לאחרונה יצא לפועל נוהל סימון מזנות בסמנים אדומים וירוקים. אדום אומר עצור ,כלומר לא לאכול וירוק אומר עבור, כלומר אפשר ומומלץ לאכול .
הנוהל הזה רק בהתחלת היישום שלו ויש איתו לא מעט בעיות כרגע , שאני מקווה שיבואו לידי פתרון, אבל לי זה גרם להרבה חוסר נוחות שרק לאחרונה הבנתי שהיא קשורה להרבה מעבר לבעיות הסימון עצמו.
מבחינתי הסימון אדום וירוק אינו מייצג רק את הסימון על האוכל, אלה את הסימון שיש לנו החברה האנושית על תופעת ההשמנה .
השמנה היא מחלה , כך נקבע בסיום העשור האחרון . מצד אחד יש בקביעה הזו משהו מאד משחרר, כי כבר לא מדובר רק בהאשמת האנשים על חוסר כוח רצון , חוסר התמדה והתנהלות לא תקינה , וברור שמדובר בתופעה עם גורמים גנטיים, ופזיולוגיים : הורמונים , הרכב חידקי מערכת העיכול ועוד .
ומצד שני, בעצם החשבת ההשמנה למחלה, אנחנו הופכים את האדם הסובל מהשמנה לאדם חולה, לאדם לא תקין ואפילו פסול, לאדם שיש לשים עליו מדבקה אדומה .
לי אישית קשה מאד עם התג האדום ששמנו כחברה על ההשמנה .
בעשור האחרון לחיי לא נחשבתי לאשה רזה ואפילו לא לאישה במשקל תקין . סחבתי על עצמי עודף של כעשרה ק"ג , נחשבתי לבעלת משקל עודף על גבול השמנמנה , אך סירבתי להרגיש שמנה חולה , או לא מתפקדת . אהבתי את עצמי , את גופי ואת כל מה שנבט אלי מהמראה וסירבתי להיכנס למלחמת הדיאטות הבלתי פוסקת. הרגשתי אוהבת אהובה מצליחה מועילה ופעילה. הרגשתי אפילו שהמשקל הלא נמוך שלי דווקא מיטיב איתי כדיאטנית המטפלת בהשמנה , כי אני נחשבת בעיני מטופלי כמישהי מתמודדת כמוהם ומבינה אותם. אחת המטופלות הביעה זאת במשפט שאמר הכל בעצם : " רואים שלא רבת עם האוכל ולכן אני רוצה את עזרתך " .
בשנה האחרונה עקב חוויה רגשית לא פשוטה שעברתי ,ועקב טיפול תרופתי שנאלצתי לקבל כדי שאוכל לחזור לחייך , לאהוב ולהיות בעשיה , אך העלה מאד את תחושות הרעב שלי , עליתי עוד עשרה ק"ג . לא העלייה הזו לא הייתה קשורה רק לתרופה אלה לעובדה שמצב רוחי השתפר, והאכילה מבחינתי הייתה עדות לכך ולכך שחזרתי לחיים .
עכשיו אני כבר שמנה לכל דבר , כך מראים המשקל ו הBMI אך כך אני גם מרגישה לצערי ויש לכך תרומה רבה מהחברה הסובבת אותי. בעקשנותי להרגיש טוב , אני עדין משתדלת לחייך , להתלבש יפה , להראות טוב , להיות פעילה ( ממשיכה להתאמן בטקוואנדו פעמים בשבוע ) ולתפקד כמו קודם.
יחד עם זאת ,אני כן מרגישה כבדה ,יותר חיונית פחות, ובעיקר פחות אוהבת את מה שאני רואה מול המראה, אבל גם נחשבת כמצליחה בעייני החברה הסובבת אותי .
למרות כל ההשתדלות שאני עושה , לאכול בריא מסודר ונכון , לבשל בריא, להפחית נשנושים , לרווח בין הארוחות ולהגדיל את צום הלילה , למרות שאני לא מוותרת לעצמי ועל אף בעיית הנשימה שלי אני ממשיכה להתאמן ואף להתחרות , ממשיכה ללכת ולטייל, אני מתקשה לרדת במשקל .
ככל שאני משתדלת להמשיך לאהוב את עצמי ,בשל מי שאני ופחות להתייחס למשקל, זה הולך ונהיה קשה יותר .
למה ? אני מרגישה שהחברה החיצונית שופטת אותי , פחות מקבלת אותי , יש לכל אחד מה להגיד על המשקל שלי ובשל העיסוק שלי כדיאטנית שמטפלת בהשמנה, אני מרגישה שמפקפקים יותר במקצועיות שלי וביכולת שלי לסייע לאחרים. .
אני שומעת לא מעט משפטים כמו : "איך את יכולה להרשות לעצמך כדיאטנית להשמין ככה" , או "זה לא רק הכדור שאת לוקחת, את בטוח אוכלת הרבה יותר, אם תאכלי פחות תרדי במשקל גם עכשיו ולמרות הטיפול התרופתי", "עזבי גיל זה רק תרוץ ,את לא שומרת מספיק" , "לא אמרת שאת רוצה לרדת במשקל? אז למה את אוכלת את זה? " ועוד ועוד משפטים מלאי בקורת שפוטיות וחוסר נכונות להבין או לקבל.
וכל אלה שמעירים ומתייגים , ללא ממש מודעים, לרעב שלי שגדל לאחרונה , לפחד לרדת במשקל שמתקשר אצלי לחזרה למצב נפשי ירוד , לצורך הגדול שלי בפחמימות לשם שמירה על מצב רוח תקין , לזה שבשנים האחרונות , הגוף שלי הרבה יותר תקוע ומתקשה מאד לוותר על הקילוגרמים שלו, ושנדרשת ממני ממש הגבלה קלורית רצינית כדי לרדת במשקל .
כל מה שאנסה לומר יחשב כתירוצים .
אני מרגישה שהחברה וגם אני עצמי ( הרבה הודות לחברה אבל לא רק) שמנו עלי פתק אדום שאומר עצור , את לא בריאה , את לא ראויה , את פסולה .
מכירים את התחושות ? מרגישים מזדהים ?
אם אתם נחשבים כשמנים הרי שלא סתם אתם חשים כך.
השמנה, נמצאה כבעלת פגיעה לא רק פיזית אלה גם חברתית ונפשית .
אנשים הסובלים מהשמנה, נחשבים לפחות מוצלחים וראויים בעייני החברה.
מחקרים הראו שאנשים שמנים הם בסיכוי נמוך יותר להצליח בעבודה , בלימודים , בזוגיות ועוד.
אדם שמן יתקשה יותר להתקבל לעבודה, בהשוואה למישהו עם כשורים שווים או אפילו נמוכים משלו אך במשקל תקין.
בקרב ילדים , נמצא כי ילדים שמנים זוכים להערכה נמוכה, ממה שזכו לה ילדים עם נכות פיזית ו/או פיגור שכלי .
התיוג אדום ירוק על מוצרי המזון לא תורם ואף יחמיר להערכתי את המצב המתואר.
ברגע שאנחנו פוסלים קבוצה שלמה של מזונות ממאכל, בשל תכולת שומן, סוכר ומלח גבוהה שלהם , ברגע שאנחנו מחשיבים אותם למשמינים אנחנו שמים תו אדום גדול על ההשמנה עצמה ועל אוכלוסייה ענקית שסובלת ממנה .
בהיותם עם תווית אדומה , לא רק המזונות עצמם נחשבים ללא תקינים אלה כל מי שאוכל אותם ובפרט מי שכבר סובל מהשמנה. לאנשים אלה אין שום לגיטימציה לאכול את המזונות הללו, עוד לפני שסומנו אבל עוד יותר עכשיו.
בשנים האחרונות בהיותי מלווה אנשים הסובלים מהשמנה, אני מרגישה חוסר לגיטמציה חברתית לכל מי שמוגדר כשמן, שהולכת ומחמירה יותר ויותר וכאמור חורגת מעבר לעניין הבריאותי .
להיות שמן נחשב להיות אדם לא רצוי, לא מקובל ולא מצליח .
למרות החוויה האישית שלי , אני מסרבת לקבל זאת , ומתעקשת להיות ראויה ,מקצועית , אהובה ואוהבת, ומצליחה בלי קשר למשקל שלי , אולם יש לציין שזה הולך ונהיה לא פשוט בכלל.
אפשר לומר שההתנגדות שלי לסימון המוצרים באדום וירוק היא מעבר לסימון המזון והיא בעצם התנגדות לתיוג האנשים כרזים ומצליחים או כשמנים ופסולים .
אנשים שמנים, יש לזכור הם רק שמנים. אנשים אלה, לא בהכרח חייבים להיות חולים יותר ( ידוע על אנשים שמנים בריאים ועל רזים חולים) , הם אפילו לא חייבים להיות כאלה שאוכלים פחות בריא או חיים פחות בריא, הם לא בהכרח יושבניים יותר ופחות פעילים ( יש לא מעט שמנים פעילים גופנית ) , אבל הם בוודאי לא צריכים להיות מתויגים כמוצלחים או מצליחים פחות , כמקצועיים פחות , כאהובים פחות, כנחמדים פחות או כראויים פחות לאהבה, ולהצלחה בעבודה בלימודים או בזוגיות . אנשים שמנים הם בעלי משקל גבוה אך הם אינם צריכים להיות מתויגים בתווית אדומה
קיצור קיבה בדרך הנכונה- ענבר ויטנברג 