקה וכל פעולה אחרת , אין זה אומר להתמודד עם העצב או עם כל רגש אחר  אלה לברוח ממנו, להסיח את הדעת ממנו . במצב כזה הרגש לא ייעלם, אלה לזמן קצר בעת הפעולה האחרת שבחרת לעשות, וכאשר תסיים את אותה פעולה הוא יחזור אליך בעוצמות גבוהות עוד יותר .

דווקא להיות שם עם הרגש בלי לעשות כלום כביכול, זו ההתמודדות  עם הרגש. לא זה לא פשוט ואפילו מאתגר  לתת לעצמך במכוון להרגיש את עצב או הכעס או התסכול. בהתחלה זה גם לא טבעי. המוח ינסה לברוח לא להיות שם.  זה מרגיש לא נוח כואב מכאיב .

אולם ככל שתהיה  שם  באותו רגש , ככל שתיתן לו לעטוף את גופך , ככל שתרגיש אותו ולא תנסה לברוח ממנו, כך יקרה דבר מופלא.

לאט לאט אך בהתמדה הרגש פשוט יחלוף ויעלם.  והתחושה  בסופו של דבר תהיה תחושה  חיובית של יכולת להכיל את הרגש ולהתמודד איתו. חוויה של הצלחה וניצחון .

 

ואם נחזור לספור שלי. באותה שבת  עליה ספרתי  לכם, באותם רגעים שבהם העצב השתלט  עלי בלי הודעה מוקדמת , בחרתי לנהוג שונה מבעבר . הפעם לא ניסיתי להסיח את הדעת ממנו  , לברוח , לעשות משהו אחר , כי זכרתי מניסיונות העבר שבסופו של דבר הוא חוזר עוצמתי עוד יותר

הפעם בחרתי ליישם את תורת המיינדפולנס .

בחרתי להיות עם הרגש. נכנסתי לקליניקה שלי . ישבתי על אחת הכורסאות . סגרתי את הדלת  ופשוט הייתי שם כולי בתוך העצב .

מהר מאד ירדו הדמעות משתי העיניים, דמעות שבמשך שעה או יותר ניסיתי לעצור בתוך העיניים ולא לתת להם לרדת. הניסיון הזה היה קשה מנשוא וכואב מאד.

כשנתתי לעצב להיות בתוכי הדמעות ירדו בקלות רבה  מהעיניים, והרגשתי תחושה של הקלה ושחרור .  בשלב מסוים הצטרף גם הקול  לדמעות ומצאתי את עצמי פשוט בוכה . הייתי שם בכל גופי  כפי שצריך להיות כשעצובים.

זה לקח מספר דקות. בהתחלה זה היה  מאתגר מאד וקשה להתמודדות, אולם ככל שזה נמשך הרגשתי תחושה של הקלה, של  התרוקנות מכאב שהעיק עלי ,של חופש ושחרור .  והעצב ? הלך ונעלם .

בסוף אותם דקות הרגשתי , מלאה בכוחות ובעוצמות חדשים שמלאו אותי. בעיקר הרגשתי גאווה  שהצלחתי להיות עם העצב הזה לתת לו מקום ולהכיל אותו בשונה מכל אותם פעמים שבהם ברחתי ממנו והוא רדף אחרי .

פחות משעה אחר כך כבר חזרתי לעיסוקי ולסדר היום הרגיל . "מה קרה לך קודם?" שאל אותי מאוחר יותר בן זוגי.  " הייתי עצובה " עניתי לו מבלי להסביר יותר מידי  "אבל זה עבר", הוספתי .

אין ספק שהיכולת להיות ברגש מבלי לברוח ממנו , יש בה כוחות מעצימים ומחזקים ועבור מי שרגיל לברוח מהרגשות ע"י אכילה יש בזה גם תכונות של ריפוי.

אז בפעם הבאה  כשתוקפים אתכם תחושות של עצב, כאב, תסכול , אכזבה , פחד או רגשות אחרים, מזמינה אתכם לקחת כמה רגעים לעצמכם ועם עצמכם  ולהיות שם ברגש הזה , תופתעו לגלות עד כמה היכולת להיות ברגש יכולה לסייע לכם בהתמודדות עם ההשמנה,  ובלימוד התנהלות אכילה אחרת .

בהצלחה .

לא שמנה אבל מבינה – כותבת מהלב

שואלים אותי לפעמים, איך אני יכולה להבין אתכם המנותחים, אם לא הייתי אף פעם שמנה או לא עברתי ניתוח בעצמי? אם לא סבלתי כמו שאתם סבלתם? ואני תמיד מספרת לכם על כל הניסיון והידע, שלמדתי וצברתי במהלך השנים בטיפול התזונתי ההתנהגותי וגם הרגשי במנותחים. היום אני רוצה לענות לכם על השאלה הזו מכיוון קצת אחר… אישי יותר. אני רוצה לספר לכם קצת על הילדות שלי..

לא, לא הייתי ילדה שמנה במיוחד (גם לא רזה אגב). לא סבלתי מהשמנה, אבל סבלתי!
הרבה סיבות אחרות מובנות לי היום יותר או פחות, גרמו לי להיות ילדה לא מקובלת. ילדה דחויה ואולי אפילו ילדה שעברה התעללות רגשית וחברתית מצד הילדים האחרים. אפשר לומר היום בהסתכלות אמיצה לאחור שהייתי בודדה מאד לבד בעולם.

בבית הספר ישבתי תמיד לבד בשולחן. כשהיינו יוצאים מהכיתה או מהצופים לטיולים.. זה היה הכי עצוב .. הייתי יושבת לבד באוטובוס וגם לבד באוהל או בחדרים. אף אחד לא האמין בי (ככה חשבתי אז, היום אני יודעת אחרת), אף אחד לא רצה בי אף אחד לא ממש הקשיב לי.

גם בבית נחשבתי ל”ילדה הקשה”, הבעייתית, המורדת, זו שתמיד אמרו שיש לה פוטנציאל אבל…..
בגיל 16, בתוך כל הבלגן והקושי הזה של ההתבגרות, אמא שלי נפטרה. אבא היה עסוק בלנהל את הבית עם 4 הילדים שנשארו בו ולהשתקם בעצמו, הוא לא היה איש של דיבורים אלה מעשים המסר היה ממשיכים הלאה והמשכנו. ואני? המשכתי בעיקר להיות לבד, עוד יותר לבד בעולם, והפעם גם עם הרבה כעס על אמא שלי ועל העולם שעזב אותי ככה לבד.

כל הזמן ניסיתי להיות מקובלת חלק מהחברה: למדתי גיטרה, הייתי בצופים, התגייסתי לנחל שזה הכי ביחד, אבל ככל שיותר רציתי, ככל שיותר ניסיתי, נשארתי לבד. לבד בשולחן ,לבד, באוטובוס, לבד בחדר, לבד!!!

וכשהשתחררתי? כשכולם עבדו ונסעו לחול, אני שלא האמנתי שמגיע לי לנסוע לטיול בחו”ל, גם לא האמנתי שאצליח להרוויח בשביל זה, ובכלל עם מי אסע? נשארתי שוב לבד. החלטתי ללכת ללמוד, בזה הייתי טובה.
בחרתי ללמוד תזונה, לא מהמקום של התעסקות עם הגוף או המשקל אלה מהמקום של לעזור לאנשים, רצון שהיה בי אז אבל עדין לא קושר למה שעברתי בעצמי.

וכשסיימתי ללמוד? למרות הציונים הגבוהים וההתלהבות מצידי למצוא עבודה,. גם כאן הרגשתי לא מספיק טובה לא מוצלחת לא יכולה .

אבל אז… אז איפשהו בין גיל 30 ל 40 כשאני אמא ל 2 ילדים החלטתי לעשות עבודה רגשית עם עצמי. עברתי טיפול שבמהלכו למדתי להיפרד מהילדה ההיא , מהילדה הבודדה הלא אהובה , אבל בעיקר מהילדה שלא אהבה את עצמה, שכעסה על עצמה, שלא הקשיבה לעצמה , שלא הבינה את עצמה, והכי לא האמינה בעצמה והרגישה תמיד לא מספיק טובה .

ברגע שהצלחתי לשחרר את אותה ילדה, ברגע שלמדתי לאהוב להבין להקשיב לקבל ולהאמין בעצמי , אך בעיקר לסלוח לאחרים ולעצמי, החלו הדברים להשתנות ועברתי מהפך בחיי. הכל השתנה.

מצאתי את העבודה שאני עושה היום כל כך נהנית ואוהבת אותה, מצאתי חברים, פרחתי עסקית וכלכלית , ואפילו החיים המשפחתיים והאישיים השתנו, הפכתי לאישה אחרת, שמחה יותר אופטימית יותר חיובית ומאושרת יותר, אהובה ומקובלת ומוקפת בחברים ואנשים שמעריכים מפרגנים ואוהבים.

בזכות כל מה שעברתי הפכתי לדיאטנית אחרת טובה יותר. למעשה אני היום הרבה יותר מדיאטנית, אני מטפלת, מעצימה אנשים לשינוי בחייהם, שינוי אמיתי כזה שישמר לתמיד, שינוי לא רק חיצוני במשקל ובגוף, אלה במהות החיים שלכם והיחס שלכם לעצמכם.
היום אני מבינה שלא סתם בחרתי במקצוע הזה ובעיקר בעיסוק עם אנשים שסובלים מהשמנה קיצונית בכלל ועם אלה שעוברים ניתוחים בריאטריים בפרט.
אני שהייתי בודדה ודחויה כל ילדותי, וגם בחלק מחיי הבוגרים ,אך הצלחתי לצאת מהמקום הזה בחיי ולמלא אותו בהרבה חברים אנשים אוהבים אך בעיקר באהבה והערכה עצמית שלי כלפי עצמי, חשה שליחות לאפשר לכם המטופלים שלי לעשות את אותו הדבר בחייכם שלכם .

נכון אני דיאטנית , אבל מעבר לשקילות (לא תמיד) ולתפריטים (ממש לא תמיד) ולהגיד מה נכון לאכול ומה לא (הכי לא תמיד) עיקר הטיפול שלי היום, מתמקד בלאפשר לכם לעשות את השינוי האמיתי בחייכם שהוא הרבה מעבר לקלוריות אוכל ומשקל, לאפשר לכם לעשות את השינוי שאני עשיתי.

המטרה שלי היא, לאפשר לכם הסתכל על הטוב שקים אצלכם גם אם אתם לא רואים אותו וממנו לצמוח לעוד טוב , לאפשר לכם לפרגן וגם לסלוח לעצמכם במקום לכעוס ולהלקות את עצמכם על העבר שלכם, לאפשר לכם להיות גאים בעצמכם ולהרים ראש על מי ומה שאתם במקום להתבייש במצב אליו הגעתם , לאפשר לכם גם לקבל ולחיות עם הפגמים שקיימים בכל אחד מאיתנו כי אין אדם מושלם, לאפשר לכם לראות את היש וממנו לעשות עוד הרבה יש ולא את האין, כי אני מאמינה שרק מהמקום הזה אפשר באמת להצליח.

היום אני בעיקר מקשיבה לכם כדי שתלמדו להקשיב לעצמכם, מקבלת אתכם כדי שתלמדו לקבל את עצמכם, מבינה אתכם כדי שתוכלו להבין את עצמכם, סולחת לכם ויחד עם זאת דורשת מכם כדי שתוכלו לסלוח וגם לדרוש יותר מעצמכם ,ובעיקר מאמינה בכם ומאפשרת לכם להאמין בעצמכם.

אז נכון לא הייתי שמנה ולא עברתי ניתוח, ויחד עם זה ,כל מה שעברתי וחשפתי לפניכם כאן יחד עם הלימודים הידע הניסיון והכישרון ומי שאני מאפשרים לי להבין ולטפל בכם הכי טוב שאפשר, להיות אנשים מאושרים מרוצים אוהבים ואהובים יותר בעיקר על עצמכם , כי רק זה מה שיאפשר לכם- לא רק לרדת במשקל בשנה הראשונה שלאחר הניתוח, אלא לשמור עליו לאורך זמן.

והרי זה מה שכולכם בעצם רוצים, לא ?

ענבר ויטנברג דיאטנית קלינית בריאטרית

https://www.facebook.com/inbardiet/?pnref=lhc