שמן זה עצור רזה זה עבור

 לאחרונה יצא לפועל נוהל סימון מזנות בסמנים אדומים וירוקים. אדום אומר עצור ,כלומר לא לאכול וירוק  אומר עבור, כלומר אפשר ומומלץ לאכול .

 הנוהל הזה רק בהתחלת היישום שלו ויש איתו לא מעט בעיות כרגע , שאני מקווה שיבואו לידי פתרון, אבל לי זה גרם להרבה חוסר נוחות  שרק לאחרונה הבנתי שהיא קשורה להרבה מעבר לבעיות הסימון עצמו.

 מבחינתי הסימון אדום וירוק אינו מייצג רק את הסימון על האוכל, אלה את הסימון שיש לנו החברה האנושית על תופעת ההשמנה .

 השמנה היא מחלה , כך נקבע בסיום העשור האחרון . מצד אחד יש בקביעה הזו משהו מאד משחרר,  כי כבר לא מדובר רק בהאשמת האנשים על חוסר כוח רצון , חוסר התמדה והתנהלות לא  תקינה , וברור שמדובר  בתופעה עם גורמים גנטיים, ופזיולוגיים : הורמונים  , הרכב חידקי מערכת העיכול ועוד .

 ומצד שני,  בעצם החשבת ההשמנה למחלה, אנחנו הופכים את האדם הסובל מהשמנה לאדם חולה,  לאדם לא תקין ואפילו פסול,  לאדם שיש לשים עליו מדבקה אדומה .

 לי אישית קשה מאד עם התג האדום ששמנו כחברה על ההשמנה .

 בעשור האחרון לחיי לא נחשבתי לאשה רזה ואפילו לא לאישה במשקל תקין . סחבתי על עצמי  עודף של כעשרה ק"ג  , נחשבתי  לבעלת משקל עודף על גבול השמנמנה , אך סירבתי להרגיש שמנה חולה , או לא מתפקדת . אהבתי את עצמי  , את גופי ואת כל מה שנבט אלי מהמראה  וסירבתי להיכנס למלחמת הדיאטות  הבלתי פוסקת. הרגשתי אוהבת אהובה מצליחה מועילה ופעילה. הרגשתי אפילו שהמשקל הלא נמוך שלי דווקא מיטיב איתי כדיאטנית המטפלת בהשמנה , כי אני נחשבת בעיני מטופלי כמישהי מתמודדת כמוהם ומבינה אותם.  אחת המטופלות  הביעה זאת במשפט שאמר הכל בעצם : " רואים שלא רבת עם האוכל ולכן אני רוצה את עזרתך " .

 בשנה האחרונה עקב חוויה רגשית לא פשוטה שעברתי ,ועקב טיפול תרופתי שנאלצתי לקבל כדי שאוכל לחזור לחייך , לאהוב ולהיות בעשיה ,  אך העלה מאד את תחושות הרעב שלי , עליתי עוד עשרה ק"ג . לא העלייה הזו לא הייתה קשורה רק לתרופה אלה לעובדה שמצב רוחי השתפר, והאכילה מבחינתי הייתה עדות לכך ולכך שחזרתי לחיים .

 עכשיו אני  כבר שמנה לכל דבר , כך מראים המשקל ו הBMI  אך כך אני גם מרגישה  לצערי  ויש לכך תרומה רבה מהחברה הסובבת אותי. בעקשנותי  להרגיש טוב , אני עדין משתדלת לחייך , להתלבש יפה , להראות טוב , להיות פעילה  ( ממשיכה להתאמן בטקוואנדו פעמים בשבוע )  ולתפקד כמו קודם.

 יחד עם זאת ,אני כן  מרגישה כבדה ,יותר חיונית פחות, ובעיקר פחות אוהבת את מה שאני רואה מול המראה, אבל גם   נחשבת כמצליחה בעייני החברה הסובבת אותי .

למרות כל ההשתדלות שאני עושה , לאכול בריא מסודר ונכון , לבשל בריא, להפחית נשנושים , לרווח בין הארוחות ולהגדיל את צום הלילה ,  למרות שאני לא מוותרת לעצמי ועל אף בעיית הנשימה שלי אני ממשיכה להתאמן  ואף להתחרות , ממשיכה ללכת ולטייל, אני מתקשה לרדת במשקל .

 ככל שאני משתדלת להמשיך לאהוב את עצמי  ,בשל מי שאני ופחות להתייחס למשקל, זה הולך ונהיה קשה יותר .

 למה ? אני מרגישה שהחברה החיצונית שופטת אותי , פחות מקבלת אותי , יש לכל אחד מה להגיד על המשקל שלי  ובשל העיסוק שלי  כדיאטנית שמטפלת בהשמנה, אני מרגישה שמפקפקים יותר במקצועיות שלי וביכולת שלי לסייע לאחרים.  .

 אני שומעת לא מעט משפטים כמו : "איך את יכולה להרשות לעצמך כדיאטנית להשמין ככה" ,  או "זה לא רק הכדור שאת לוקחת,  את בטוח אוכלת הרבה יותר, אם תאכלי פחות  תרדי  במשקל גם עכשיו  ולמרות הטיפול התרופתי", "עזבי גיל זה רק תרוץ ,את לא שומרת מספיק" , "לא אמרת שאת רוצה לרדת  במשקל? אז למה את אוכלת את זה? "  ועוד ועוד  משפטים מלאי בקורת שפוטיות וחוסר נכונות להבין או לקבל.

 וכל אלה שמעירים ומתייגים , ללא ממש מודעים, לרעב  שלי שגדל לאחרונה , לפחד לרדת במשקל שמתקשר אצלי לחזרה למצב נפשי ירוד , לצורך הגדול שלי בפחמימות לשם שמירה על מצב רוח תקין , לזה שבשנים האחרונות , הגוף שלי הרבה יותר תקוע ומתקשה מאד לוותר על הקילוגרמים שלו, ושנדרשת ממני ממש הגבלה  קלורית רצינית  כדי לרדת במשקל .

 כל מה שאנסה לומר יחשב כתירוצים .

 אני מרגישה שהחברה וגם אני עצמי  ( הרבה הודות לחברה אבל לא רק) שמנו עלי פתק אדום שאומר עצור , את לא בריאה , את לא ראויה ,  את פסולה .

 מכירים את התחושות ? מרגישים מזדהים ?

 אם אתם נחשבים כשמנים  הרי שלא סתם אתם חשים כך.

 השמנה, נמצאה כבעלת פגיעה לא רק פיזית אלה גם חברתית ונפשית .

 אנשים הסובלים מהשמנה, נחשבים לפחות מוצלחים וראויים בעייני החברה.

 מחקרים הראו שאנשים שמנים הם בסיכוי נמוך יותר להצליח בעבודה , בלימודים , בזוגיות ועוד.

 אדם שמן יתקשה יותר להתקבל לעבודה,  בהשוואה למישהו עם כשורים שווים או אפילו נמוכים משלו אך במשקל תקין.

 בקרב ילדים , נמצא כי ילדים שמנים זוכים להערכה נמוכה, ממה שזכו לה ילדים עם נכות פיזית  ו/או פיגור שכלי .

 התיוג אדום ירוק על מוצרי המזון  לא תורם ואף יחמיר להערכתי  את המצב המתואר.

 ברגע שאנחנו פוסלים קבוצה שלמה של מזונות ממאכל,  בשל תכולת שומן, סוכר ומלח גבוהה שלהם , ברגע שאנחנו מחשיבים אותם  למשמינים  אנחנו שמים תו אדום גדול על ההשמנה עצמה ועל אוכלוסייה ענקית שסובלת ממנה .

בהיותם עם תווית אדומה , לא רק המזונות עצמם נחשבים ללא תקינים אלה כל מי שאוכל אותם ובפרט מי שכבר סובל מהשמנה. לאנשים אלה אין שום לגיטימציה לאכול את המזונות הללו, עוד לפני שסומנו אבל עוד יותר עכשיו.

 בשנים האחרונות בהיותי מלווה אנשים הסובלים מהשמנה, אני מרגישה חוסר לגיטמציה חברתית לכל מי שמוגדר כשמן,  שהולכת ומחמירה יותר ויותר וכאמור חורגת מעבר לעניין הבריאותי .

 להיות שמן נחשב להיות אדם לא רצוי, לא מקובל ולא מצליח .

  למרות החוויה האישית שלי , אני מסרבת לקבל זאת , ומתעקשת להיות ראויה ,מקצועית , אהובה ואוהבת, ומצליחה בלי קשר למשקל שלי , אולם יש לציין שזה הולך ונהיה לא פשוט בכלל.

  אפשר לומר שההתנגדות שלי לסימון המוצרים  באדום וירוק היא מעבר לסימון המזון  והיא בעצם התנגדות לתיוג האנשים כרזים ומצליחים או כשמנים ופסולים .

 אנשים שמנים, יש לזכור הם רק שמנים. אנשים אלה, לא בהכרח חייבים להיות חולים יותר ( ידוע על אנשים שמנים בריאים ועל רזים חולים) , הם אפילו לא חייבים להיות כאלה שאוכלים פחות בריא או חיים  פחות בריא, הם לא בהכרח  יושבניים יותר ופחות פעילים ( יש לא מעט שמנים פעילים גופנית ) , אבל הם בוודאי לא צריכים להיות מתויגים כמוצלחים או מצליחים פחות , כמקצועיים פחות , כאהובים פחות, כנחמדים פחות  או כראויים פחות לאהבה, ולהצלחה בעבודה בלימודים או בזוגיות .  אנשים שמנים הם בעלי משקל גבוה  אך הם אינם צריכים להיות מתויגים  בתווית אדומה

נטע ברזילי האם הניצחון שלה הוא אכן בשורה לשינוי ביחס לשמנים

אין לי מילה רעה אחת לומר על הבחורה המיוחדת והכישרונית הזו. נהפוך הוא, מדובר בבחורה  מוכשרת, מעניינת, רבגונית, צבעונית ומסקרנת, אך בעיקר אמיצה, כריזמטית,  נחושה ודעתנית, שקבלה כנראה  חינוך תמיכה וחיזוקים בלתי פוסקים  מהמשפחה המיוחדת שלה ,מה שבשלוב עם תכונות אופי מולדות , הביא כנראה למי ומה שהיא היום 

מה שמעצבן אותי , מכעיס ובעיקר כואב לי זה כל הטררם  שנוצר סביבה  שעוד לא הצלחתילהבין אם מדובר באשליות, תמימות ,או צביעות .

אני מדברת על כל הפוסטים שעלו בימים האחרונים, בינהם לא אתבייש לומר גם של קולגות שלי שיוצאים מגדרם מרוב התלהבות על הבשורה שהזכייה של נטע  מביאה עמה , על המסרים  החשובים  ועל תרומתה של נטע לשינוי  החברה שלנו, ועל כל אלה שהפכו אותה  למודל להשמנה גאה .

אז בואו אגיד לכם בצורה הכי לא משתמעת ל 2 פנים צר לי אבל אין בכך שום אמת .

נטע לא מביאה שום בשורה וזה אני אומרת בצער רב

שום דבר  עדין לא השתנה ויש לי תחושה שגם לא ישתנה בעקבות הזכיה והפרסום של נטע , אולי רק זה שישגעו אותה עכשיו יותר, אבל יודעים מה אני סומכת עליה שתדע להסתדר עם זה .

בואו נודה ונגיד את האמת , החברה שלנו לא השתנתה . אל תחיו באשליות .  יעברו רק  כמה ימים אחרי הזכייה וילדה שמנה  תקבל גידופים והעלבות מילדי הכיתה , על הילד עם המשקפים ימשיכו לצחוק והילד הצולע ימשיך להחשב  כמוזר .

אני לא צופה שנראה בזמן הקרוב ירידה בכמות המפתחות או מפתחים הפרעות אכילה בשל הרעבה עצמית  וקדוש הרזון .   מספר המעוניינים  בניתוחים בריאטרים נמצא כל הזמן בעליה מתמדת ואני לא צופה ירידה בו  או במספר ההפניות לניתוחים או הניתוחים עצמם. אנשים ימשיכו לבקש ניתוח שני, שלישי ואפילו רביעי באמונה שזה מה שיגשים להם את חלום הרזון , ומנתחים ימשיכו לנתח ולשתף פעולה עם החלומות הללו.

יש להגיד זאת במילים ברורות, אנחנו עדין וכנראה עוד נמשיך להיות  חברה שמקדשת  רזון בכל מחיר ושמתקשה לקבל את השונה .

ההשמנופוביה בעיצומה וצריך לקרות יותר מנטע אחת שמעיזה וזוכה כדי שהיא תמוגר .

  אז מה  באמת צריך  להתרחש כדי שיהיה שינוי?

מנקודת מבט של אשת מקצוע, אשמח מאד  שיופסק השימוש ב BMI , מדד שכבר נמצא ממזמן כמטעה  ולא משקף באמת מצב בריאותי  , ויעשה שמוש במדדים טובים יותר לאבחון השמנה ובעיקר לחיזוי מצב בריאותי ( אולי מדד שמדבר על well being   ) , ושהמרפאות ובתי החולים יצוידו במכשירי בדיקה, במיטות ובמשקלים לאנשים בעלי משקל גבוה.

מצפה מאד  גם  שאנשי המקצוע יפתחו  יותר אמפתיה וסובלנות  כלפי אנשים במידות גדולות,  ויפנימו שמשקל גבוה אינו בהכרח סימן לזלילה , לאכילה לא נשלטת, ולחוסר השתדלות של המטופל (הרי ממזמן הוכחו כבר השפעות גנטיות, מטבוליות ,ולאחרונה גם מקרוביוטיות  על ההשמנה) , שמשפטים כמו   "מה הבעיה תתחיל לסגור את הפה"  יפסיקו להאמר לפחות לא על ידי אנשי מקצוע,  ושהבקשה לרדת במשקל תפסיק להיזרק ככה סתם לחלל האוויר בקלות רבה  כאילו בקשת מהאדם לנעול נעליים.

עוד נדרש , שאנשים שבאים לרופא מקצועי, בשל בעיות שאינן קשורות להשמנה כמו בעיות בעיניים, אוזניים, עור, או בעיות גינקולוגיות יזכו לקבל טיפול הולם ולא יצטרכו לשמוע בפעם המיליון ( כאילו לא שמו לב ) שהם צריכים לרדת במשקל,  ושההפניה לניתוחי קיצור קיבה תעשה בשקול דעת ובהתאם למצבו הבריאותי, נפשי ,כלכלי, משפחתי ובהתאם לרצונו ולצרכיו  של המטופל ולא בצורה אוטמטית ועיוורת ומתוך הבטחה שזה הקסם שיעזור .

כאדם וכאישה בפרט, אשמח שמידות כמו 44-48 ימצאו בכל החנויות לבגדי נשים ולא רק בחנויות של מידות גדולות .

כאמא,  אשמח שבבתי הספר יפסיקו את השקילות המביכות, וימצאו דרך אחרת יעילה יותר לאיתור ההשמנה בילדים, ושדיבורים עם הילדים בגנים ובכיתות , על מזון ואכילה בריאה יעשו בצורה נכונה ,על ידי איש מקצוע  תוך  בדיקה  של המסרים המועברים, כדי לא ליצר או להחמיר הפרעות אכילה קימות.

אבל לפני שכל זה קורה , וכדי שהחברה בכלל ואנשי המקצוע בפרט, יקבלו את ההשמנה בחמלה ובהתחשבות , צריך שאנחנו  כפרטים נלמד לאהוב את עצמינו ולקבל את עצמינו בכל משקל ומידה ,   מבלי הצורך להישקל כל יום פעמיים ביום ,  שנתמקד בבריאות ובהתנהלות נכונה ולא במספר על המאזניים , שנפסיק לבלוע כל דיאטה חדשה שיוצאת לשוק  , שהדיבור על דיאטות יפסיק להיות  שיחת היום בין כל קבוצת נשים שנפגשות  ובטח לא ליד המתבגרות שלהן ( חוויתי זאת בחגיגת לג בעומר בכיתה של ביתי  וזה היה נורא בעיני), ושנבין שהחיים הם הרבה יותר מרק מספר .

ובנינו ,  אנחנו לא שם עדין  ודרושה  הרבה עבודת שינוי בחינוך ובתודעה כדי שמשהו כזה יקרה אם בכלל

אז בינתיים לחבק את נטע ולהגיד שאנחנו גאים בה, ולהפוך אותה לסמל ומודל  להשמנה גאה ובכבוד ,זו  די צביעות בעיני, כי  בואו נגיד את האמת  אף אחד מאתנו לא  רוצה או מאחל לילד שלו לסבול (ואני בכוונה אומרת לסבול כי נטע סבלה ) מהשמנה או אפילו מקצת עודף משקל,   ויותר מזה רובינו מתקשים לקבל את עצמינו אפילו בעודף משקל קל ,  ואני די משוכנעת שרוב כותבי הפוסטים  שדברו על השמנה בגאווה , יכנסו לדיאטת צום דקה אחרי שיראו שעלו קג במשקל

לא אני לא פסימית ואין אדם יותר ממני שמאמין בקבלת השונה  בכלל וההשמנה בפרט, ורוצה שנהפוך להיות  חברה אחרת.  אבל אני אדם מציאותי ולכן אני מבקשת מכולנו בואו לא נמהר  להסיק מסקנות  ולהעמיס על נטע תיקים של מודל להשמנה בכבוד ולקבלת השונה , גם עליה למרות  גופה הגדול זה כבד מידי .

בקיצור  כל מה שאני מבקשת זה בואו נניח לה בשקט  וניתן לה להמשיך לצור ולהתפתח  ולהצליח , וגם בואו לא נכעס אם היא תקבל כוחות ותחליט ותצליח להרזות , כי וואלה  אם היא תרצה בכך זה בהחלט מגיע לה, תאמינו לי היא סבלה מספיק  .

 ומה כן אפשר ללמוד מהספור של נטע ?

זה אמנם מאתגר אבל אפשרי להצליח בלי קשר למידות גופך, צבע עורך , או  מראה פניך .

דרוש בשביל זה הרבה אומץ נחישות ודבקות במטרה

נטע הצליחה כי העזה לחלום ומי שחולם יש לו סיכוי להצליח

אז בואו נמשיך לחלום כולנו ולהאמין שאפשר.

לא מספיק לחלום ,צריך גם להציב מטרות ויעדים ולפסוע בהדרגה צעד צעד להשגתם

נטע זכתה בסופו של דבר להוקרה ואולי קבלה חלקית ,כי היא קודם כל העזה לאהוב ולקבל את עצמה , קוראת לכולנו ללמוד לעשות זאת.

ולמרות ההצלחה של עכשיו נטע שלמה מחיר לא פשוט בילדותה  והלוואי ולא הייתה צריכה לשלם אותו  ככה שאם אנחנו יכולים  למנוע מילדינו את הסבל הזה , עדיף .

אין ספק שלמשפחה ולחינוך שנטע קבלה הייתה תרומה מדהימה , קוראת  לכל ההורים ללמוד ולו מעט מההורים של נטע ולהאמין בילד בכל מצב , להגיד לו  כל הזמן במה וכמה הוא טוב ולחזק את החוזקות  שלו ולא  את החולשות .

 ואם כל זה יקרה אז אולי בכל זאת צפוי לנו עתיד טוב יותר

בינתיים, אם אתם רוצים ללמוד לאכול בריא באהבה ובהקשבה ולא מתוך דיאטות, וגם לקבל ולאהוב את עצמכם בלי קשר למשקל מוזמנים ליצור עימי קשר . אני כאן עבורכם