למה נשנושי גזר וסלרי במקום לנשנש שוקולד זה לא הפיתרון

קשור לשדור חי שבו אני מסבירה למה ומה כן הפתרון

https://fb.watch/bbzXzWKMcY/

וקשור לקורס אכילה נשנשנית בו אני מסבירה מה היא אכילה נשנשנית , מה הבעיתיות שבה ונותנת כלים התנהגותיים ורגשים להתמודדות איתה

https://inbardiet.ravpage.co.il/Snacking

סקסנדה ואוזמפיק לקחת או לא לקחת? הסיפור שלי

הכמיהה לרזון היא משהו שהשתלט על כולנו, בעשורים האחרונים . רזון שלא בצדק , הפך להיות מזוהה עם בריאות , אושר והצלחה בתחומי חיים שונים, כמו זוגיות , עבודה לימודים ועוד .

 אנשים מוכנים לעשות הכל ולשלם כמעט כל מחיר בשביל להיות רזים .

השאיפה הזו נכונה עבור כמעט כולם ,  נשים  וגברים, צעירים ובוגרים , עשירים ועניים, משכילים יותר או פחות מכל צבע גזע דת ולאום .

 עכשיו ,אחרי  מצד אחד, שנתיים של מגיפת קורונה שגרמה להמון אנשים לעלות משמעותית במשקל , ומצד שני, כאשר תרופות חדשות להשמנה ,יעילות יותר ומסוכנות פחות, יצאו לשוק  הכמיהה הזו ,הפכה למוחשית ועקשנית עוד יותר .

במקצוע שלי כדיאטנית המטפלת בהשמנה, אני פוגשת אתכם, לא רק אנשים עם השמנה מורבידית אלה גם כאלה שעלו כ 5 ק"ג ממשקל גוף תקין, או כאלה אחרי ניתוח בריאטרי שעלו מספר קילוגרמים מועט ולא רק כאלה שעלו המון חזרה , כולם מבקשים סקסנדה או אוזמפיק  (התרופות החדשות להרזיה ) או ניתוח בריאטרי. ראשון או חוזר. כולם כמעט , רוצים להיות רזים בכל מחיר.

 אני פוגשת  אתכם במרדף בלתי פוסק אחרי הרזון , מוכנים לשלם מחירים  של   שינויים בטעם, אבדן החשק לאכול,  בחילות קשות, כאבי בטן ,שלשולים ,עצירויות,  הקאות ,חולשה ירידה באנרגיה ואפילו  חרדות ודכאון  רק כדי להיות במשקל האידאלי  ואפילו פחות ממנו .

 אני פוגשת אתכם בדיאטות אין סופיות  ,ובשקילה מתמדת,  עם שאיפות לא תמיד מציאותיות , למספר שלא הגעתם אליו מעולם, או ששהיתם בו כמה ימים  ולא יותר , רק  כי מישהו לפני עשרות שנים קבע שהוא המשקל הנורמלי עבורכם, בלי ממש להכיר אתכם, את הגנטיקה שלכם, את בדיקות הדם, ומצב החידקים בגופכם , את הרכב השומן בגופכם ואת אורך החיים שלכם. 

כל עליה מאותו מספר אליו אתם שואפים,  ממלאת אתכם בחרדות,  והאופציה להסכים להיות במשקל אולי מעט גבוה יותר, אבל להצליח לשמור עליו, עם תזונה נורמלית  וללא עיסוק בלתי פוסק בדיאטה , לא נראית לכם לגיטימית  ואתם מסרבים להיות בה גם כשאני מציעה לכם .

 אין ספק שאתם לא האחראים העיקריים לשיגעון הרזון והדיאטה. אל הנורמות החברתיות שהופכות את ההשמנה למצב לא ראוי מבחינה חברתית ומבחינה אסטטית ונראות , מצטרפת הקביעה הרפואית הבינלאומית שההשמנה היא מחלה , והקשור האוטומטי של השמנה לתחלואה ולתמותה .

העובדה שכל  אדם עם משקל לא תקין , אפילו אם המשקל  העודף שלו הוא כבר אחרי ניתוח בריאטרי או דיאטה,  יזכה בשלב כשלהו בחייו ,להערות על משקלו ,כמעט מצד כל רופא שיגיע אליו,  והצעות  לטיפול תרופתי/ ניתוח בריאטרי ( תלוי ברמת ההשמנה )  לשם ירידה במשקל ,  תורמת ומחריפה עוד יותר את שגעון הרזון.

בשנתיים האחרונות, מצאתי עד כמה המצב הזה מערער אותי ומקשה עלי אישית

לפני כשנתיים, בעקבות משבר רגשי שחוויתי, וטיפול תרופתי שקבלתי עליתי כעשרה ק"ג בשנה, ממשקל שגם אז לא היה אידאלי אבל למדתי לאהוב ולהשלים איתו, למשקל גבוה עוד יותר שכבר נחשב להשמנה מורבידית והכניס אותי לקטגורית המתאימים אפילו לטיפול תרופתי שלא לומר לניתוח בריאטרי.

 לא עבר זמן רב ותגובות סביבתיות לא איחרו להגיע, ולאור היותי גם אשת מקצוע המטפלת בהשמנה הקונפליקט היה עוד יותר גדול ומורכב וההערות עוד יותר מכאיבות .

 "איך זה את דיאטנית ושמנה בעצמך", "אני לא יכול לסמוך עליך כשאת נראית ככה", "המראה שלך אינו יצוגי ואינו הולם את תפקידך" וגם שאלות ואמירות כמו "אולי תעשי ניתוח?"  "למה את לא רוצה לעשות ניתוח?  "כדאי לך לנסות אוזמפיק זה יעזור ממש מקסימום תפסיקי אם לא יעשה טוב"  ועד אמירה/ שאלה מאד מביכה מאחת מאנשי הצוות באחת המרפאות שאני עובדת : "את גדלה לנו עכשיו? איזה יופי.."  (כוונת המשורר היתה את בהריון? … בגיל 52 וחצי ללא מחזור אין ספק שזה כנראה כבר לא יקרה חח).

 המצב הזה לא היה פשוט עבורי.

אני, שמאד מאמינה בלאהוב את עצמך ולקבל את עצמך בכל משקל ובלי קשר למשקל , אני שעד לעליה האחרונה גם למדתי לאהוב ולהיות גאה בגופי ובמשקלי , אני שחיה חיים  די בריאים באופן יחסי, לא מעשנת אוכלת אוכל ביתי  מעשה ידי , מפחיתה באכילת מזון מעובד וקנוי , אוכלת ארוחות מסודרות רוב היום ( חוץ מהערב ..) ,  ומשתדלת לבחור  מזון בריא, בחלקו צמחוני וטבעוני, אני שמתאמנת 3-4 פעמים בשבוע,  מצאתי את עצמי בחוסר נוחות  מקסימלי , בפחד נוראי להמשיך לעלות ,  וברצון די חדש עבורי לרדת במשקל .

כן, אין ספק שחלק מזה היה קשור בכך שהעליה הזו כבר לא הייתה נוחה לי יותר, ולנסות לרדת במשקל בצורה מאוזנת, בריאה ושפויה, תוך כדי הפחתת סוכרים דברי מתיקה ופחמימות, הפחתת נשנשנות בערב ושמירה על אכילה מסודרת גם בסופ"שים יחד עם הגברת שתית מים ופעילות גופנית , בהחלט  נראה לי הגיוני ונכון, וכך עשיתי .

יחד עם זאת, כשזה לא עזר (שלוב של תאבון מוגבר בעקבות תרופות וקושי לרדת בעקבות הפסקת מחזור)  וכשההערות לא פסקו מכיוון הסביבה אבל לראשונה, גם ממני כלפי עצמי, מצאתי את עצמי לראשונה בחיי נסחפת ומצטרפת לכמיהה להיות רזה  בכל מחיר.

החלטתי לנסות את הזריקות החדשות, שכולם מדברים עליהן ולוקחים אותם (סקסנדה ואוזמפיק). אם הן  עוזרות לכל  כך הרבה מטופלים שלי אז למה לא אני?
לרגעים כבר פינטזתי עצמי חזרה  משקל לפני החתונה, לובשת מידה 38  ומקבלת מכל הסביבה הערות  מעריצות איזה יופי רזיתי.

עזרתי אומץ, השגתי מרשם, ואפילו קניתי אותם והתכונתי להזריק ..

 אבל אז עצרתי והחלטתי לחשוב:

על תופעות הלואי האפשריות והאם אוכל לסבול אותם?

התחלתי לחשוש מה יקרה אם ארגיש חלשה ואתקשה לתפקד?

 מה יקרה אם יחזרו החרדות והדיכאונות, שאני כל כך חוששת מהם, ושכבר נפטרתי מהם סוף סוף ,דוקא בגלל הזריקות הללו?

מה יקרה אם במקום להיות רזה ומאושרת כמו שפינטזתי, אהיה רזה ועצובה 

או שלמרות שאסבול מתופעות הלואי, דווקא עבורי התרופה לא תעבוד?

 ובכלל האם אני באמת רוצה לאכול פחות ושכל ביס מיותר יעשה לי בחילה?

 האם אני רוצה לאבד את הכיף וההנאה מהאוכל הטעים והבריא שאני נהנית ואוהבת לאכול?

האם אני רוצה למצוא את עצמי מזריקה את הזריקה סקסנדה או אוזמפיק כל חיי? (כי ככה צריך).

 אל מול כל המחשבות והשאלות הללו, סקרתי שוב את חיי :

 הבנתי כמה אני היום במצב טוב בחיי,

כמה אני אוהבת את העיסוק שלי ומפיקה ממנו ,

כמה אני גאה וכיף לי בחברת ילדי,

 כמה אני נהנית גם בשעות הפנאי שלי ועושה פעילות גופנית שאני ממש נהנת בה (ריקודים) ,

 כמה אני אוהבת לבשל אוכל בריא וטעים וגם לאכול ממנו,

כמה אני אוהבת שוקולד ולא מוכנה שהוא יעשה לי רע,

כמה אני סהכ חיה יחסית בריא ואוכלת מסודר, לא מעשנת, עושה כל מה שאפשר להפחית סטרס מחיי, ולחיות ברוגע, שלווה, ושביעות רצון,

כמה  בדיקות הדם שלי תקינות, הכושר הגופני שלי יחסית עלה ומאפשר לי להיות פעילה  לטייל ולהיות מאושרת.

 בעיקר הבנתי, שאני לא רוצה או מוכנה , לפגוע  ולסכן את כל הטוב הזה גם לא תמורת להיות רזה יותר .

הבנתי שאני מעדיפה לשמור על הטוב הקיים ולהתעסק בו במקום להתעסק במה שאין ולנסות לרדוף אחריו

 הבנתי שגם לשמור על הקיים זו הצלחה.

החלטתי לא לוותר וכן להמשיך לשנות בתזונתי את הדברים הפחות טובים, להפחית נשנושים בלילה, להקפיד גם על ארוחת ערב מסודרת כמו שאר הארוחות ועל אכילה מסודרת בשישי שבת ( בימים האלה אני די מתברברת ), להמשיך בפעילות הגופנית שאני עושה ושעושה לי טוב, ולמקסם את כל מה שאני יכולה לעשות בשביל לא לעלות במשקל ואם אפשר גם לרדת .

בעיקר, החלטתי לחזור ולאהוב את עצמי ואת גופי בלי קשר למשקל , להכיר ולהנות כל רגע וכל יום מכל הטוב האחר  שיש לי .

 את הזריקה סקסנדה או אוזמפיק החלטתי כרגע , לא להזריק אבל גם לא לזרוק , אני שומרת אותה במקרר ליום שבו אולי אחליט שאני אכן זקוקה לה .

 אחרי ולסיכום כל מה שכתבתי אני רוצה להגיד לכם, לכל מי שקורא:  

זה ממש בסדר לרצות לרדת במשקל, כשאתם מרגישים שהוא לא נוח לכם ומפריע לכם , 

 זה עוד יותר נכון לעשות עבור זה פעילות גופנית, לאכול בריא, לבחור נכון, ולחיות חיים בריאים ואם צריך גם  לעשות ניתוח בריאטרי או להשתמש בתרופות להרזיה, כל עוד אתם מרגישים שזה נכון ,לכם ושזה עוזר לכם ומשפר את איכות החיים שלכם, ולא פוגע בה .

 ויחד עם זאת הגעה לרזון, אסור שתהיה בכל מחיר , והיא אינה שווה, פגיעה בבריאות הנפשית והפיזית שלכם.

 אני רוצה להזכיר לכולם :

שהחיים שלכם הם הרבה יותר ממשקל ,  

ושהמשקל של המשקל , בסך כל מה שמשפיע על  הערך העצמי שלכם ,בעיני עצמכם, ובעיני החברה ועל האושר שלכם אמור להיות  קטן , ורק חלק ממכלול דברים נוספים,

שאפשר להיות  בריאים ומאושרים גם עם השמנה ,

שזה ממש בסדר ,לא לרצות להיות כל החיים במרוץ הדיאטות ,והמרוץ הבלתי נגמר אחרי הרזון,

שגם לשמור על משקל  שהוא גבוה יותר מהמומלץ, ולא להמשיך לעלות זה בסדר,  וזו הצלחה,

ושיש מקום בעולם הזה לאנשים בכל הגדלים והמשקלים.  

אל  תתנו לאף אחד, גם לא לחברים בני משפחה ואנשי מקצוע ,לשכנע אתכם אחרת

והתמונה? זו התרופה שרכשתי וכרגע נשארה במקרר.

לקריאת מאמר המשך בנושא סקסנדה ואוזמפיק לחצו כאן

ומצרפת גם סרטון בנושא הזריקות:

 אוהבת את כולכם וכאן בשבילכם ענבר

יציאה מאזור הנוחות:  איך אני עשיתי אותה ? ואיך היא הכרחית עבורכם בשביל לא לעלות חזרה במשקל אחרי ניתוח בריאטרי ?

אזור הנוחות , לא סתם הוא נקרא ככה,  זה המקום שבו אנחנו מתרגלים להיות במהלך השנים , הוא כביכול נוח לנו והכי טוב לנו להיות בו , אבל  דווקא השהיה בו לאורך זמן רב מידי , לא מאפשרת לנו לעשות שינוי .

היות ושינוי  גורר איתו אתגרים לא פשוטים,  אנחנו לרוב נשאר באזור הנוחות שלנו גם אם לא ממש הכי טוב לנו אלה, אם כן נרגיש שממש ממש רע לנו,  ואנחנו לא רוצים להיות בו יותר .

כדי להתחיל שינוי, אנחנו חייבים לצאת ממנו, לגלות סקרנות ולהעז לכוון ולפעול ,להיות במקום אחר.

המוטיבציה הזו ,שמביאה אותנו לצאת מאזור הנוחות ,היא מוטיבציית הבריחה מכאב , אבל מסתבר שהיא לא מספיקה כדי לשמור על השינוי לאורך זמן . בשלב מסוים, כשהתחלנו את השינוי ,הכאב שהביא אותנו להתחיל בשינוי נעלם ,ואנחנו חוזרים שוב לאזור הנוחות, אלה אם נסכים לגלות שוב סקרנות ,ולמצוא את העונג שמחכה לנו , במקום החדש אליו נגיע, אם נסכים לצאת מאזור הנוחות הזה .

זה קרה גם לי :

ריקוד ,  הזיכרון הראשון שיש לי ממנו הוא שעור בלט בכיתה א  בחוג שאמא רשמה אותי אליו. אני המסורבלת, עם בעיות הקורדינצייה ,התקשיתי לעשות  אז את מה שנדרש ממני בשיעור  וזה לדלג . בסיום השיעור ,המורה קראה לאמא שלי ,ואמרה לה שיש לי בעיות קורדינצייה, ושריקוד, ובטח בלט ,זה לא הדבר  המתאים לי. ככה נגמר הרומן הקצר עם הריקוד ,לפני שעוד התחיל .

 שנים אח"כ ניסיתי ריקודי עם ו,גם ריקודי בטן , אך  מסיבות שונות לא הצלחתי להתמיד ונראה היה שלריקוד כבר לא אחזור לעולם וגם מצאתי את עצמי ללא פעילות בכלל, זה אולי לא היה המצב הכי מיטיב איתי  אבל כנראה היה לי הכי נוח בו .

 כשהתחלתי לעבוד כדיאטנית והרגשתי צורך לתת דוגמא מצד אחד , ומצד שני  בעיות הנשימה שלי  ואחרות גרמו לי להבין שאני  צריכה לצאת מאזור הנוחות ולהתחיל להיות פעילה יותר גופנית .

ניסיתי כל מיני אפשרויות כולל לרוץ, חדר כושר וכו' אבל לא הצלחתי להתמיד באף אחת מהם  מהרבה סיבות של חוסר נוחות .  מצד אחד, לא אהבתי ולא נהנתי מפעילות שאני עושה  לבד ,רק עם עצמי, וגם היה לי קשה להתמיד במשהו שתלוי רק בי כמו בהליכה ובריצה  , ומצד שני לא אהבתי להיות בחברת מלא בנות רזות שלבושות  במיטב בגדי הספורט שלהם וגורמות לי להרגיש הכי שמנה  כמו בחוגי אירובי למינהן שניסיתי ,  ולא אהבתי את הריח והרעש שבחדרי הכושר .

 ואז אחרי חיפושים, לפני כעשור מצאתי אותו,  את הטקוואנדו . המורה שלימד טקוואנדו, את  ילדי  במשך שנים ,פתח גם קבוצת מבוגרים.  מדובר היה בתחום שהכרתי וראיתי את ילדי מתאמנים בו. בנוסף, העובדה שהיה מדובר בחוג בשעות וזמנים קבועים ונוחים לי ,ולא הייתי צריכה כל פעם מחדש למצוא את הזמן ולשכנע את עצמי לצאת לפעילות ,   ומצד שני באווירה נעימה ובחברת גברים שהתאימה לי  ואפשרה לי להרגיש נוח עם הגוף שלי  ולא  להרגיש השמנה ביותר ,  והמדים של הטקוואנדו שהיו שונים לגמרי מטייצים ובגדי גוף , ויכולתי להחביא בתוכם את המשקל הגבוה שלי יחסית , כל אלה אפשרו לי לצאת מאזור הנוחות של חוסר פעילות, ולהתחיל פעילות, להנות  ממנה מאד ואף להתמיד בה כעשור .

אבל  אז שקעתי שוב באזור הנוחות. עשיתי את הפעילות המוכרת לי, שהתרגלתי לעשות אותה  כמעט כבר באוטומט . יצאתי  בימים הקבועים בשעות הקבועות , כי ככה קבענו ,ועל זה שלמתי וככה צריך .

גם כשאבי זל , אמר לי לפני כמה שנים , אחרי שנפצעתי , שזה לא הספורט המתאים לי כאישה ושכדאי לי לעשות משהו אחר רך יותר כמו פילאטיס , סירבתי להקשיב לו והמשכתי בטקוואנדו.

 האם  בחרתי להמשיך כי עדין הכי נהניתי שם, ובאמת היה לי הכי טוב ,והרגשתי שזה הכי מתאים לי?  או כי התרגלתי  ולא היה לי כוח לנסות משהו אחר ? שאלה שבאותו רגע לא ממש חשבתי עליה.

 בשנה האחרונה , התחלתי להרגיש  שכבר לא הכי כיף לי, ואני לא ממש נהנת  מהטקוואנדו כמו שבעבר ,  פתאום הייתה חסרה לי חברתן של נשים ,  השעות היו מאוחרות לי מידי , היה חסר לי חיבור  לרכות ולנפש שלי  , הרגשתי שהמכות שאני מקבלת בטקוואנדו אינן נעימות לי יותר ,ואינן מתאימות לי , שאני רוצה פעילות אחרת נעימה יותר  שמחברת אותי יותר לגוף שלי. הרגשתי שאני רוצה וצריכה משהו אחר .

 ועדיין למרות כל זה המשכתי , יומיים בשבוע,  לצאת לשיעור טקוואנדו , באותו מקום, באותם ימים ואותן שעות , להתאמן באותה חברה, ולעשות את אותם פעולות שכבר לא היו לי הכי נעימות,  רק כי התרגלתי אליהן ,וכי לעזוב את זה ולהתחיל  לחפש ולעשות משהו אחר שיתאים לי יותר, נראה לי מפחיד וקשה יותר .

 אבל אז  קראו כל מיני דברים שהחזירו אלי את מוטיבציית הכאב, וגרמו לי  להרגיש שהמקום הנוח הזה שהתרגלתי להיות  בו כבר לא מתאים לי . העזתי לגלות סקרנות, והחלטתי לצאת מאזור הנוחות ולעשות את השינוי, שעליו אדבר בהמשך .

 בינתיים, בואו נחזור אליכם,  אני פוגשת בעבודה שלי אתכם , אנשים אחרי ניתוח בריאטרי .

ניתוח בריאטרי ,הוא בהחלט יציאה מאזור הנוחות , ואתם מעיזים לעשות אותו, תהליך לא פשוט בכלל, שטומן בתוכו לא מעט קושי ואתגר ,רק כשאתם מרגישים את  בכאב של ההשמנה , כאב שאיתו אתם כבר לא יכולים להיות יותר

 הכאב הזה יכול להיות מחלות נלוות להשמנה ,תלות בתרופות , קושי לעשות דברים שאתם אוהבים, קושי להיות עם האנשים שאתם אוהבים,  ,חוסר יכולת ללבוש את הבגדים היפים שלכם שאהבתם,

והערות  מרופאים, חברים, בני משפחה ועוד.

בזכות  מוטיבציית הבריחה מהכאב  הזו שהרגשתם, אתם מעיזים  לצאת מהאזור המוכר והידוע  של ההשמנה , בה ההיתם שנים רבות  וגם אם לא היתה נוחה לכם התרגלתם להיות בה, אל שלחן הניתוחים  שממנו אתם מגיעים לאזור חדש שאינו מוכר וידוע.

 עשיתם את הניתוח, השינוי מתחיל ,אתם אוכלים פחות רעבים פחות ויורדים במשק אבל מה אז ?

אני פוגשת אתכם כמה שנים אחרי ניתוח, כשלא מעט  מכם עליתם חזרה במשקל

 ולמה זה קרה ? כי  בשלב מסוים, הכאב הזה שגרם לכם לצאת מאזור הנוחות, ולעשות שינוי נעלם. הבדיקות תקינות , המחלות נעלמו, חזרתם ללבוש את הגינס שלכם מהתיכון ,  וכבר אין הערות  מצד חברים, משפחה ורופאים על ההשמנה שלכם. 

ואז , כשמצד אחד אין כאב, ומצד שני נדרש לא מעט מאמץ כדי להמשיך לשמור על השינוי , אז אתם  בלי לשים לב ,חוזרים לאזור הנוחות שלכם ,להרגלים הישנים שלכם, למה שהכי קל ומוכר, ומאבדים את השינוי  ועולים חזרה במשקל .

 אני פוגשת אתכם , מדלגים על ארוחת בוקר , כי בעצם  עד הניתוח מעולם לא אכלתם ארוחת בוקר ,  חוזרים לשתייה המוגזת שכל כך אהבתם  והייתם רגילים אליה , חוזרים לאכול בסלון מול הטלוויזיה , לשקוע בכורסת הטלוויזיה, במקום לצאת לפעילות , להתנחם  במתוקים וחטיפים כל פעם שקשה, עצוב ,או מתסכל , כי זו הדרך שאתם מכירים להתמודד עם  קושי .

 כשאני שואלת אתכם  לא פעם,  למה אתם עושים זאת? התשובה שאני שומעת לא פעם, היא: " זה מה שאני רגיל", "תמיד עשיתי ככה ", "אף פעם לא אכלתי בבוקר" , "תמיד אני אוכל בסלון"  , "אין לי מושג מה עושים כשעצובים חוץ מלאכול", "זה הדבר היחיד שאני מכיר", ועוד תשובות  דומות

 אז מה יאפשר לכם לשמור על ההישג הניתוחי ? הסקרנות שתעזור לכם לצאת מההתנהגויות שאתם מכירים ורגילים להיות בהן ולגלות התנהגויות והרגלים חדשים  שאתם לא מכירים , ושדווקא הם יאפשרו לשמור על השינוי .

קבלו מספר דוגמאות :

  1. ללמוד לאכול לאט, לא תוך כדי עשיה אחרת , בהקשבה לרעב ושובע .
  2. 2.       לאכול בפינת האוכל ,,מצלחת אישית בישיבה  ולא על הדרך ,או בסלון מול הטלוויזיה, או בחדר השינה.
  3. 3.       לאכול כשאתם באמת בוחרים ורוצים ,ולא רק כי בא לכם או יש לכם חשק ,או המזון זמין לכם . ללמוד לנהל את האכילה שלכם במקום שהיא תנהל אתכם
  4. 4.       להפסיק אכילה אוטומטית, ולשאול את עצמכם לפני האכילה ,האם אתם מרגישים רעב, או האם אתם באמת רוצים לאכול ,או אולי  אתם מרגישים וצריכים בכלל משהו אחר ?
  5. 5.       ללמוד להתמודד עם תחושות של לחץ, שעמום, תסכול, בדידות ,ועצב שלא על ידי אוכל ,אלה בדרכים אחרות .
  6. לעשות פעילות גופנית לא בשביל לרדת במשקל, וגם אם היא לא עוזרת לכם לרדת במשקל אלה בגלל שהגוף זקוק לה
  7. להפסיק להסתכל על אוכל כמרזה ומשמין או כאסור ומותר  ולהבין שאפשר לאכול הכל  השאלה איך , כמה ולמה אוכלים . לאכול בבחירה , לא לפי תפריט, לא מתוך דיאטה , וגם לא כי זה מה שיש בבית .
  8. 8.       להפסיק ולהגדיר הצלחה לפי הגעה למשקל היעד ,אלה לפי בריאות נפשית ופיזית, הצלחה לשמור על המשקל לאורך זמן ו, לפי ההתנהלות שלכם .
  9. להעריך את עצמכם לא רק לפי המשקל ,אלה גם לפי  הצלחה בתחומים נוספים בחייכם  כמו זוגיות ,משפחה, עבודה , בילוי שעות הפנאי הגשמה עצמית, ועוד.
  10. לחפש את הדיאטנית, הכי טובה עבורכם, שאתם הכי מתחברים אליה ,ושהכי מניעה אתכם לשינוי , ולא רק ללכת לזו בקופה, בגלל שקרובה וזולה לכם .

 ואני ? אני שהחלטתי שכבר לא כיף לי יותר בטקוואנדו,  ושאפילו כבר לא נוח לי יותר שם, החלטתי לחפש משהו אחר .  אז לאן הגעתי ?

ריקוד ?  זוכרים ? שנים שהייתי בטוחה שאין לי את הקורדינצייה לעשות  זאת אחרי שהמורה אמרה  את זה לאמא שלי כשהייתי בת שש

 דווקא לזה חזרתי . גיליתי ליד מקום מגורי, סטודיו של סוגי רקוד, מחול ותנועה שונים. מיוגה, פלדנקרייז ובלט,  עבור דרך ניה, לייפ דאנס, ועד גאגא ,מחול מודרני ,ואימפרוביזציה

 מצאתי עולם ומלואו, מגוון  ומרתק שממש הצלחתי להתחבר אליו.  ולבחור מתוך המגוון את מה שמתאים לי יותר.

הרגשתי שבגיל  הזה שלי 52 פלוס  דווקא הריקוד והתנועה, מאפשרים לי להיות קשובה, יותר ומחברים אותי טוב יותר לגופי.

 גם  החברה ,שכוללת מגוון גדול יותר שלאנשים, גברים ונשים בכל מיני גילאים, עם ובלי רקע לריקוד,  פתאום התאימה לי  יותר , וראו זה פלא, אני אפילו נהנת לרכוש ולהתלבש בבגדי ספורט יפים , ואין לי בעיה עם זה, שאני שמנה יותר מחלק  מהאנשים שם .

מה שקרה לי קורה ללא מעט אנשים , וגורם להם להימנע משינוי ולכן גם לא להצליח. הכונה לשהיה באזור הנוחות המוכר והרגיל לנו ,שבהתחלה אנחנו מגיעים אליו כי כיף לנו  וטוב לנו בו ממש ,אבל הרבה פעמים אנחנו נשארים בו ,רק כי הוא נוח לנו, ואנחנו רגילים להיות  בו, וחוששים לעשות את השינוי הנדרש מאיתנו ,שיכול להביא אותנו למקום הרבה יותר טוב .

 אז אני קוראת לכם , לא להסכים להשאר באזור הנוחות אם הוא לא לגמרי מתאים לכם . אני קוראת לכם, לעצור , להקשיב לעצמכם ולגופכם, כמו שאני עשיתי, ולבדוק  מידי פעם  האם  המקום בו אתם נמצאים הוא אכן המיטבי עבורכם ,או שאתם בו רק כי אתם חוששים לשנות.

 אם  מצאתם, שהמקום בו אתם נמצאים, הוא לא הכי מיטבי עבורכם  , אני קוראת לכם  לעצור, לחשוב ,ולהבין למה אתם בכל זאת ממשיכים להיות בו, היכן הייתם רוצים להיות ומה יעזור לכם  להגיע אליו .

 רק ההסכמה  לגלות סקרנות, ולצאת מאזור הפחות מיטבי עבורכם , גם אם שהיתם בו הרבה זמן רק בגלל הרגל, אל המקום היותר מיטבי עבורכם ,  תאפשר לכם לא רק לעשות שינוי, אלה לשמור עליו לאורך זמן .

 בהצלחה  ענבר

באפס מאמץ זה לא רק שם של שיר

לפני שבוע בשעור גאגא ( סוג של רקוד )  אמרה המדריכה  בפתיחת שעור מספר דברים למצטרפים החדשים, וביניהם היה המשפט : "תרקדו עם מינימום אמביציה ומקסימום הנאה".

 מודה ,שלא רק שלא הבנתי בהתחלה בכלל את המשפט הזה , הוא גם נראה לי כמשפט שקורא לעצלות והכי לא מדבר אלי .

אני , ששום דבר בחיים לא הלך לי בקלות , שרוב ההישגים וההצלחות שלי בכל חיי  כמעט, כרוכים בהשתדלות ענקית ,בהשקעה ,ואפילו במאמץ ניכר, שלא לומר  בקושי ,כאב ואפילו סבל ,  שבמשך כעשור התאמנתי בטקוואנדו , שעורים שבהם נלחמתי עם בעיקר גברים שנתנו בי את מכותיהם הכואבות, ושמבחינתי ככל שהיה יותר קשה וכואב, ככה יותר הצלחתי  ויותר נהנתי ,  התקשיתי להתחבר  למשפט הזה ..

 ולמרות זאת החלטתי , לא להתעלם מההנחיה ולבחון את נכונותה  עבורי במהלך השעור. החלטתי, בדיוק כבקשת המאמנת, לעשות כל תנועה בגוף שלי,  מבלי לכאוב ולסבול ,ועם מקסימום הנאה . הייתי משוכנעת ,שלרקוד בצורה כזו ,לא תביא אותי  לשום תחושת הצלחה או הישג, כי מבחינתי כל חיי להצליח בפעילות גופנית כמו גם בדברים אחרים , היה להגיע לשיא הכאב והיכולת .

 וראו זה פלא , הופתעתי לגלות בסוף השיעור ,שלמרות שרקדתי  ללא כאבים ותוך כדי  הנאה, למרות שכל תנועה שלי,נעשתה רק לפי היכולת שלי ,ומבלי לעבור אותה , למרות שכשהמדריכה התכופפה עד לרצפה, התכופפתי עד לאמצע הדרך כי זה מה שהצלחתי ללא כאב  וכשהיא נעה במהירות גדולה מידי עבורי , נעתי במהירות שהייתה נוחה לי, למרות כל זה חשתי בסיום השיעור שבהחלט עשיתי עבודה על הגוף ,ואפילו הרגשתי עליה בדופק וזיעה על גופי .

זו בהחלט היתה עבורי תובנה חדשה, מוזרה אך נעימה,  העובדה, שאפשר לעשות דברים שיחשבו להצלחה מבלי לסבול .

לאורך כל השבוע ,המשפט הזה ליווה אותי  בכל מה שעשיתי,  ופתאום הבנתי,כמה הוא ממש לא  קורה לעצלות , ולא מעודד חוסר עשייה.  נהפוך הוא, הבנתי שהמשפט הזה, מאד מתחבר ונכון עבורי, ועבור גישת החיים שאני משתדלת להתנהל בה בשנים האחרונות,  וגם לטפל לפיה, שזה לפעול לא מתוך יעדים ומטרות חיצוניות , אלה מתוך הקשבה לגופי ולאיתותים הפנימיים שלו עבורי ..

אחרי עשור שנים שבהם התאמנתי בטקוואנדו עם גברים בעיקר , החלטתי לעזוב את התחום וחברתי למועדון שמלמד  סוגי ריקוד שונים  ובעיקר בחרתי לרקוד סוגי ריקוד שנעשים בקבוצות של נשים (כמו ניה),  עם הרבה חיבור לגוף, לנפש ולעצמי. הרבה פחות האצות דופק וזיעה, אבל הרבה יותר חיבור, הקשבה ,והנאה. לכן, המשפט הזה שאמרה המדריכה, התחבר לי כל כך,  והשלים לי חלקים בפאזל האישי שלי .

בנוסף, הבנתי גם כמה הוא נכון המשפט הזה , עבורכם המטופלים שלי, והקהל שאני כותבת ופונה אליו,  ושזה בעצם מה שאני רוצה ומאחלת לכם .

 תחשבו על זה ,  איזה מחיר קשה אנשים מוכנים לשלם בכדי להיות רזים, וכמה דברים הרסניים הם עושים לגופם, שממש לא מקדמים בריאות והרגשה , טובה אלה המון סבל .

 דיאטות  דלות מאד בקלוריות ובשאר רכיבי מזון, ספורט סיזיפי שמביא את הגבול לקצה היכולת ,  שימוש בתרופות בצורה לא חוקית ללא השגחת רופא ותוך כדי תופעות לואי פיזיות ונפשיות קשות, וכל אלה, לא רק שאינם מטיבים עם הגוף , אלה שהם מביאים את הרזון הרצוי כל כך לתקופה זמנית בלבד  בדר"כ, ולא ממש מאפשרים לשמור עליו לאורך זמן .

 וכל זה למה ? כי  הם קשורים בסבל ולא בהנאה , כי הם נעשים שלא בהקשבה לגוף ומאלצים אותו לפעול הרבה מעבר ליכולת שלו, מה שבטווח זמן הרחוק לא אפשרי וגורם לקריסה כללית.

 הבנתי שבעצם, מה שאני מנסה ללמד את המטופלים שלי, ולהביא אותם לפעול לפיו, זה בדיוק זה  ,מקסימום הנאה ומינימום אמביציה ומאמץ .

 לאכול מתוך הקשבה לגוף מה נכון לו ומה לא , להתנהל בצורה שניתן להתנהל בה רוב הזמן גם במצבים מאתגרים יותר , לעשות פעילות בעצימות שניתן להתמיד בה לטווח הארוך, והכל תוך כדי הקשבה לצרכי וליכולות הגוף ,ולא לפי אסור ומותר שמישהו אחר קבע בצורה חיצונית .

 להנות גם מהדרך ,ולא רק מההישג. זו  בהחלט מטרה מאד חשובה בגישת הטיפול שלי , ומי שמצליח לעשות זאת, משפר תחושות פיזיות ונפשיות

 המשפט הזה אינו מונע אנשים מלעשות ומלשנות , נהפוך הוא , הוא מעודד אותם לשנות אבל  מתוך הקשבה הנאה וחיבור לגוף, ולא בכל מחיר .

המשפט הזה מבהיר שהמטרה אינה מקדשת את כל האמצעים והמחירים שאנשים מוכנים לשלם בעבורה .

אני בוחרת לאמץ את המשפט הזה וקוראת לאנשים: בחרו להיות לאו דווקא במשקל הכי רזה  שאתם יכולים או האידיאלי עבורכם, בחרו והסכימו להיות במשקל שבשביל לשמור עליו , אתם נהנים ולא סובלים ,  ובעיקר לא משלמים מחירים קשים מידי .

 אז מה אתם אומרים? מצטרפים לקריאה שלי מינימום אמביציה ומאמץ ומקסימום הנאה ?

רוצים ללמוד להתנהלת אחרת ? צרו קשר ענבר 0505614081

סוף זה תמיד התחלה

עבורי חודש דצמבר הנוכחי היה והינו חודש של סיומים.

סימתי קורס מיוחד לדיאטניות בריאטריות בתחום הטיפול , אני מסימת מפגשים כמטופלת עם המטפלת שלי שיוצאת לחופשת לידה , נפרדתי ממספר מטופלים שבחרו לסיים את הטיפול ואני נפרדת מהשנה האחרונה שהיתה בעבורי שנה של החלמה התאוששות וחזרה לשגרה אחרי תקופה שבה התמודדתי עם מספר אתגרים רגשיים לא פשוטים.

זו גם השנה שבה נפרדתי מגיל 50 ופתחתי עשור חדש בחיי .

אנשים שעוברים ניתוח בריאטרי עוברים לא מעט פרידות . חלקן פרידות חיוביות מאד כמו פרידה מהבגדים הגדולים, פרידה ממחלות ומתופעות הלואי שנלוו להשמנה , פרידה מהתרופות , פרידה מקשיי תפקוד יומיומים ומאפליה חברתית על רקע ההשמנה ועוד
אולם יחד עם זה יש בתהליך הזה פרידות פחות רצויות כמו פרידה מהיכולת לאכול מה שרוצים כמה שרוצים ומתי שרוצים, פרידה מהאכילה כפיצוי ונחמה , פרידה מהטעמים ומהספונטניות , פרידה מהיכולת להסתתא מאחורי ההשמנה כדי להתחמק מדרישות שקשה לקיים , פרידה מהשתיה המוגזת והמתוקה ועוד פרידות לא פשוטת ומאתגרות
כדי להצליח בתהליך לאורך זמן חשוב שהפרידות החיוביות יגברו על הפרידות הפחות רצויות. הכוונה היא להסתכל על הכוס המלאה ולהצליח לראות את ההפסד כרווח
כיצד עושים זאת ?
יצירת חזון  – כלומר תמונת יצאות עתידית חיובית שבה אתם רוצים להיות . חשוב לכתוב את החזון כאילו הוא קורה עכשיו בזמן הווה במילם חיוביות וספציפי ומעצים ככל שניתן \  לשנן אותו – חשוב לקרוא את החזון לפחות פעמיים ביום להזכר ברוחים – חשוב לרשום את כל הרוחים של השינוי בצורה חיובית ולהזכר בהם בכל יום  התיחסות להפסדים כרוחים – מומלץ לרשום גם את ה" ההפסדים" ויחד עם זאת לבחון ולרשום כיצד ניתן להסתכל עליהם כרוחים לדוגמא כשאני לא יכול לאכול כמות גדולה בבת אחת ובמהירות מה אני מרויח במקום מה אני מפסיד בדרך זו כדאי לחבר את ה " הפסדים " הללו לחזון , כלומר לבחון יצד הם מקרבים אותנו להגשמת החזון לבחור לוותר – מומלץ לבחון כיצד אתם מסוגלים להפוך את הויתורים וההפסדים לבחירה לדוגמא אם החלטתם שלא לאכול מתוק בארוחה מסוימת חשוב לראות זאת כבחירה לוותר ולא כהפסד  ואם חוזרים אל  הפרידות והסיומים שלי בחודש  הנוכחי – הרי  שסיום הקורס מהווה עבורי אפשרות להתחיל דרך חדשה של טיפול  בצורה עמוקה ומעצימה יותר סייום המפגשים שלי עם המטפלת שלי מאפשרים לי להתחיל דרך חדשה של התמודדות עצמאית יותר וישום  הכלים שרכשתי בטיפול והפרידה משנת ההחלמה מאפשרים לי לצמוח
 ולכן ברגעים שבהם אתם מתקשים לבצע פרידות וסיומים ,
 ברגעים של געגוע למה שחלף

 זכרו סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר טוב יותר …

 בהצלחה בשינוי
  אתכם לאורך  כל הדרך ענבר

לבקש סליחה ..מעצמכם

יום הכפורים מתקרב, זמן בקשת סליחה ,וזה זמן לדבר גם על סליחה לעצמינו .

 אני פוגשת לא מעט אנשים בתהליך של הרזיה, עם או בלי ניתוח קיצור קיבה מלאי תסכול  האשמה ואפילו הלכאה עצמית .

 אני שומעת מהם דבור פוגעני , מעליב ומשפיל , ובעיקר חוסר אמונה  בעצמם ואכזבה טוטאלית .

 במצב כזה  קשה מאד להצליח ולא משנה באילו דיאטות תרופות או ניתוחים תשתמשו , כי ההלכאה והאשמה העצמית יגררו אתכם  שוב ושוב לאכילה המפצה , האכילה הרגשית , האכילה הלא מודעת וה"משמינה".

 הערכה, הכלה ,קבלה וסליחה עצמית נמצאו כחשובות מאד לשם הצלחה לא פחות משינויים בבחירת האוכל  ברמת הפעילות  הגופנית ועוד.

 כל זמן הוא זמן טוב לבקש סליחה בודאי בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים :

 קוראת לכם לבקש סליחה :

  • על ההתנהלות הלא  נכונה שלכם בעבר  ובהווה עם  גופכם בכלל ועם האכילה בפרט. על משפטים כמו  "אין לי כוח לפעילות עכשיו " , " בא לי מתוק אז זה מה שאוכל עכשיו " , " אין לי כוח להכין לצמי  עכשיו אוכל" , "אין לי זמן  ל…  ועוד
  •  על זה שלא בחרתם לטפל או שלא הצלחתם לטפל  בעבר באכילה הלא תקינה ובמשקל הלא תקין  ועל משפטים כמו : " למה רק עכשיו "  ," "איך לא בחרתי קודם לעשות ניתוח", "איך רק עכשיו נזכרתי לטפל בעצמי" , "איפה הייתי קודם " .  
  • על הדבור הפוגעני והמאשים כלפי עצמכם כולל שמוש במילים " פשע " , " פושע "  :"התחזרתי" , "התנפלתי "  , "נפלתי על "  ועוד .
  • על חסר האמונה בעצמכם וביכולתכם להצליח ועל משפטים כמו : " אני אבוד " , "אין סיכוי איתי", "אין לי תקנה "  ועוד

 כדי להצליח למחול לעצמכם  יש לזכור כמה דברים:

 אתם  היום מי שאתם ,ואתם עושים מה שאתם עושים, רק בזכות מי שהייתם בעבר  ,אז במקום לכעוס על מי שהייתם בעבר , חבקו אותו, אמרו לו תודה וסלחו לו .

 לפי הNLP , אין כשלון כי "כל כשלון  הוא משוב ללמידה ", ולכן מהפעמים שבהם לא הצלחתם, נשאר רק ללמוד ולהבין כיצד להתנהל אחרת  ,בלי להלכות את עצמכם על אותם מקרים .

 אמרה נוספת לפי תורת ה NLP  היא, שבכל רגע נתון אנחנו עושים כמיטב יכולתינו  וידיעתינו , כי אם היינו יודעים יותר טוב ,היינו עושים כך  ולכן אין מה להתחרט על מה שלא נעשה.

במקום לשאול כל הזמן למה :למה עשיתי ככה ?,למה לא עשיתי ככה? למה נתתי לעצמי להגיע למצב הזה ,? ולמה לא טיפלתי בעצמי קדם ? , אני מציעה להתחיל לשאול איך: "איך אני  עושה אחרת"?  "איך אני  מצליח להשיג את מה שאני רוצה "? ועוד .

  זה הזמן לחמלה ומחילה  במקום מחלה

 שנה טובה ובהצלחה לכולם

מסכות: רק בפורים? או כל החיים?

 חג פורים בפתח ,חג התחפושות והמסכות. בימים הללו מקובל ורצוי לשים מסכות .

 אך מה קורה בחיים עצמם ? עד כמה אנחנו  משתמשים במסכות ?והאם הן עוזרות לנו או אולי דווקא מפריעות ?

 ומה לגבי עודף משקל ? יתכן שגם הוא בעצם מהווה מסכה כלשהי, ומגן עלינו מפני כל מיני דברים, ולכן קשה לנו להפטר ממנו ?

 כשאני אומרת לבת הקטנה שלי לשנות התנהגויות מסוימות שכנראה פוגעות בה חברתית, היא   מקפידה לענות לי כל פעם מחדש באותה תשובה :

 "אני כזו , זו אני, ומי שרוצה אותי יקבל אותי ,ומי שלא ,שלום לו .

 אני חייבת לציין שעד לאחרונה התגובה הזו כל פעם מחדש הייתה מרגיזה אותי  ואני הייתי  מתעקשת  להסביר לה שהיא חייבת להשתנות אחרת לא יהיו לה חברים

 לאחרונה הפסקתי לעשות זאת  והתחלתי לקבל את דבריה .

הכיצד ?

 נזכרתי שאני כילדה, נערה ואפילו בוגרת , רוב חיי בעצם נדרשתי לשנות ולהשתנות כדי שיאהבו אותי יותר, כדי להצליח יותר ,כדי להרשים יותר. וכדי לעמד במשימות שנדרשו ממני.

 שנים עסקתי בלנסות להשתנות ולרצות את הדרישות השונות, בתקוה שזה יגרום לי להצליח. אבל נחשו מה ? זה לא ממש עזר,  ואני נשארתי כועסת מאוכזבת לא מקובלת ולא מצליחה.

 רק בעשור האחרון של חיי שעומד להסתיים עוד שבוע , למדתי לקבל את עצמי ככה כמו שאני בלי מסכות, בלי תחפושות, בלי להשתנות .

 ונחשו מה ?

 דווקא כשזה קרה התחלתי להצליח יותר, יש לי יותר חברים , אני אהובה יותר ואוהבת יותר את עצמי.

 כן היום אני ענבר, עם הטוב והרע, עם החיובי והשלילי . ענבר שמצד אחד מבולגנת ,מפוזרת , מתבלבלת , נשפכים לה דברים לעיתים,  מדברת בקול ,  לא תמיד הכי מסורקת ומאופרת ומצד שני   מקצועית  אמפתית  קשובה  ומכילה .

 והאנשים ? הם יבחרו במה הם רוצים ואת מה הם מעדיפים

 אני גמרתי לשים על עצמי מסכות .

 ומסתבר שהרבה אנשים בוחרים בי  ככה כמו שאני  עם הטוב והרע החיובי והשלילי . הרבה מהם רואים בי את החיובי יותר מהשלילי  דווקא ככה כאני בלי מסכות .

 ומסתבר שהבת שלי הבינה זאת בגיל הרבה יותר צעיר ממני ואני ממש גאה  בה . ואתם יודעים מה? מאז שהסקתי להלחם בה ולנסות לשנות אותה , מאז שאני מקבלת אותה כמו שהיא , בדיוק כמו שהיא מקבלת א עצמה , גם אחרים למדו לקבל אותה ככה . והיא  בדרכה שלה מצליחה  לא רע בכלל בהרבה תחומים בחייה .

  ומה אתכם ?  אנשים שסובלים או סבלו שנים מעודף משקל קיצוני ?

 האם עצרתם אי פעם להתבונן בעודף המשקל הזה ובאכילה הלא תקינה שלכם ?

 אם תעשו זאת, יתכן ותגלו שהמשקל הוא מסכה שמכסה ומגנה עליכם מפני הרבה דברים אחרים .

 מסיכה שמגינה עליכם מפני הצורך להיחשף ( כן כמה שאתם גדולים אתם בלתי נראים ) ,היא מגנה עליכם מהצורך להתמודד עם תהליכים מסוימים בחיים כמו מציאת זוגיות , והיא מגינה עליכם מלהתמודד עם דרישות הסביבה , כי כשאתם סובלים מהשמנה קיצונית דורשים ומצפם מכם להרבה פחות .

 ואז  אתם מחליטים שנמאס לכם מההשמנה שהיא מעיקה עליכם ומפריעה לכם בחייכם, מפריעה להתקדם ולהתפתח ולהצליח .  אז אתם עושים ניתוח ויורדים בבת אחת 30 , 40 או אפילו יותר קילוגרמים .

ואתם בטוחים שברגע שתרזו תמצאו עבודה בקלות רבה יותר , תמצאו זוגיות , יהיו לכם יותר חברים וחיים יותר מוצלחים . 

 לפעמים זה קורה אבל הרבה פעמים לא. הרבה פעמים אתם הופכים להיות רזים אבל כל שאר הדברים שתכננתם שיקרו לא קרו. אם נשארים ללא בן או בת זוג  ללא העבודה החדשה רציתם , רזים אל מאוכזבים .

 למה זה קורה  ?

  זה קורה כי  ההשמנה הייתה רק מסכה שכיסתה על בעיות שמעבר אליה . בעיות שנוצרו לאורך השנים כתוצאה מחינוך לקוי  או מנסיונות לא טובים או שקשורות לתכונות אופי  מסוימות שלכם.

 וכדי לשנות את המצב באמת לא מספיק רק להוריד  את המסכה אלה לטפל בבעיות האמיתיות .

 ולפעמים כמו שספרתי לכם שקרה לי וגם לבת שלי , הטיפול הטוב ביותר הוא להסכים לקבל את עצמכם בלי המסכות אך גם בלי לנסות לשנות כל הזמן. לקבל ולאהוב את עצמכם ככה כמו שאתם עם הטוב והרע וכשזה יקרה תופתעו לגלות שגם אנשים יקבלו אתכם ביתר קלות ואז  ישתפרו תחומים רבים בחייכם  מבלי הצורך בהשמנה  ומבלי הצורך במסכות ץ

 כן לפעמים בלי שום דיאטה ולפני כל ניתוח כשרק תחליטו לקבל ,לאהוב,  ולהעריך את עצמכם, כבר לא תצטרכו את המסכות , ואז  מבלי לשים לב ההתנהלות שלכם  תשתנה והמסיכות ירדו  וגם תמצאו את עצמכם אהובים מוצלחים ומצליחים יותר

 אז מה דעתכם ? יום אחרי שפורים מסתיים , להתחיל להסיר את מסכות וללמוד לאהוב ולקבל את עצמכם כמו שאתם ?

 תופתעו לגלות כמה הסביבה תוקיר לכם על זה ותקבל אתכם בדיוק כמו שאתם מקבלים את עצמכם

 לי ולבת שלי זה קרה  גם אתם יכולים

 מוזמנים לשתף אותי

קסמים יש רק בחנוכה או באגדות, אבל לא בהרזיה

חג חנוכה שעומד להסתיים בימים אלו ידע כחג הניסים , לעומת זאת ירידה במשקל ,בשונה ממה שחושבים לא מעט רופאי משפחה, מנתחים בריאטרים וגם לצערי מטופלים  היא תהליך לא קצר הדורש שינוים עמוקים פנימיים בחשיבה , כאל שיובילו לשינויים בהתנהגות ולכן כאן אין שום קסם שיעזור.

אחר שלא נמצאו דיאטות או תרופות ותכשירי קסם , הופיעו הניתוחים הבריאטרים, ניתוחים לקיצור קיבה, ואיתם הבשורה שכל כך מייחלים לה , שנמצא הפתרון להשמנה .  ב 2 העשורים האחרונים פרחה מאד תעשיית הניתוחים כשכל עשור הביא איתו ניתוח חדש  שמבטיח את הקסם המיוחל .

אחרי שניתוח הטבעת שהיה נפוץ לפני כ 3 עשורים , התגלה כפחות מוצלח  מבחינת ירידה במשקל ושמירה עליה לאורך זמן , ואפילו כבעייתי מאד עם לא מעט תופעות לואי וצורך בניתוחים חוזרים של הוצאות והחלפות הטבעת ,  הופיע השרוול שהבטיח  את התוצאות המיוחלות  הרזיה בקלות וללא תופעות לואי , ושמירה  לאורך שנים  על המשקל החדש והחליף את הטבעת שהוכרזה ככישלון .

אולם לאחר מספר שנים שבהם בוצע השרוול במסות אדירות ועם תקוות והבטחות גדולות, נתגלה  כי גם הוא לא מביא את הקסם הרצוי , ודווח על לא מעט עליות במשקל של מנותחי שרוול , בעיקר אלה שסמכו על הניתוח ולא ממש עשו שינוי בעצמם.

הקהילה הרפואית המדעית אינה מתייאשת ,וממשיכה לחפש ולהבטיח את פתרון הקסם ,ובעשור האחרון הופיע  ניתוח מיני מעקף , שכל הממליצים עליו מתעקשים להבטיח שהוא הקסם המיוחל , ירידה בקלות ללא תופעות לואי ועם אפשרות לשמירה לאורך זמן .

אולם, כפי שהבנתם , הרזיה היא תהליך מורכב  וגם ניתוח המיני לא הביא איתו את הקסם המובטח. גם כאן מסתבר , שתת הספיגה  שמובטחת ,כזו שמונעת עליה במשקל , אינה זהה אצל כולם ולכן יהיו מנותחים שאם ימשיכו לנשנש, לצרוך כמות מתוקים גדולה ולשתות מתוק יעלו  חזרה , ומצד שני אלה שאצלם כן תתקיים תת ספיגה גדולה , עלולים לסבול מלא מעט תופעות לוואי הקשורות בירידה הגדולה ולעיתים הגדולה במשקל , כמו חוסרים של ויטמינים וחלבון  שיגרמו לירידה בתפקוד הפיזי  עד לנכות של ממש .

אז אחר 3 עשורים שבהם הניתוחים הבריאטרים  מתקיימים כטיפול ראשי להשמנה קיצונית , ניתן להבין שהם בהחלט מהווים כלי עזר לתהליך  , אך רק כלי עזר ולא את הפתרון עצמו כפי שיש הנוטים עדין לחשוב .

אין ספק שהחודשים הראשונים לאחר ביצוע ניתוח בריאטרי ( לא משנה איזה סוג ) יוצרים תחושה שהניתוח הוא אכן פתרון הקסם.

בחודשים הראשונים בגלל העדר רעב וכמויות מאד קטנות לא משנה כלל מה תאכלו מה תשתו ואיך תתנהגו תרדו במשקל, קסם אמרנו ?

אבל בהמשך הקסם הזה פג ואפילו מתפוצץ בפרצוף ומי שלא ניצל את החודשים הראשונים לעשות השינוי בחשיבה , זה שיגרום להצלחה באמת , מוצא את עצמו עולה חזרה במשקל ובוכה על הקסם שאבד.

הקסם הוא בין היתר תחושת השקט שמרגישים , התחושה שפתאום לא חושבים על האוכל לא מתעסקים איתו ואפשר להתנהל איך שבא לנו ולאכול מה שבא לנו מתי שבא לנו ולרדת.

הקסם הזה נמוג בהמשך כשתחושת הרעב חוזרת והכמויות  עולות.

אני נוהגת להשוות את הניתוח לזכייה במיליון דולר . ניתן לבזבז אותו בהימורים ובקניות ולהישאר בחובות ניכרים או לנצל ולהפקיד בבנק השקעות טוב ולהפוך אותם לחמישה מיליון דולר.

אז מסתבר שיש לא מעט עבודה עצמית לעשות בחשיבה בבחירות ובהתנהלות כדי שזה ימשיך לעבוד. רק שינוי חשיבה ויחס לאוכל יעשו את השינוי האמיתי ולשם כך נדרש להשקיע בבנק השקעות טוב שזה אומר ליווי של דיאטנית  בריאטרית מקצועית יחד עם ליווי רגשי .

 

ולמה ?

כי הנתוח מקטין רעב לתקופה זמנית ומפחית כמויות של אוכל מוצק שניתן לאכול

אבל הוא לא :

יוצר סדר בארוחות

לא משנה את הבחירות

לא מכריח אתכם לאכול ארוחות מסודרות ולא לחטוף קצת כל פעם  ( נהפוך הוא דוקא מעודד לאכל הרבה ארוחות קטנות  )

לא מחייב אתכם לאכול אוכל מוצק ( נהפוך הוא , מקשה על  אכילה של מוצק )

לא מונע מעבר של שתיה מתוקה חטיפים מתוקים ופיצוחים ( נהפוך הוא , מקשה על מעבר מים ומקל על מעבר שתיה מתוקה וחטיפים פיצוחים ומתוקים שעוברים בכל סוגי הניתוח מאד בקלות יחסית )

לא מונע אכילה נשנשנית אכילה רגשית והפרעות אכילה

הוא לא מטפל בבעיות שלכם שמביאות לאכילה לא תקינה

הוא לא מלמד אתכם להתמודד עם בעיות רגשיות עייפות ושעמום שלא על ידי אוכל

אז מסתבר שהניתוח אינו נס

בירידה במשקל אין ניסים

כל המחקרים שבודקים  את ההבדל בטוח הארוך בין מי שעלה חזרה במשקל לבין אלה ששמרו עליו מראים שבניגוד למה שנוטים לחשוב ההבדל אינו קשור לסוג הניתוח , אלה לעשיית השינוי בחשיבה ובהתנהלות ולסגנון ההתנהלות איתו הגיע המטופל לניתוח .

נמצא שההבדל העיקרי, בין מי שעלה למי ששמר על ההישג לאורך זמן , הוא האם המטופל היה בליווי ארוך טווח ( מעבר לחודשים הראשונים) של דיאטנית או לא .

אני נוהגת לדמות  עשיית ניתוח בריאטרי ללא ליווי דיאטנית ,לעליה על הכביש עם רכב ללא רישיון נהיגה , יש סיכוי קטן לשרוד וסיכוי גדול להידרס  וכשנדרסים קשה להתאושש מחדש ואז גם ניתוחים חוזרים פחות יעזרו .

אתם סובלים, או סבלתם מהשמנה קיצונית ? מיציתם את כל הטיפולים האחרים להרזיה והחלטתם להגיע לניתוח בריאטרי? חשוב ביותר לזכור שגם ניתוח בריאטרי אינו קסם אלה רק נקודת התחלה טובה יותר במירוץ. אבל את התהליך עצמו אתם אלה שצריכים לעשות .

מדובר בתהליך שבו אתם משנים את מערכת היחסים שלכם עם האוכל , שבו אתם משפרים  תחומים שונים בחייכם, ולומדים להתמודד עם חוסר שביעות הרצון ממצבכם בהם שלא על ידי אכילה. רק כך ניתן לא רק להרזות אלה לשמור על ההישג לאורך שנים ובשביל זה חשוב ביותר להיות  בליווי תזונתי ורגשי לאורך לפחות  ה 5 שנים הראשונות לאחר הניתוח .

והקסמים ? אותם נשאיר לחג החנוכה ולאגדות .

 

השלבים בתהליך השינוי  לאחר ביצוע ניתוח קיצור קיבה – מבט אישי

עוד מספר ימים, האמצעית שלי (רק בת 16 וחצי) חוזרת ארצה לחופשה של 3 שבועות , ואני מביטה באחור לעבר כמעט 4 חודשים שעברו מאז שהיא נסעה לשנתיים לימודים בחול כחלק מפרויקט בינלאומי  ( שנקרא UWC ), ומבינה איזה תהליך מורכב עברתי בחודשים הללו, תהליך שתחילתו החל למעשה כבר לפני שנה,

כשאני מסתכלת אחורה על התהליך שעברתי, אני מבינה כמה הוא דומה לתהליך שעובר כל מי שמחליט לעבור ניתוח קיצור קיבה ( בריאטרי).

בפוסט הזה בחרתי לספר על התהליך שלי, על איך שאני רואה את ההקבלה שלו לתהליך שלכם המנותחים, ועל תובנות חשובות .

התחלה

אצלי –  התהליך אצלי התחיל, מרגע שבו הסכמתי לקבל את העובדה שהבת שלי בשונה מרוב הנערים והנערות בנות גילה לא מוכנה "לשרוד" את מערכת החינוך הקיימת כאן בארץ, ומעוניינת להעביר את השנתיים הקרובות של חייה בדרך משמעותית יותר , דרך הבנה שאם אני לא רוצה לראות אותה סובלת ולשמוע אותה מתלוננת כל יום מחדש, אני צריכה לסייע לה בחיפוש אחר  אופציות לימוד האחרות, ומשם  להפנמה ולהטמעה של האפשרות שזה כנראה יקרה לא רק מחוץ  לבית אלה מחוץ לגבולות המדינה .

אצלכם –  זה מתחיל ברגע שבו אתם מבינים שככה אי אפשר להמשיך.  אתם מבינים, שכל מה שעשיתם עד עכשיו כדי לרדת במשקל  לא מצליח ,ושחייבים למצוא דרך אחרת . ואז אתם מתחילים לבדוק את האופציה הניתוחית למרות כל החשש והפחד שעדין קיים, מתוך הבנה שהסיכון במצב הנוכחי גדול כנראה על הסיכון בניתוח. ומחייב צעד דרסטי כי אין דרך אחרת

 להגיד כן

אצלי – זה השלב שהתחיל ברגע שבו אשרתי לה להתחיל את תהליך הקבלה לפרויקט, כשאני בתוך ליבי ממשיכה לקוות שאולי היא בעצם לא תתקבל, ואז יפתרו לי כל הבעיות בלקבל החלטה, ומצד שני אני מתפללת בשבילה שתעבור כדי שתצליח להגשים את הרצונות שלה. השלב הזה מסתיים ברגע קבלת ההודעה שהיא התקבלה לפרויקט עם כל הרגשות המעורבים שליוו את הרגע הזה, שמחה אדירה בשמחתה, גאווה גדולה  יחד עם חשש ,עצב ואפילו כעס.

אצלכם   זה השלב שבו אתם אומרים כן לניתוח. למרות החששות והפחד, אתם מבינים שזו הדרך, ואתם מתחילים בכל שלב הבדיקות והבירוקטיות עד לקבלת האשור המיוחל. בשלב הזה, אתם  רוצים מאד את הניתוח מצד אחד, ומצד שני ייתכן מאד שאתם בתוך תוככם עדין מייחלים שמישהו שיגיד שזה לא אפשרי ושיציע פתרון אחר.

הכנה

אצלי–  השלב הזה התרחש במהלך 3 חודשי ההכנה שעברה ביתי בארץ לקראת השתתפות בפרויקט. בחודשים אלה אני במקביל עברתי הכנה משלי לעזיבה שלה, ובעיקר התחלתי להפנים שזה אכן הולך לקרות, ושאני עומדת להיפרד מביתי  לשנתיים שלמות שבהן תגור, תלמד, תישן תבלה, ותחיה מחוץ לבית. בשלב  הזה קלטתי את השינוי מבחינה טכנית, אך עדין לא ממש הבנתי לגמרי את ההשלכות האמיתיות, בעיקר הרגשיות של מה שעומד להתרחש. בעיקר לא הבנתי את זה שהתקשורת עם הבת שלי הולכת להשתנות לגמרי, ומכאן גם התפקיד שלי בחייה, ובוודאי שלא הבנתי ואת המשמעות של זה.

אצלכם – זה השלב שמתרחש מרגע קבלת האשור ועד לניתוח . בתקופה הזו, אתם עושים את כל מה שצריך, הולכים לדיאטנית, מתחילים לשנות חלק מההרגלים, לומדים לאכול לאט ללעוס טוב להפריד שתיה מאכילה. נפרדים מהשתייה המתוקה והמוגזת. עושים את דיאטת דלת פחמימות, קוראים על הניתוח, נכנסים לקבוצות  השונות של מנותחים בפייס, מדברים עם אנשים שעברו אותו, שואלים שאלות ומקבלים תשובות.  יחד עם כל הפעולות  הללו, מתחילה בשלב זה ההבנה שהדברים הולכים להשתנות. וכמו שהתרחש אצלי, ההבנה בשלב זה, היא בעיקר בהקשר לשינויים הטכניים. אתם מבינים שהכמויות יהיו קטנות יותר, שיהיה קשה יותר לאכול, שבשלב הראשון אתם תאכלו כלכלה נוזלית וטחונה ושייקח חודש לפחות עד שתחזרו לכלכלה מוצקה רגילה. בשלב הזה בדיוק כמוני אתם עדין מתקשים להפנים את ההשלכות של השינויים הללו על מצבכם הגופני  והרגשי את שינוי המיקום של האוכל בחייכם, שינוי הקשר איתו ושינוי התפקיד שלו עבורכם.

 פרידה

אצלי – היו אלה מספר ימים שבהם ארזנו, קנינו, עשינו מסיבות פרידה, שוחחנו, בכינו, הצטלמנו  והתחבקנו. תקופה שהגיעה לשיאה בשישי בלילה בשדה התעופה, בנשיקה והחיבוק האחרון לפני שעברה את השער, והלכה לכיוון המטוס, כשאני נשארת מצד אחד והיא מהצד השני. ברגע הזה אני מבינה שזה קורה ועדין לא לגמרי מפנימה וקולטת .

אצלכם–  זהו רגע הניתוח יחד עם הימים שלפניו.  בימים האלה אתם קונים את הוויטמינים, מכינים את  השתייה והמזון לאחרי הניתוח , אורזים את התיק לבית החולים. השיא של תקופה זו הוא ברגע  הכניסה לחדר הניתוח. זהו רגע הפרידה,  פרידה מהמלווים אתכם אך למעשה פרידה מהמשקל , מהשומן ומכל מה שהוא מהווה עבורכם, פרידה מאכילה הנוכחית  ומהתפקיד שלה בחייכם.

הפנמה והבנת ההשלכות של ההחלטה

אצלי – ההפנמה וההתמודדות עם השלכות ההחלטה שקבלתי, לאפשר לביתי לחיות את השנתיים הקרובות בדרך שהיא בחרה ולא למנוע ממנה זאת רק בגלל הקשיים שזה אמור לגרום לי, התחילו למעשה רק ביום שאחרי הפרידה ממנה. זה קרה לא בבת אחת אלה בהדרגה עם כל יום ושבוע שעברו , וזה ממשיך להתרחש גם ברגע הנוכחי שבו אני כותבת את הכתבה הזו .

בכל יום שעובר, אני לומדת לחיות עם ההחלטה הזו להבין את היתרונות שלה ולהתמודד עם החסרונות שלה , אני לומדת לקיים תקשורת אחרת עם הבת שלי  תקשורת ממרחק שמוגבלת בזמן ותלויה בפניות של שתינו, בזמינות של הווי פי ובגורמים נוספים, משתדלת להפיק ממנה  את כל הטוב שאפשר .

לא זה לא קל. התהליך הזה מלווה בגעגועים רבים , בעצב ובדאגה  במיוחד כשהיא לא מרגישה טוב פיזית או נפשית, בכעס על עצמי איך אפשרתי זאת ובחששות אולי לא עשיתי נכון כשאפשרתי זאת  ואולי ההחלטה הזו שלי לא תיטיב עימה כמו שחשבתי .

וכשקשה ? אני נזכרת בסיבה שבגינה הסכמתי לכל התהליך הזה,ושבגללה אמרתי לבת שלי כן  וזה אותו רגע שבו הבנתי שמגיעה לה האפשרות והזכות לחיות את חייה ולהגשים אותם בדרך שהיא רואה לנכון, שמגיעה לה אפשרות להרגיש טוב יותר ולחייך יותר ולאהוב את מה שהיא עושה .  כשאני נזכרת בסיבה הזו, קל לי יותר  להתמודד עם הגעגועים העזים , עם הריחוק , עם הדאגה ,קל לי יותר להבין ולהתמודד עם אותם רגעים שחוץ מלהקשיב לה, אין לי דרך להשפיע .

 אצלכם – גם אצלכם ההבנה וההפנמה האמיתית של השינוי והשלכותיו מתחילות  ביום שאחרי הניתוח,  וגם אצלכן כמו אצלי הן מתרחשות בהדרגה .

לאט לאט, אתם מבינים את השינוי לא רק בכמויות ובסוג האוכל, ובתחושות הרעב אלה את השינוי בקשר עם האוכל , במקום ובתפקיד והחלק שהוא לוקח בחייכם,  ומתחילים להתמודד עם ההשפעה של השינוי הזה  עליכם.

גם לכם כמו לי זה לא קל  ויש עליות ומורדות.  קשיים פיזיים, כאבים באכילה, הקאות בחילות צרבות, שינויים במצב רוח, תחושות של חרטה, שאלות למה עשיתם את זה לעצמכם, ומחשבות שאולי הייתה דרך אחרת טובה יותר .

 אז מה עושים ?  מה שאני מציעה לכם לעשות, זה בדיוק מה שאני עושה בעצמי גם עכשיו . להיזכר בסיבה האמיתית לבחירתכם לעשות את הניתוח, להיזכר במה באמת חשוב לכם והניע אתכם לקבל את ההחלטה הזו, להיזכר בערכים שמובילים את חייכם והובילו לקבלת ההחלטה, להיזכר ברצון להרגיש טוב, להראות טוב, לנשום ולישון בקלות , להתנועע בקלות ולשחק עם הילדים או הנכדים על הרצפה בסלון ברגלים משולבות ולרוץ אחריהם בגינה בלי להתנשם. אני מעודדת אתכם להיזכר ברצון שלכם להרגיש קלילות, חופש ובטחון עצמי  ולחיות את החיים כמו שמגיע לכם.

כשנזכרים בסיבות האמיתיות שהובילו אתכם לקבלת ההחלטה ובערכים החשובים לכם בחיים, קל יותר ואפשרי יותר להתמודד עם הבחילות, ההקאות, הגעגועים לאוכל ולאכילה הספונטנית והבלתי מוגבלת, ולהבין שהקשיים הללו זמניים בדרך להשגת המטרות האמיתיות שלכם.

ומה איתי ?  אני יודעת ומבינה היום, שמחכים לי עוד רגעים לא פשוטים של התמודדות עם ההחלטה שקיבלתי  ושאני רק בהתחלה, ויחד עם זאת ההבנה שעברתי תהליך שלם של הכנה שהתחיל  כבר לפני שנה , וההבנה שאני יודעת בדיוק מה הם הערכים שהנחו אותי בקבלת ההחלטה הזו , כל זה מאפשר לי להמשיך בדרך ולדעת שזה רק ילך וישתפר.

אין ספק, שתהליך  השינוי הוא תהליך הדרגתי, וההפנמה שלו ושל השלכותיו לוקחת זמן ונמשכת גם אחרי ביצוע האקט של השינוי עצמו, אבל  ביצוע התהליך על כל שלביו  כולל ההכנה וכל השלבים שלפני ביצוע אקט השינוי עצמו,  יחד עם הבנה של הסיבות האמיתיות והערכים שהובילו להחלטה על השינוי  הם שיאפשרו התמודדות קלה יותר  עם התהליך ויובילו להצלחה .

רק מילה טובה או שתיים לא יותר מזה

"  חיבת להחמיא לך על דף המידע שחילקת לנו במפגש, ההוראות  הטובות והמנוסחות הכי טוב  שקיבלתי מאז הניתוח". כך רשמה לי  בקבוצת הווטאפ אחת המשתתפות  בסדנה שלי למנותחים .

" את מדהימה ואני נהנית לשמוע את השדורים החיים שלך ולקרוא את הפוסטים גם האישיים זה מעודד ותומך" אמרה לי  מטופלת באחד המפגשים תוך כדי שהיא מחבקת אותי .

" את מקצוענית אמיתית , בלי דבורי סרק וססמאות  ואין מבינה טובה יותר ממך בבעיות הרגשיות של המנותחים " כך כתבה לי מנותחת שעוקבת אחרי מה שאני כותבת באחת מקבוצות הפייס של מנותחים  שבהן אני  פעילה .

 ואני ?? אני הסתכלתי אחורה לצדדים  לבדוק למי נאמרו הדברים הללו .

 כן  למרות שאני דיאטנית  עשרים שנה עם 2 תארים אקדמאים המון קורסים ועשר שנות נסיון בליווי מנותחים בריאטרים, כשאני שומעת את המחמאות הללו, אני עדיין מתקשה להאמין שהם ניתנו לי .

ולמה ?

 כי  למרות  שאת המחמאות הללו אני כבר מקבלת מספר שנים, הן עדין חדשות לי  ואני מתקשה לשייך אותן אלי . כי לא ככה זה היה תמיד .

בכל שנות ילדותי ,נערותי וגם בחלק גדול משנות בגרותי ( עד העשור האחרון  בחיי) , כמעט ולא קבלתי מחמאות. מאף אחד. לא מההורים ,לא מהמורים לא מהילדים בסביבתי . וגם אם קבלתי  תמיד התלוותה לזה ה מילה אבל .. מילה שאני משתדלת היום להוציא מהלקסיקון המילולי שלי .

"את ילדה חכמה ויכולה להצליח ,אבל חבל שאת לא מספיק ממושמעת" אמרו לי ההורים סבתא  ושאר בני המשפחה.

"את חכמה ומוכשרת ויש לך המון פוטנציאל ( אוף כמה שנאתי את המילה הזו , עוד אחת שזרקתי מהלקסיקון ),אבל  יש לך קוצים בטוסיק,  וזה ממש מפריע וחבל , אמרו לי המורים.

"את מאד חכמה ומאד איכפתית וטובה, אבל" …  האמת שהם אף פעם לא הסבירו לי  מה הוא אבל,הם בעצם לא השלימו אף פעם את החלק השני של  משפט  , הילדים בכיתה , בשכבה , בקבוצה בצופים, בגרעין . אבל התוצאה הייתה שהם אף פעם לא רצו להיות איתי, לידי , בסביבתי . תמיד הייתי לבד . לבד בשולחן בכיתה ,לבד באוהל בטיול, לבד בכיסא באוטובוס , לבד בחדר בקיבוץ בשלט בנחל , לבד . ולי רק נותר לנחש וזה בעצם היה החלק הכי  משפיל ולא נעים בחיי.

"הנתונים שלך מצוינים אבל זה לא מתאים צרכים שלנו כרגע", היו אומרים לי במקומות שניסתי להתקבל לעבודה ,כשהתעקשתי לשאול למה לא התקבלתי ,אחרי  שהייתי משוכנעת שאני מתאימה  לתפקיד .

אף פעם לא הייתי מספיק טובה עבורם. עבור כולם.

ככה רוב החיים.  זה מה ששמעתי  וזה גרם לי  להשתכנע ולהאמין ולהיות בטוחה שאני לא מספיק טובה . בהכל .

באמת האמנתי  כל כולי שאני לא בת מספיק טובה להורי, לא תלמידה מספיק טובה , לא מספיק טובה שיהיו לי חברים, לא מספיק טובה לעבוד במשרות שאני רוצה, ואפילו לא בת זוג מספיק טובה , לא ראויה לוגיות טובה  וגם לא אמא מספיק טובה.

מכירים את זה ?? כמה פעמים שמעתם בילדותכם וגם בבגרותכם את המשפטים : "את כל כך יפה  אבל חבל שאת לא קצת פחות שמנה " , או "אתה כל כך מוכשר ויכול להצליח אם רק תוריד  איזה 10 ק"ג במשקל", או "את ממש נחמדה והיינו יכולים להיות ביחד, אבל אני מחפש רזות יותר".  וכמה פעמים  זה אפילו לא נאמר  בפנים אבל היה  ברור מהתוצאות, למרות המילים שלא נאמרו  . כמה פעמים מצאתם את עצמכם לא מתקבלים למשרה או תפקיד שרציתם בלי שום סיבה מוסברת .

ואיך זה השפיע עליכם?

אני מניחה, שכמוני , הלכתם ושקעתם  בתוך עצמכם  וניכסתם לעצמכם את האמונה הכל כך מגבילה הזו  של אני לא טוב מספיק , אני לא מוכשר מספיק אני לא מוצלח מספיק  עד שממש האמנתם בכך .

וגם כשאני פוגשת אתכם אחרי הניתוח ,כשכבר ירדתם  במשקל ואתם נראים מדהים, עדין חלקכם הגדול מתקשה לראות את זה במראה,  ועוד יותר מלראות את עצמכם רזים אתם מתקשים לראות את עצמכם מוצלחים.

כשאני מבקשת מכם לומר הצלחות שלכם , תכונות טובות שלכם ,  דברים טובים שעשיתם או דברים טובים על עצמכם , אני רואה אתכם נעים בחוסר נוחות בכיסא, מחפשים  בצדדים  גלגל הצלה, ואז בקושי רב מוצאים משהו אחד טוב להגיד  וגם זה לא תמיד. לפעמים למרות שלא בקשתי, מה שתאמרו יהיה שוב הקושי חוסר ההצלחה וגם אם תצליחו להגיד הצלחה  תתגנב אליה  נחשו איזו מילה ? " אבל "  .

כן שנים שבהם אנחנו שומעים מכל הכיוונים רק את החסרונות והבעיות שלנו ,גורמות לנו לשים את כל הזרקור עליהם , ולא להאמין שאפשר אחרת . לא להאמין שמגיע לנו להצליח ,שמותר לנו לומר על עצמינו דברים טובים, או לשמוע מאחרים דברים טובים,  לא להאמין שיש לנו בכלל צדדים טובים ,הצלחות ,כישורים , לא להצליח לראות אותם למרות שהם קיימים . האבל תמיד ילווה אותנו  .

אבל !!! זה לא חייב להיות ככה.

לפני עשר שנים , בשיא תחושת השפל, כשהרגשתי שאני הכי הכי לא מוצלחת שקיימת עלי אדמות בכל התחומים , הבנתי  שככה אני לא יכולה להמשיך. הבנתי שמגיע לי אחרת. שמגיע לי להצליח,  והתחלתי טיפול  עם מטפלת וגם המון עבודה עצמית.

זה היה תהליך ממושך, אבל הוא התחיל ברגע אחד במקלחת, תחת המים הזורמים, שבו אני ענבר אישה בת 38  נשואה , אמא ל 3 ילדים ובעלת 2 תארים אקדמאים,  אך כאמור חסרת כל אמונה בסיסית ביכולותי, החלטתי להיפרד לשלום ולשחרר מעצמי את הילדה הלא מוצלחת ,הלא אהובה, הכועסת והכעוסה , זאת שלא אהובה אבל גם לא אוהבת  ולא מאמינה בעצמה ובחרתי . בחרתי בעצמי ,בחרתי לאהוב את עצמי בלי קשר למה שחושבים אחרים, בחרתי להאמין שאני יכולה ומסוגלת וראויה  .

וראו פלא , כשזה קרה, גם היקום החזיר לי והתחיל לראות בי ראויה. כשאני הפסקתי לכעוס על העולם ועל עצמי ,הפסיקו לכעוס עלי , כשאני התחלתי לאהוב את עצמי ואת האחרים ,התחילו לאהוב אותי כשאני החלטתי  להעריך את עצמי ולהאמין שאני מספיק טובה גם אחרים ראו בי מספיק טובה  והעריכו אותי.

מאותו רגע התחילו הדברים לקרות  כמו שתמיד רק יכולתי לחלום עליהם.

אני שעד אותו רגע פחדה מהצל של עצמה, ולא חשבה שיש לה  זכות  קיום בעולם הזה, בוודאי שלא להנחות ולטפל באנשים , להדריך, לשכנע, להרצות ולדבר מול קהל ,מצאתי סוף סוף  את העבודה שרציתי במקצוע שלמדתי ( עד אז עבדתי בעיסוקים קרובים אך לא ממש כדיאטנית שמטפלת באנשים )  ,  מצאתי את ההתמחות בבריאטריה שהתאימה לי כמו כפפה ליד  , מצאתי את היעוד שלי והגשמתי את החלום שלי להיות מטפלת.

התחלתי להנחות קבוצות , להרצות מול  אנשי מקצוע וכלל הציבור,  התחלתי לעבוד פרטי בחדר העבודה  בבית ( כי גם אז עוד לא האמנתי שאני יכולה וראויה לקליניקה של ממש )  ובהמשך פתחתי קליניקה שאותה עיצבתי בעצמי לפי החלומות שלי .

והשיפור היה לא רק בתחום המקצועי אלה גם האישי והמשפחתי . התחלתי לעשות למען עצמי,  לטפח את עצמי ,לקנות בגדים ולהתלבש יפה , ללכת לחוגים, להרצאות,לעשות פעילות גופנית,  לאכול בריא  ולהיות סבלנית יותר  ומכילה יותר כלפי בן זוגי וילדי . גם מצבי החברתי השתפר פלאים  ופתאום התחלתי ליצור לעצמי חברויות שלא היו לי אף פעם.

היום  אני מרגישה אהובה  מוערכת ורצויה מצד המשפחה ,  חברים, קולגות ומטופלים  וזה מאפשר לי להיות אישה טובה ,בת זוג טובה, אמא טובה ,אשת מקצוע טובה, חברה טובה  ואדם טוב .

ואתם ??

אני קוראת לכם, לשנות את מאזן הכוחות  והפרופרציות  בין המשקל שאתם נותנים למשקל  בחייכם,  לבין היחס שלכם לעצמכם.  ללמוד לאהוב, לחמול ,לקבל, לסלוח  ולחבק את עצמכם ,בלי קשר לשום דבר אחר ובוודאי בלי קשר למספר שעל המאזניים  .

ללמוד לראות את הדברים הטובים שיש בכם ,את החזקות, את הכישורים, את "נקודות האור", כמו שביתי בת ה 12 נוהגת לומר, ואני יכולה להבטיח לכם בלי שאני מכירה אתכם כלל  שיש לכם המון .

תפסיקו לשאול למה , למה אתם שמנים ולמה זה קורה דווקא לכם ,  ועוד הרבה הרבה למה , ותחילו לשאול איך, איך אתם משנים את המצב , איך אתם מתנהלים ובוחרים אחרת ,איך אתם מצליחים למרות או בזכות מי שאם .

תזיזו  את המספר על המאזניים הצידה  ותכניסו למרכז את עצמכם  ואת כל הטוב שבכם .

תתחילו לראות את הטוב ולעשות טוב,  וכשזה יקרה תופתעו לגלות כמה עוד דברים טובים מתרחשים.

תופתעו לגלות, איך  מי שיצאתם איתו לדייט  אוהב אתכם כמו שאתם , בזכות מה שאתם, איך בעבודה מעריכים ומקדמים אתכם בזכות  הכישורים שלכם , ואיך המשפחה שלכם רואה רק את היופי  שלכם , תופתעו לשמוע כמה אתם טובים מקסימים מוכשרים ויפים בלי אבל , בלי קשר למשקל ואפילו למרות המשקל.

וכשזה יקרה , הפלא ופלא גם  הקילוגרמים שצריכים לרדת ירדו .

אל תחכו להיות רזים ,בשביל להתחיל לאהוב את עצמכם ובשביל שיאהבו ויקבלו אתכם,  תתחילו לאהוב את עצמכם כמו שאתם והשאר כבר יתרחש.

ואני ?? אני כבר  לומדת לאט לאט לשמוע את המחמאות ולהאמין שאני מספיק ראויה להם מבלי לחכות לאבל .

ויחד עם זאת, לפעמים אני עדין מחפשת לראות  ולהיות בטוחה אם זה נאמר לי.

נמצאת כאן עבורכם, עבור כל אחד ואחד מכם שרוצה  לראות את עצמו  במרכז, במקום המספר שעל המאזנים, ושרוצה שיסתכלו עליו ולא המשקל שלו ,שרוצה ללמוד לאהוב את עצמו ולהאמין שהוא ראוי .  זה אפשרי  מבטיחה .

מבטיחה לתת לכם לפחות 2 מילים טובות בלי אבל ולעשות שיהיה לכם טוב.