קשור לשדור חי שבו אני מסבירה למה ומה כן הפתרון
וקשור לקורס אכילה נשנשנית בו אני מסבירה מה היא אכילה נשנשנית , מה הבעיתיות שבה ונותנת כלים התנהגותיים ורגשים להתמודדות איתה
תגית: קיצור קיבה
סימון ביילס ואני, אמרנו איני יכולה עוד כדי לטפל בעצמנו, כיצד עושים זאת ?
המשחקים האולימפיים טוקיו 2020 שעומדים עוד רגע להסתיים ,כללו לא מעט סנסציות.
אחת הגדולות שבהן, היתה הרגע שבו סימון ווילס , המתעמלת הענקית ( בגופה קטנה אך בהישגיה ענקית ) שהוכתרה כאגדה אולימפית, והגיעה למשחקים הללו עם הר של צפיות שלה עצמה ושל כל העולם ממנה , עמדה אל מול העולם והיקום כולו , אל מול הנבחרת שלה , המאמנים שלה , כל ענף ההתעמלות בארצה ובעולם כולו, ספורטאים, מעריצים, אוהדים, אנשי תקשורת וכתבי ספורט ובכלל והעזה להגיד אניני יכולה עוד ולהפסיק .
באותם רגעים , סימון ביילס , הגדולה מכולם , העזה להבין בעצמה, ולהגיד לעולם, את מה שאחרים אולי הרגישו אבל לא העזו להגיד, שמדליות ותארים אולימפיים הם אכן המטרות והחלומות שלה , אבל לא בכל מחיר , ושהגוף והנפש של חשובים לה יותר מכל.
לא פשוט היה לעולם כולו וגם לעצמה להבין ולקבל זאת , אבל אחרי שהעזה לעמוד ולהצהיר זאת בצורה גלויה ובהירה, כבל עם ועדה, היא הפכה להרבה יותר גדולה .
מה היה שם באמירה הלא פשוטה הזו שרגש את כולנו והפך אותה לגדולה של החיים ?
היכולת להעז להקשיב לעצמה , ולמה שהגוף והנפש שלה אותתו לה, ולוותר על החלומות האולימפיים גדולים ככל שיהיו, ועל כל המדליות והכתרים שחיכו לה, גם אם זה במחיר של לאכזב עולם שלם ואולי גם את עצמה , כי המחיר שנדרשה לשלם בגופה ונפשה, הובן לה פתאום ככבד יותר ובלתי אפשרי עבורה .
הרבה מאיתנו , חולמים חלומות ומעמידים לעצמינו מטרות , קשות יותר או פחות להגשמה. :
אנחנו חולמים להיות רזים יותר , יפים יותר , חכמים יותר , מצליחים יותר , עשירים יותר , מאושרים יותר , בני זוג טובים יותר והורים טובים יותר .
זה בהחלט רצוי ומבורך לחלום ולרצות להצליח .
וולט דיסני בעצמו אמר, אם אתה יכול חלום את זה , תוכל להצליח לעשות את זה .
השאלה , מה המחיר שאנחנו נאלצים לשלם עבור הגשמת החלומות והמטרות הללו ועד כמה הוא אפשרי עבורינו .
בשפת הNLP , השאלה היא בעצם עד כמה השינוי הוא אקולוגי עבורינו . כלומר אם כדי לעשות את השינוי, כדי להגשים את המרות והחלומות שלנו, אנחנו נאצלים לפגוע במשהו או במישהו שהוא חשוב ויקר עבורינו , יהיה קושי להמשיך ולהגשים ולשמור על החלום הזה .
בעיסוק שלי כדיאטנית ומטפלת בהשמנה , מלווה מנותחים בריאטרים, אני פוגשת אנשים שכדי להיות רזים , משלמים מחירים בריאותיים ונפשיים קשים מאד, אנשים שמוכנים להקיא, לא להצליח לאכול כמעט שום דבר מוצק, להרעיב את עצמם ו, להיות מדוכדכים , עצובים ואפילו בדכאון, לפעמים כמעט אפילו לא תפקד, העיקר כדי להיות רזים.
גם בתחומים אחרים , אנחנו פוגשים את המחירים הלא פשוטים ולפעמים הלא נכונים שאנשים משלמים כדי להרוויח יותר כסף, להצליח יותר בחיים ו ולהשיג עוד ועוד חלומות ורצונות .
המחירים הללו עלולים להיות פגיעות פזיות ונפשיות בגופם, פגיעות ביחסים עם בני זוג , פגיעות במשפחה ובחברים הקרובים ועוד .
לפני 3 שנים , אני כמו סימון ביילס ,עצרתי ואמרתי אניני יכולה עוד.
לא, אצלי זה לא היה קשור לספורט , או למדליה אולימפית.
אבל גם אני כמו סימון ביילס, הרגשתי שהמחיר הגופני והנפשי, שנאלצתי לשלם כדי להיות טובה יותר : דיאטנית טובה יותר , מטפלת טובה יותר , בעלת עסק טובה יותר ועשירה יותר , מצליחנית יותר , בת זוג טובה יותר ואמא מושלמת יותר, הוא גדול מידי עבורי וכמעט בלתי אפשרי, ועצרתי.
עצרתי את הנהירה אחרי הכסף, ההצלחה , המטופלים , ההישגים. עצרתי את העובדה ואת העשיה עבור אחרים , אפילו עבור משפחתי , והלכתי לטפל בעצמי , בגוף ובנפש שלי , לעשות רק מה שנכון עבור עצמי, ובעיקר עבור בריאות הנפש שלי גם אם זה, פגע בכל העשייה האחרת שבה הייתי עסוקה אז.
זה ממש לא היה קל להבין זאת, להודות שאני צריכה בזה , ובוודאי לא קל לעשות זאת.
זה לא היה קל להכיר בעובדה שאינני יכולה להמשיך באותו קצב , ובוודאי לא היה קל להפסיק את כל העשייה שהייתה בשיאה .
יחד עם זאת, לי כנראה כמו לסימון ביילס , לא הייתה ברירה אחרת, העצירה הייתה רגעים ספורים לפני שאני מאבדת את עצמי לגמרי , ובעיקר את בריאותי הנפשית.
זה בהחלט לא פשוט להגיע לתובנות הללו , להפסיק את העשייה ולשנות מסלול , הכל כדי לשמור על הנפש שלנו, לפעמים אנחנו ,כמוני או כמו סימון ביילס, עושים זאת, ממש בשניות האחרונות לפני שאנחנו קורסים, ולפעמים אנחנו לא מצליחים לעשות זאת בזמן, ומגיעים לקריסה .
יחד עם זאת , מנסיון אישי , היום אחרי 3 שנים ,אני יכולה להגיד, שזה אפשרי ושבסופו של דבר זה גם מתברר בדיעבד ,ככדאי וכדבר הכי נכון לעשותו .
קבלו ממני כמה טיפים איך להצליח להבין זאת ולהפסיק את הריצה העיוורת אחרי הישגים ומטרות בזמן , לפני שהפגיעה בגוף ובנפש היא כבדה מידי .
- להבין שאנחנו לא סופר מן או וונדר וומן – כמו שאולי היינו רוצים, או העולם היה רוצה שנהיה, אלה בני אנוש , וככאלה מותר שיהיה לנו קשה .
- לבדוק את המחיר – שאנחנו או הקרובים לנו עלולים לשלם עבור הגשמת היעדים שסימנו, והאם הוא אפשרי כלומר מתאים/ כדאי / אקולוגי לנו .
- לעשות עצירות מידי פעם, במהלך תהליך השגת היעדים– ולהסכים להסתכל רק על עצמינו ,ולהיכנס עמוק פנימה לתוך נפשינו ולבחון איך אנחנו מרגישים ,ולא רק איך כל האחרים מרגישים .
- להסכים לעצור ולהפסיק – כשאנחנו מרגישים שה כבד מידי עבורנו, מבלי להרגיש שנכשלנו , אלה מתוך הבנה שאנחנו הכי חשובים, כי אם לנו לא יהיה טוב, גם לאחרים בסביבתינו לא יהיה .
- להסכים לטפל בנפש ולקבל עזרה – ממי שבקיא בכך ,מבלי להרגיש שאנחנו לא בסדר, ומבלי לחשוש מה יגידו ,או יחשבו עלינו לזכור ששום דבר לא באמת נגמר – ושאחרי שנתפנה לטפל בעצמינו, זה עדין אפשרי לחזור ולסמן מטרות , ישנות וחדשות, ולהגשים אותם .
סימן ביילס , עצרה , חשבה , פנתה לקבל עזרה, ובתוך כל זה החליטה, לחזור ולעשות תרגיל אחד ואפילו לקבל בו מדליה כדי להזכיר לעולם ולעצמה שהיא יכולה , ומכאן להמשיך ולטפל בעצמה .
אין לנו מושג אם תחזור להתחרות ,אבל זה באמת כבר לא חשוב ,כי הרי היא כבר הוכיחה לנו שהיא באמת גדולה מהחיים ומכולם, גם בלי שלל מדליות על צווארה .
ואני ? אני כאמור עשיתי הפסקה מהמרוץ של החיים, כדי לטפל בעצמי ,ובהמשך חזרתי בהדרגה לעשיה , ולמדתי להרכיב מחדש את הפאזל של חיי.
היום , אני ממשיכה לעבוד ולהתפתח כדיאטנית וכמטפלת , וגם כאדם, כאמא , וכבת זוג , לפתח את הקליניקה , ולעשות עבור מטופלי ומשפחתי , לקבוע יעדים חדשים להשגה ולחלום על השגתם.
יחד עם זאת, אני מקפידה מאד, לשים לצד כל המטרות והיעדים שאני מציבה לעצמי, את עצמי ואת הבריאות שלי, זה מול זה כל הזמן כדי שלא לשלם מחיר כבד מידי . ומאחלת לי להצליח בכך.
מאחלת לכולנו , שנמשיך לחלום, להגשים ולהצליח, לא במחיר של פגיעה בבריאותנו הפיזית והפשית
בהצלחה ממני ענבר .
לבקש סליחה ..מעצמכם
יום הכפורים מתקרב, זמן בקשת סליחה ,וזה זמן לדבר גם על סליחה לעצמינו .
אני פוגשת לא מעט אנשים בתהליך של הרזיה, עם או בלי ניתוח קיצור קיבה מלאי תסכול האשמה ואפילו הלכאה עצמית .
אני שומעת מהם דבור פוגעני , מעליב ומשפיל , ובעיקר חוסר אמונה בעצמם ואכזבה טוטאלית .
במצב כזה קשה מאד להצליח ולא משנה באילו דיאטות תרופות או ניתוחים תשתמשו , כי ההלכאה והאשמה העצמית יגררו אתכם שוב ושוב לאכילה המפצה , האכילה הרגשית , האכילה הלא מודעת וה"משמינה".
הערכה, הכלה ,קבלה וסליחה עצמית נמצאו כחשובות מאד לשם הצלחה לא פחות משינויים בבחירת האוכל ברמת הפעילות הגופנית ועוד.
כל זמן הוא זמן טוב לבקש סליחה בודאי בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים :
קוראת לכם לבקש סליחה :
- על ההתנהלות הלא נכונה שלכם בעבר ובהווה עם גופכם בכלל ועם האכילה בפרט. על משפטים כמו "אין לי כוח לפעילות עכשיו " , " בא לי מתוק אז זה מה שאוכל עכשיו " , " אין לי כוח להכין לצמי עכשיו אוכל" , "אין לי זמן ל… ועוד
- על זה שלא בחרתם לטפל או שלא הצלחתם לטפל בעבר באכילה הלא תקינה ובמשקל הלא תקין ועל משפטים כמו : " למה רק עכשיו " ," "איך לא בחרתי קודם לעשות ניתוח", "איך רק עכשיו נזכרתי לטפל בעצמי" , "איפה הייתי קודם " .
- על הדבור הפוגעני והמאשים כלפי עצמכם כולל שמוש במילים " פשע " , " פושע " :"התחזרתי" , "התנפלתי " , "נפלתי על " ועוד .
- על חסר האמונה בעצמכם וביכולתכם להצליח ועל משפטים כמו : " אני אבוד " , "אין סיכוי איתי", "אין לי תקנה " ועוד
כדי להצליח למחול לעצמכם יש לזכור כמה דברים:
אתם היום מי שאתם ,ואתם עושים מה שאתם עושים, רק בזכות מי שהייתם בעבר ,אז במקום לכעוס על מי שהייתם בעבר , חבקו אותו, אמרו לו תודה וסלחו לו .
לפי הNLP , אין כשלון כי "כל כשלון הוא משוב ללמידה ", ולכן מהפעמים שבהם לא הצלחתם, נשאר רק ללמוד ולהבין כיצד להתנהל אחרת ,בלי להלכות את עצמכם על אותם מקרים .
אמרה נוספת לפי תורת ה NLP היא, שבכל רגע נתון אנחנו עושים כמיטב יכולתינו וידיעתינו , כי אם היינו יודעים יותר טוב ,היינו עושים כך ולכן אין מה להתחרט על מה שלא נעשה.
במקום לשאול כל הזמן למה :למה עשיתי ככה ?,למה לא עשיתי ככה? למה נתתי לעצמי להגיע למצב הזה ,? ולמה לא טיפלתי בעצמי קדם ? , אני מציעה להתחיל לשאול איך: "איך אני עושה אחרת"? "איך אני מצליח להשיג את מה שאני רוצה "? ועוד .
זה הזמן לחמלה ומחילה במקום מחלה
שנה טובה ובהצלחה לכולם
השלבים בתהליך השינוי לאחר ביצוע ניתוח קיצור קיבה – מבט אישי
עוד מספר ימים, האמצעית שלי (רק בת 16 וחצי) חוזרת ארצה לחופשה של 3 שבועות , ואני מביטה באחור לעבר כמעט 4 חודשים שעברו מאז שהיא נסעה לשנתיים לימודים בחול כחלק מפרויקט בינלאומי ( שנקרא UWC ), ומבינה איזה תהליך מורכב עברתי בחודשים הללו, תהליך שתחילתו החל למעשה כבר לפני שנה,
כשאני מסתכלת אחורה על התהליך שעברתי, אני מבינה כמה הוא דומה לתהליך שעובר כל מי שמחליט לעבור ניתוח קיצור קיבה ( בריאטרי).
בפוסט הזה בחרתי לספר על התהליך שלי, על איך שאני רואה את ההקבלה שלו לתהליך שלכם המנותחים, ועל תובנות חשובות .
התחלה
אצלי – התהליך אצלי התחיל, מרגע שבו הסכמתי לקבל את העובדה שהבת שלי בשונה מרוב הנערים והנערות בנות גילה לא מוכנה "לשרוד" את מערכת החינוך הקיימת כאן בארץ, ומעוניינת להעביר את השנתיים הקרובות של חייה בדרך משמעותית יותר , דרך הבנה שאם אני לא רוצה לראות אותה סובלת ולשמוע אותה מתלוננת כל יום מחדש, אני צריכה לסייע לה בחיפוש אחר אופציות לימוד האחרות, ומשם להפנמה ולהטמעה של האפשרות שזה כנראה יקרה לא רק מחוץ לבית אלה מחוץ לגבולות המדינה .
אצלכם – זה מתחיל ברגע שבו אתם מבינים שככה אי אפשר להמשיך. אתם מבינים, שכל מה שעשיתם עד עכשיו כדי לרדת במשקל לא מצליח ,ושחייבים למצוא דרך אחרת . ואז אתם מתחילים לבדוק את האופציה הניתוחית למרות כל החשש והפחד שעדין קיים, מתוך הבנה שהסיכון במצב הנוכחי גדול כנראה על הסיכון בניתוח. ומחייב צעד דרסטי כי אין דרך אחרת
להגיד כן
אצלי – זה השלב שהתחיל ברגע שבו אשרתי לה להתחיל את תהליך הקבלה לפרויקט, כשאני בתוך ליבי ממשיכה לקוות שאולי היא בעצם לא תתקבל, ואז יפתרו לי כל הבעיות בלקבל החלטה, ומצד שני אני מתפללת בשבילה שתעבור כדי שתצליח להגשים את הרצונות שלה. השלב הזה מסתיים ברגע קבלת ההודעה שהיא התקבלה לפרויקט עם כל הרגשות המעורבים שליוו את הרגע הזה, שמחה אדירה בשמחתה, גאווה גדולה יחד עם חשש ,עצב ואפילו כעס.
אצלכם זה השלב שבו אתם אומרים כן לניתוח. למרות החששות והפחד, אתם מבינים שזו הדרך, ואתם מתחילים בכל שלב הבדיקות והבירוקטיות עד לקבלת האשור המיוחל. בשלב הזה, אתם רוצים מאד את הניתוח מצד אחד, ומצד שני ייתכן מאד שאתם בתוך תוככם עדין מייחלים שמישהו שיגיד שזה לא אפשרי ושיציע פתרון אחר.
הכנה
אצלי– השלב הזה התרחש במהלך 3 חודשי ההכנה שעברה ביתי בארץ לקראת השתתפות בפרויקט. בחודשים אלה אני במקביל עברתי הכנה משלי לעזיבה שלה, ובעיקר התחלתי להפנים שזה אכן הולך לקרות, ושאני עומדת להיפרד מביתי לשנתיים שלמות שבהן תגור, תלמד, תישן תבלה, ותחיה מחוץ לבית. בשלב הזה קלטתי את השינוי מבחינה טכנית, אך עדין לא ממש הבנתי לגמרי את ההשלכות האמיתיות, בעיקר הרגשיות של מה שעומד להתרחש. בעיקר לא הבנתי את זה שהתקשורת עם הבת שלי הולכת להשתנות לגמרי, ומכאן גם התפקיד שלי בחייה, ובוודאי שלא הבנתי ואת המשמעות של זה.
אצלכם – זה השלב שמתרחש מרגע קבלת האשור ועד לניתוח . בתקופה הזו, אתם עושים את כל מה שצריך, הולכים לדיאטנית, מתחילים לשנות חלק מההרגלים, לומדים לאכול לאט ללעוס טוב להפריד שתיה מאכילה. נפרדים מהשתייה המתוקה והמוגזת. עושים את דיאטת דלת פחמימות, קוראים על הניתוח, נכנסים לקבוצות השונות של מנותחים בפייס, מדברים עם אנשים שעברו אותו, שואלים שאלות ומקבלים תשובות. יחד עם כל הפעולות הללו, מתחילה בשלב זה ההבנה שהדברים הולכים להשתנות. וכמו שהתרחש אצלי, ההבנה בשלב זה, היא בעיקר בהקשר לשינויים הטכניים. אתם מבינים שהכמויות יהיו קטנות יותר, שיהיה קשה יותר לאכול, שבשלב הראשון אתם תאכלו כלכלה נוזלית וטחונה ושייקח חודש לפחות עד שתחזרו לכלכלה מוצקה רגילה. בשלב הזה בדיוק כמוני אתם עדין מתקשים להפנים את ההשלכות של השינויים הללו על מצבכם הגופני והרגשי את שינוי המיקום של האוכל בחייכם, שינוי הקשר איתו ושינוי התפקיד שלו עבורכם.
פרידה
אצלי – היו אלה מספר ימים שבהם ארזנו, קנינו, עשינו מסיבות פרידה, שוחחנו, בכינו, הצטלמנו והתחבקנו. תקופה שהגיעה לשיאה בשישי בלילה בשדה התעופה, בנשיקה והחיבוק האחרון לפני שעברה את השער, והלכה לכיוון המטוס, כשאני נשארת מצד אחד והיא מהצד השני. ברגע הזה אני מבינה שזה קורה ועדין לא לגמרי מפנימה וקולטת .
אצלכם– זהו רגע הניתוח יחד עם הימים שלפניו. בימים האלה אתם קונים את הוויטמינים, מכינים את השתייה והמזון לאחרי הניתוח , אורזים את התיק לבית החולים. השיא של תקופה זו הוא ברגע הכניסה לחדר הניתוח. זהו רגע הפרידה, פרידה מהמלווים אתכם אך למעשה פרידה מהמשקל , מהשומן ומכל מה שהוא מהווה עבורכם, פרידה מאכילה הנוכחית ומהתפקיד שלה בחייכם.
הפנמה והבנת ההשלכות של ההחלטה
אצלי – ההפנמה וההתמודדות עם השלכות ההחלטה שקבלתי, לאפשר לביתי לחיות את השנתיים הקרובות בדרך שהיא בחרה ולא למנוע ממנה זאת רק בגלל הקשיים שזה אמור לגרום לי, התחילו למעשה רק ביום שאחרי הפרידה ממנה. זה קרה לא בבת אחת אלה בהדרגה עם כל יום ושבוע שעברו , וזה ממשיך להתרחש גם ברגע הנוכחי שבו אני כותבת את הכתבה הזו .
בכל יום שעובר, אני לומדת לחיות עם ההחלטה הזו להבין את היתרונות שלה ולהתמודד עם החסרונות שלה , אני לומדת לקיים תקשורת אחרת עם הבת שלי תקשורת ממרחק שמוגבלת בזמן ותלויה בפניות של שתינו, בזמינות של הווי פי ובגורמים נוספים, משתדלת להפיק ממנה את כל הטוב שאפשר .
לא זה לא קל. התהליך הזה מלווה בגעגועים רבים , בעצב ובדאגה במיוחד כשהיא לא מרגישה טוב פיזית או נפשית, בכעס על עצמי איך אפשרתי זאת ובחששות אולי לא עשיתי נכון כשאפשרתי זאת ואולי ההחלטה הזו שלי לא תיטיב עימה כמו שחשבתי .
וכשקשה ? אני נזכרת בסיבה שבגינה הסכמתי לכל התהליך הזה,ושבגללה אמרתי לבת שלי כן וזה אותו רגע שבו הבנתי שמגיעה לה האפשרות והזכות לחיות את חייה ולהגשים אותם בדרך שהיא רואה לנכון, שמגיעה לה אפשרות להרגיש טוב יותר ולחייך יותר ולאהוב את מה שהיא עושה . כשאני נזכרת בסיבה הזו, קל לי יותר להתמודד עם הגעגועים העזים , עם הריחוק , עם הדאגה ,קל לי יותר להבין ולהתמודד עם אותם רגעים שחוץ מלהקשיב לה, אין לי דרך להשפיע .
אצלכם – גם אצלכם ההבנה וההפנמה האמיתית של השינוי והשלכותיו מתחילות ביום שאחרי הניתוח, וגם אצלכן כמו אצלי הן מתרחשות בהדרגה .
לאט לאט, אתם מבינים את השינוי לא רק בכמויות ובסוג האוכל, ובתחושות הרעב אלה את השינוי בקשר עם האוכל , במקום ובתפקיד והחלק שהוא לוקח בחייכם, ומתחילים להתמודד עם ההשפעה של השינוי הזה עליכם.
גם לכם כמו לי זה לא קל ויש עליות ומורדות. קשיים פיזיים, כאבים באכילה, הקאות בחילות צרבות, שינויים במצב רוח, תחושות של חרטה, שאלות למה עשיתם את זה לעצמכם, ומחשבות שאולי הייתה דרך אחרת טובה יותר .
אז מה עושים ? מה שאני מציעה לכם לעשות, זה בדיוק מה שאני עושה בעצמי גם עכשיו . להיזכר בסיבה האמיתית לבחירתכם לעשות את הניתוח, להיזכר במה באמת חשוב לכם והניע אתכם לקבל את ההחלטה הזו, להיזכר בערכים שמובילים את חייכם והובילו לקבלת ההחלטה, להיזכר ברצון להרגיש טוב, להראות טוב, לנשום ולישון בקלות , להתנועע בקלות ולשחק עם הילדים או הנכדים על הרצפה בסלון ברגלים משולבות ולרוץ אחריהם בגינה בלי להתנשם. אני מעודדת אתכם להיזכר ברצון שלכם להרגיש קלילות, חופש ובטחון עצמי ולחיות את החיים כמו שמגיע לכם.
כשנזכרים בסיבות האמיתיות שהובילו אתכם לקבלת ההחלטה ובערכים החשובים לכם בחיים, קל יותר ואפשרי יותר להתמודד עם הבחילות, ההקאות, הגעגועים לאוכל ולאכילה הספונטנית והבלתי מוגבלת, ולהבין שהקשיים הללו זמניים בדרך להשגת המטרות האמיתיות שלכם.
ומה איתי ? אני יודעת ומבינה היום, שמחכים לי עוד רגעים לא פשוטים של התמודדות עם ההחלטה שקיבלתי ושאני רק בהתחלה, ויחד עם זאת ההבנה שעברתי תהליך שלם של הכנה שהתחיל כבר לפני שנה , וההבנה שאני יודעת בדיוק מה הם הערכים שהנחו אותי בקבלת ההחלטה הזו , כל זה מאפשר לי להמשיך בדרך ולדעת שזה רק ילך וישתפר.
אין ספק, שתהליך השינוי הוא תהליך הדרגתי, וההפנמה שלו ושל השלכותיו לוקחת זמן ונמשכת גם אחרי ביצוע האקט של השינוי עצמו, אבל ביצוע התהליך על כל שלביו כולל ההכנה וכל השלבים שלפני ביצוע אקט השינוי עצמו, יחד עם הבנה של הסיבות האמיתיות והערכים שהובילו להחלטה על השינוי הם שיאפשרו התמודדות קלה יותר עם התהליך ויובילו להצלחה .
רק מילה טובה או שתיים לא יותר מזה
" חיבת להחמיא לך על דף המידע שחילקת לנו במפגש, ההוראות הטובות והמנוסחות הכי טוב שקיבלתי מאז הניתוח". כך רשמה לי בקבוצת הווטאפ אחת המשתתפות בסדנה שלי למנותחים .
" את מדהימה ואני נהנית לשמוע את השדורים החיים שלך ולקרוא את הפוסטים גם האישיים זה מעודד ותומך" אמרה לי מטופלת באחד המפגשים תוך כדי שהיא מחבקת אותי .
" את מקצוענית אמיתית , בלי דבורי סרק וססמאות ואין מבינה טובה יותר ממך בבעיות הרגשיות של המנותחים " כך כתבה לי מנותחת שעוקבת אחרי מה שאני כותבת באחת מקבוצות הפייס של מנותחים שבהן אני פעילה .
ואני ?? אני הסתכלתי אחורה לצדדים לבדוק למי נאמרו הדברים הללו .
כן למרות שאני דיאטנית עשרים שנה עם 2 תארים אקדמאים המון קורסים ועשר שנות נסיון בליווי מנותחים בריאטרים, כשאני שומעת את המחמאות הללו, אני עדיין מתקשה להאמין שהם ניתנו לי .
ולמה ?
כי למרות שאת המחמאות הללו אני כבר מקבלת מספר שנים, הן עדין חדשות לי ואני מתקשה לשייך אותן אלי . כי לא ככה זה היה תמיד .
בכל שנות ילדותי ,נערותי וגם בחלק גדול משנות בגרותי ( עד העשור האחרון בחיי) , כמעט ולא קבלתי מחמאות. מאף אחד. לא מההורים ,לא מהמורים לא מהילדים בסביבתי . וגם אם קבלתי תמיד התלוותה לזה ה מילה אבל .. מילה שאני משתדלת היום להוציא מהלקסיקון המילולי שלי .
"את ילדה חכמה ויכולה להצליח ,אבל חבל שאת לא מספיק ממושמעת" אמרו לי ההורים סבתא ושאר בני המשפחה.
"את חכמה ומוכשרת ויש לך המון פוטנציאל ( אוף כמה שנאתי את המילה הזו , עוד אחת שזרקתי מהלקסיקון ),אבל יש לך קוצים בטוסיק, וזה ממש מפריע וחבל , אמרו לי המורים.
"את מאד חכמה ומאד איכפתית וטובה, אבל" … האמת שהם אף פעם לא הסבירו לי מה הוא אבל,הם בעצם לא השלימו אף פעם את החלק השני של משפט , הילדים בכיתה , בשכבה , בקבוצה בצופים, בגרעין . אבל התוצאה הייתה שהם אף פעם לא רצו להיות איתי, לידי , בסביבתי . תמיד הייתי לבד . לבד בשולחן בכיתה ,לבד באוהל בטיול, לבד בכיסא באוטובוס , לבד בחדר בקיבוץ בשלט בנחל , לבד . ולי רק נותר לנחש וזה בעצם היה החלק הכי משפיל ולא נעים בחיי.
"הנתונים שלך מצוינים אבל זה לא מתאים צרכים שלנו כרגע", היו אומרים לי במקומות שניסתי להתקבל לעבודה ,כשהתעקשתי לשאול למה לא התקבלתי ,אחרי שהייתי משוכנעת שאני מתאימה לתפקיד .
אף פעם לא הייתי מספיק טובה עבורם. עבור כולם.
ככה רוב החיים. זה מה ששמעתי וזה גרם לי להשתכנע ולהאמין ולהיות בטוחה שאני לא מספיק טובה . בהכל .
באמת האמנתי כל כולי שאני לא בת מספיק טובה להורי, לא תלמידה מספיק טובה , לא מספיק טובה שיהיו לי חברים, לא מספיק טובה לעבוד במשרות שאני רוצה, ואפילו לא בת זוג מספיק טובה , לא ראויה לוגיות טובה וגם לא אמא מספיק טובה.
מכירים את זה ?? כמה פעמים שמעתם בילדותכם וגם בבגרותכם את המשפטים : "את כל כך יפה אבל חבל שאת לא קצת פחות שמנה " , או "אתה כל כך מוכשר ויכול להצליח אם רק תוריד איזה 10 ק"ג במשקל", או "את ממש נחמדה והיינו יכולים להיות ביחד, אבל אני מחפש רזות יותר". וכמה פעמים זה אפילו לא נאמר בפנים אבל היה ברור מהתוצאות, למרות המילים שלא נאמרו . כמה פעמים מצאתם את עצמכם לא מתקבלים למשרה או תפקיד שרציתם בלי שום סיבה מוסברת .
ואיך זה השפיע עליכם?
אני מניחה, שכמוני , הלכתם ושקעתם בתוך עצמכם וניכסתם לעצמכם את האמונה הכל כך מגבילה הזו של אני לא טוב מספיק , אני לא מוכשר מספיק אני לא מוצלח מספיק עד שממש האמנתם בכך .
וגם כשאני פוגשת אתכם אחרי הניתוח ,כשכבר ירדתם במשקל ואתם נראים מדהים, עדין חלקכם הגדול מתקשה לראות את זה במראה, ועוד יותר מלראות את עצמכם רזים אתם מתקשים לראות את עצמכם מוצלחים.
כשאני מבקשת מכם לומר הצלחות שלכם , תכונות טובות שלכם , דברים טובים שעשיתם או דברים טובים על עצמכם , אני רואה אתכם נעים בחוסר נוחות בכיסא, מחפשים בצדדים גלגל הצלה, ואז בקושי רב מוצאים משהו אחד טוב להגיד וגם זה לא תמיד. לפעמים למרות שלא בקשתי, מה שתאמרו יהיה שוב הקושי חוסר ההצלחה וגם אם תצליחו להגיד הצלחה תתגנב אליה נחשו איזו מילה ? " אבל " .
כן שנים שבהם אנחנו שומעים מכל הכיוונים רק את החסרונות והבעיות שלנו ,גורמות לנו לשים את כל הזרקור עליהם , ולא להאמין שאפשר אחרת . לא להאמין שמגיע לנו להצליח ,שמותר לנו לומר על עצמינו דברים טובים, או לשמוע מאחרים דברים טובים, לא להאמין שיש לנו בכלל צדדים טובים ,הצלחות ,כישורים , לא להצליח לראות אותם למרות שהם קיימים . האבל תמיד ילווה אותנו .
אבל !!! זה לא חייב להיות ככה.
לפני עשר שנים , בשיא תחושת השפל, כשהרגשתי שאני הכי הכי לא מוצלחת שקיימת עלי אדמות בכל התחומים , הבנתי שככה אני לא יכולה להמשיך. הבנתי שמגיע לי אחרת. שמגיע לי להצליח, והתחלתי טיפול עם מטפלת וגם המון עבודה עצמית.
זה היה תהליך ממושך, אבל הוא התחיל ברגע אחד במקלחת, תחת המים הזורמים, שבו אני ענבר אישה בת 38 נשואה , אמא ל 3 ילדים ובעלת 2 תארים אקדמאים, אך כאמור חסרת כל אמונה בסיסית ביכולותי, החלטתי להיפרד לשלום ולשחרר מעצמי את הילדה הלא מוצלחת ,הלא אהובה, הכועסת והכעוסה , זאת שלא אהובה אבל גם לא אוהבת ולא מאמינה בעצמה ובחרתי . בחרתי בעצמי ,בחרתי לאהוב את עצמי בלי קשר למה שחושבים אחרים, בחרתי להאמין שאני יכולה ומסוגלת וראויה .
וראו פלא , כשזה קרה, גם היקום החזיר לי והתחיל לראות בי ראויה. כשאני הפסקתי לכעוס על העולם ועל עצמי ,הפסיקו לכעוס עלי , כשאני התחלתי לאהוב את עצמי ואת האחרים ,התחילו לאהוב אותי כשאני החלטתי להעריך את עצמי ולהאמין שאני מספיק טובה גם אחרים ראו בי מספיק טובה והעריכו אותי.
מאותו רגע התחילו הדברים לקרות כמו שתמיד רק יכולתי לחלום עליהם.
אני שעד אותו רגע פחדה מהצל של עצמה, ולא חשבה שיש לה זכות קיום בעולם הזה, בוודאי שלא להנחות ולטפל באנשים , להדריך, לשכנע, להרצות ולדבר מול קהל ,מצאתי סוף סוף את העבודה שרציתי במקצוע שלמדתי ( עד אז עבדתי בעיסוקים קרובים אך לא ממש כדיאטנית שמטפלת באנשים ) , מצאתי את ההתמחות בבריאטריה שהתאימה לי כמו כפפה ליד , מצאתי את היעוד שלי והגשמתי את החלום שלי להיות מטפלת.
התחלתי להנחות קבוצות , להרצות מול אנשי מקצוע וכלל הציבור, התחלתי לעבוד פרטי בחדר העבודה בבית ( כי גם אז עוד לא האמנתי שאני יכולה וראויה לקליניקה של ממש ) ובהמשך פתחתי קליניקה שאותה עיצבתי בעצמי לפי החלומות שלי .
והשיפור היה לא רק בתחום המקצועי אלה גם האישי והמשפחתי . התחלתי לעשות למען עצמי, לטפח את עצמי ,לקנות בגדים ולהתלבש יפה , ללכת לחוגים, להרצאות,לעשות פעילות גופנית, לאכול בריא ולהיות סבלנית יותר ומכילה יותר כלפי בן זוגי וילדי . גם מצבי החברתי השתפר פלאים ופתאום התחלתי ליצור לעצמי חברויות שלא היו לי אף פעם.
היום אני מרגישה אהובה מוערכת ורצויה מצד המשפחה , חברים, קולגות ומטופלים וזה מאפשר לי להיות אישה טובה ,בת זוג טובה, אמא טובה ,אשת מקצוע טובה, חברה טובה ואדם טוב .
ואתם ??
אני קוראת לכם, לשנות את מאזן הכוחות והפרופרציות בין המשקל שאתם נותנים למשקל בחייכם, לבין היחס שלכם לעצמכם. ללמוד לאהוב, לחמול ,לקבל, לסלוח ולחבק את עצמכם ,בלי קשר לשום דבר אחר ובוודאי בלי קשר למספר שעל המאזניים .
ללמוד לראות את הדברים הטובים שיש בכם ,את החזקות, את הכישורים, את "נקודות האור", כמו שביתי בת ה 12 נוהגת לומר, ואני יכולה להבטיח לכם בלי שאני מכירה אתכם כלל שיש לכם המון .
תפסיקו לשאול למה , למה אתם שמנים ולמה זה קורה דווקא לכם , ועוד הרבה הרבה למה , ותחילו לשאול איך, איך אתם משנים את המצב , איך אתם מתנהלים ובוחרים אחרת ,איך אתם מצליחים למרות או בזכות מי שאם .
תזיזו את המספר על המאזניים הצידה ותכניסו למרכז את עצמכם ואת כל הטוב שבכם .
תתחילו לראות את הטוב ולעשות טוב, וכשזה יקרה תופתעו לגלות כמה עוד דברים טובים מתרחשים.
תופתעו לגלות, איך מי שיצאתם איתו לדייט אוהב אתכם כמו שאתם , בזכות מה שאתם, איך בעבודה מעריכים ומקדמים אתכם בזכות הכישורים שלכם , ואיך המשפחה שלכם רואה רק את היופי שלכם , תופתעו לשמוע כמה אתם טובים מקסימים מוכשרים ויפים בלי אבל , בלי קשר למשקל ואפילו למרות המשקל.
וכשזה יקרה , הפלא ופלא גם הקילוגרמים שצריכים לרדת ירדו .
אל תחכו להיות רזים ,בשביל להתחיל לאהוב את עצמכם ובשביל שיאהבו ויקבלו אתכם, תתחילו לאהוב את עצמכם כמו שאתם והשאר כבר יתרחש.
ואני ?? אני כבר לומדת לאט לאט לשמוע את המחמאות ולהאמין שאני מספיק ראויה להם מבלי לחכות לאבל .
ויחד עם זאת, לפעמים אני עדין מחפשת לראות ולהיות בטוחה אם זה נאמר לי.
נמצאת כאן עבורכם, עבור כל אחד ואחד מכם שרוצה לראות את עצמו במרכז, במקום המספר שעל המאזנים, ושרוצה שיסתכלו עליו ולא המשקל שלו ,שרוצה ללמוד לאהוב את עצמו ולהאמין שהוא ראוי . זה אפשרי מבטיחה .
מבטיחה לתת לכם לפחות 2 מילים טובות בלי אבל ולעשות שיהיה לכם טוב.
לא שמנה אבל מבינה – כותבת מהלב
שואלים אותי לפעמים, איך אני יכולה להבין אתכם המנותחים, אם לא הייתי אף פעם שמנה או לא עברתי ניתוח בעצמי? אם לא סבלתי כמו שאתם סבלתם? ואני תמיד מספרת לכם על כל הניסיון והידע, שלמדתי וצברתי במהלך השנים בטיפול התזונתי ההתנהגותי וגם הרגשי במנותחים. היום אני רוצה לענות לכם על השאלה הזו מכיוון קצת אחר… אישי יותר. אני רוצה לספר לכם קצת על הילדות שלי..
לא, לא הייתי ילדה שמנה במיוחד (גם לא רזה אגב). לא סבלתי מהשמנה, אבל סבלתי!
הרבה סיבות אחרות מובנות לי היום יותר או פחות, גרמו לי להיות ילדה לא מקובלת. ילדה דחויה ואולי אפילו ילדה שעברה התעללות רגשית וחברתית מצד הילדים האחרים. אפשר לומר היום בהסתכלות אמיצה לאחור שהייתי בודדה מאד לבד בעולם.
בבית הספר ישבתי תמיד לבד בשולחן. כשהיינו יוצאים מהכיתה או מהצופים לטיולים.. זה היה הכי עצוב .. הייתי יושבת לבד באוטובוס וגם לבד באוהל או בחדרים. אף אחד לא האמין בי (ככה חשבתי אז, היום אני יודעת אחרת), אף אחד לא רצה בי אף אחד לא ממש הקשיב לי.
גם בבית נחשבתי ל”ילדה הקשה”, הבעייתית, המורדת, זו שתמיד אמרו שיש לה פוטנציאל אבל…..
בגיל 16, בתוך כל הבלגן והקושי הזה של ההתבגרות, אמא שלי נפטרה. אבא היה עסוק בלנהל את הבית עם 4 הילדים שנשארו בו ולהשתקם בעצמו, הוא לא היה איש של דיבורים אלה מעשים המסר היה ממשיכים הלאה והמשכנו. ואני? המשכתי בעיקר להיות לבד, עוד יותר לבד בעולם, והפעם גם עם הרבה כעס על אמא שלי ועל העולם שעזב אותי ככה לבד.
כל הזמן ניסיתי להיות מקובלת חלק מהחברה: למדתי גיטרה, הייתי בצופים, התגייסתי לנחל שזה הכי ביחד, אבל ככל שיותר רציתי, ככל שיותר ניסיתי, נשארתי לבד. לבד בשולחן ,לבד, באוטובוס, לבד בחדר, לבד!!!
וכשהשתחררתי? כשכולם עבדו ונסעו לחול, אני שלא האמנתי שמגיע לי לנסוע לטיול בחו”ל, גם לא האמנתי שאצליח להרוויח בשביל זה, ובכלל עם מי אסע? נשארתי שוב לבד. החלטתי ללכת ללמוד, בזה הייתי טובה.
בחרתי ללמוד תזונה, לא מהמקום של התעסקות עם הגוף או המשקל אלא מהמקום של לעזור לאנשים, רצון שהיה בי אז אבל עדין לא קושר למה שעברתי בעצמי.
וכשסיימתי ללמוד? למרות הציונים הגבוהים וההתלהבות מצידי למצוא עבודה,. גם כאן הרגשתי לא מספיק טובה לא מוצלחת לא יכולה .
אבל אז… אז איפשהו בין גיל 30 ל 40 כשאני אמא ל 2 ילדים החלטתי לעשות עבודה רגשית עם עצמי. עברתי טיפול שבמהלכו למדתי להיפרד מהילדה ההיא , מהילדה הבודדה הלא אהובה , אבל בעיקר מהילדה שלא אהבה את עצמה, שכעסה על עצמה, שלא הקשיבה לעצמה , שלא הבינה את עצמה, והכי לא האמינה בעצמה והרגישה תמיד לא מספיק טובה .
ברגע שהצלחתי לשחרר את אותה ילדה, ברגע שלמדתי לאהוב להבין להקשיב לקבל ולהאמין בעצמי , אך בעיקר לסלוח לאחרים ולעצמי, החלו הדברים להשתנות ועברתי מהפך בחיי. הכל השתנה.
מצאתי את העבודה שאני עושה היום כל כך נהנית ואוהבת אותה, מצאתי חברים, פרחתי עסקית וכלכלית , ואפילו החיים המשפחתיים והאישיים השתנו, הפכתי לאישה אחרת, שמחה יותר אופטימית יותר חיובית ומאושרת יותר, אהובה ומקובלת ומוקפת בחברים ואנשים שמעריכים מפרגנים ואוהבים.
בזכות כל מה שעברתי הפכתי לדיאטנית אחרת טובה יותר. למעשה אני היום הרבה יותר מדיאטנית, אני מטפלת, מעצימה אנשים לשינוי בחייהם, שינוי אמיתי כזה שישמר לתמיד, שינוי לא רק חיצוני במשקל ובגוף, אלא במהות החיים שלכם והיחס שלכם לעצמכם.
היום אני מבינה שלא סתם בחרתי במקצוע הזה ובעיקר בעיסוק עם אנשים שסובלים מהשמנה קיצונית בכלל ועם אלה שעוברים ניתוחים בריאטריים בפרט.
אני שהייתי בודדה ודחויה כל ילדותי, וגם בחלק מחיי הבוגרים ,אך הצלחתי לצאת מהמקום הזה בחיי ולמלא אותו בהרבה חברים אנשים אוהבים אך בעיקר באהבה והערכה עצמית שלי כלפי עצמי, חשה שליחות לאפשר לכם המטופלים שלי לעשות את אותו הדבר בחייכם שלכם .
נכון אני דיאטנית , אבל מעבר לשקילות (לא תמיד) ולתפריטים (ממש לא תמיד) ולהגיד מה נכון לאכול ומה לא (הכי לא תמיד) עיקר הטיפול שלי היום, מתמקד בלאפשר לכם לעשות את השינוי האמיתי בחייכם שהוא הרבה מעבר לקלוריות אוכל ומשקל, לאפשר לכם לעשות את השינוי שאני עשיתי.
המטרה שלי היא, לאפשר לכם הסתכל על הטוב שקים אצלכם גם אם אתם לא רואים אותו וממנו לצמוח לעוד טוב , לאפשר לכם לפרגן וגם לסלוח לעצמכם במקום לכעוס ולהלקות את עצמכם על העבר שלכם, לאפשר לכם להיות גאים בעצמכם ולהרים ראש על מי ומה שאתם במקום להתבייש במצב אליו הגעתם , לאפשר לכם גם לקבל ולחיות עם הפגמים שקיימים בכל אחד מאיתנו כי אין אדם מושלם, לאפשר לכם לראות את היש וממנו לעשות עוד הרבה יש ולא את האין, כי אני מאמינה שרק מהמקום הזה אפשר באמת להצליח.
היום אני בעיקר מקשיבה לכם כדי שתלמדו להקשיב לעצמכם, מקבלת אתכם כדי שתלמדו לקבל את עצמכם, מבינה אתכם כדי שתוכלו להבין את עצמכם, סולחת לכם ויחד עם זאת דורשת מכם כדי שתוכלו לסלוח וגם לדרוש יותר מעצמכם ,ובעיקר מאמינה בכם ומאפשרת לכם להאמין בעצמכם.
אז נכון לא הייתי שמנה ולא עברתי ניתוח, ויחד עם זה ,כל מה שעברתי וחשפתי לפניכם כאן יחד עם הלימודים הידע הניסיון והכישרון ומי שאני מאפשרים לי להבין ולטפל בכם הכי טוב שאפשר, להיות אנשים מאושרים מרוצים אוהבים ואהובים יותר בעיקר על עצמכם , כי רק זה מה שיאפשר לכם- לא רק לרדת במשקל בשנה הראשונה שלאחר הניתוח, אלא לשמור עליו לאורך זמן.
והרי זה מה שכולכם בעצם רוצים, לא ?
ענבר ויטנברג דיאטנית קלינית בריאטרית
קיצור קיבה בדרך הנכונה- ענבר ויטנברג 