" חיבת להחמיא לך על דף המידע שחילקת לנו במפגש, ההוראות הטובות והמנוסחות הכי טוב שקיבלתי מאז הניתוח". כך רשמה לי בקבוצת הווטאפ אחת המשתתפות בסדנה שלי למנותחים .
" את מדהימה ואני נהנית לשמוע את השדורים החיים שלך ולקרוא את הפוסטים גם האישיים זה מעודד ותומך" אמרה לי מטופלת באחד המפגשים תוך כדי שהיא מחבקת אותי .
" את מקצוענית אמיתית , בלי דבורי סרק וססמאות ואין מבינה טובה יותר ממך בבעיות הרגשיות של המנותחים " כך כתבה לי מנותחת שעוקבת אחרי מה שאני כותבת באחת מקבוצות הפייס של מנותחים שבהן אני פעילה .
ואני ?? אני הסתכלתי אחורה לצדדים לבדוק למי נאמרו הדברים הללו .
כן למרות שאני דיאטנית עשרים שנה עם 2 תארים אקדמאים המון קורסים ועשר שנות נסיון בליווי מנותחים בריאטרים, כשאני שומעת את המחמאות הללו, אני עדיין מתקשה להאמין שהם ניתנו לי .
ולמה ?
כי למרות שאת המחמאות הללו אני כבר מקבלת מספר שנים, הן עדין חדשות לי ואני מתקשה לשייך אותן אלי . כי לא ככה זה היה תמיד .
בכל שנות ילדותי ,נערותי וגם בחלק גדול משנות בגרותי ( עד העשור האחרון בחיי) , כמעט ולא קבלתי מחמאות. מאף אחד. לא מההורים ,לא מהמורים לא מהילדים בסביבתי . וגם אם קבלתי תמיד התלוותה לזה ה מילה אבל .. מילה שאני משתדלת היום להוציא מהלקסיקון המילולי שלי .
"את ילדה חכמה ויכולה להצליח ,אבל חבל שאת לא מספיק ממושמעת" אמרו לי ההורים סבתא ושאר בני המשפחה.
"את חכמה ומוכשרת ויש לך המון פוטנציאל ( אוף כמה שנאתי את המילה הזו , עוד אחת שזרקתי מהלקסיקון ),אבל יש לך קוצים בטוסיק, וזה ממש מפריע וחבל , אמרו לי המורים.
"את מאד חכמה ומאד איכפתית וטובה, אבל" … האמת שהם אף פעם לא הסבירו לי מה הוא אבל,הם בעצם לא השלימו אף פעם את החלק השני של משפט , הילדים בכיתה , בשכבה , בקבוצה בצופים, בגרעין . אבל התוצאה הייתה שהם אף פעם לא רצו להיות איתי, לידי , בסביבתי . תמיד הייתי לבד . לבד בשולחן בכיתה ,לבד באוהל בטיול, לבד בכיסא באוטובוס , לבד בחדר בקיבוץ בשלט בנחל , לבד . ולי רק נותר לנחש וזה בעצם היה החלק הכי משפיל ולא נעים בחיי.
"הנתונים שלך מצוינים אבל זה לא מתאים צרכים שלנו כרגע", היו אומרים לי במקומות שניסתי להתקבל לעבודה ,כשהתעקשתי לשאול למה לא התקבלתי ,אחרי שהייתי משוכנעת שאני מתאימה לתפקיד .
אף פעם לא הייתי מספיק טובה עבורם. עבור כולם.
ככה רוב החיים. זה מה ששמעתי וזה גרם לי להשתכנע ולהאמין ולהיות בטוחה שאני לא מספיק טובה . בהכל .
באמת האמנתי כל כולי שאני לא בת מספיק טובה להורי, לא תלמידה מספיק טובה , לא מספיק טובה שיהיו לי חברים, לא מספיק טובה לעבוד במשרות שאני רוצה, ואפילו לא בת זוג מספיק טובה , לא ראויה לוגיות טובה וגם לא אמא מספיק טובה.
מכירים את זה ?? כמה פעמים שמעתם בילדותכם וגם בבגרותכם את המשפטים : "את כל כך יפה אבל חבל שאת לא קצת פחות שמנה " , או "אתה כל כך מוכשר ויכול להצליח אם רק תוריד איזה 10 ק"ג במשקל", או "את ממש נחמדה והיינו יכולים להיות ביחד, אבל אני מחפש רזות יותר". וכמה פעמים זה אפילו לא נאמר בפנים אבל היה ברור מהתוצאות, למרות המילים שלא נאמרו . כמה פעמים מצאתם את עצמכם לא מתקבלים למשרה או תפקיד שרציתם בלי שום סיבה מוסברת .
ואיך זה השפיע עליכם?
אני מניחה, שכמוני , הלכתם ושקעתם בתוך עצמכם וניכסתם לעצמכם את האמונה הכל כך מגבילה הזו של אני לא טוב מספיק , אני לא מוכשר מספיק אני לא מוצלח מספיק עד שממש האמנתם בכך .
וגם כשאני פוגשת אתכם אחרי הניתוח ,כשכבר ירדתם במשקל ואתם נראים מדהים, עדין חלקכם הגדול מתקשה לראות את זה במראה, ועוד יותר מלראות את עצמכם רזים אתם מתקשים לראות את עצמכם מוצלחים.
כשאני מבקשת מכם לומר הצלחות שלכם , תכונות טובות שלכם , דברים טובים שעשיתם או דברים טובים על עצמכם , אני רואה אתכם נעים בחוסר נוחות בכיסא, מחפשים בצדדים גלגל הצלה, ואז בקושי רב מוצאים משהו אחד טוב להגיד וגם זה לא תמיד. לפעמים למרות שלא בקשתי, מה שתאמרו יהיה שוב הקושי חוסר ההצלחה וגם אם תצליחו להגיד הצלחה תתגנב אליה נחשו איזו מילה ? " אבל " .
כן שנים שבהם אנחנו שומעים מכל הכיוונים רק את החסרונות והבעיות שלנו ,גורמות לנו לשים את כל הזרקור עליהם , ולא להאמין שאפשר אחרת . לא להאמין שמגיע לנו להצליח ,שמותר לנו לומר על עצמינו דברים טובים, או לשמוע מאחרים דברים טובים, לא להאמין שיש לנו בכלל צדדים טובים ,הצלחות ,כישורים , לא להצליח לראות אותם למרות שהם קיימים . האבל תמיד ילווה אותנו .
אבל !!! זה לא חייב להיות ככה.
לפני עשר שנים , בשיא תחושת השפל, כשהרגשתי שאני הכי הכי לא מוצלחת שקיימת עלי אדמות בכל התחומים , הבנתי שככה אני לא יכולה להמשיך. הבנתי שמגיע לי אחרת. שמגיע לי להצליח, והתחלתי טיפול עם מטפלת וגם המון עבודה עצמית.
זה היה תהליך ממושך, אבל הוא התחיל ברגע אחד במקלחת, תחת המים הזורמים, שבו אני ענבר אישה בת 38 נשואה , אמא ל 3 ילדים ובעלת 2 תארים אקדמאים, אך כאמור חסרת כל אמונה בסיסית ביכולותי, החלטתי להיפרד לשלום ולשחרר מעצמי את הילדה הלא מוצלחת ,הלא אהובה, הכועסת והכעוסה , זאת שלא אהובה אבל גם לא אוהבת ולא מאמינה בעצמה ובחרתי . בחרתי בעצמי ,בחרתי לאהוב את עצמי בלי קשר למה שחושבים אחרים, בחרתי להאמין שאני יכולה ומסוגלת וראויה .
וראו פלא , כשזה קרה, גם היקום החזיר לי והתחיל לראות בי ראויה. כשאני הפסקתי לכעוס על העולם ועל עצמי ,הפסיקו לכעוס עלי , כשאני התחלתי לאהוב את עצמי ואת האחרים ,התחילו לאהוב אותי כשאני החלטתי להעריך את עצמי ולהאמין שאני מספיק טובה גם אחרים ראו בי מספיק טובה והעריכו אותי.
מאותו רגע התחילו הדברים לקרות כמו שתמיד רק יכולתי לחלום עליהם.
אני שעד אותו רגע פחדה מהצל של עצמה, ולא חשבה שיש לה זכות קיום בעולם הזה, בוודאי שלא להנחות ולטפל באנשים , להדריך, לשכנע, להרצות ולדבר מול קהל ,מצאתי סוף סוף את העבודה שרציתי במקצוע שלמדתי ( עד אז עבדתי בעיסוקים קרובים אך לא ממש כדיאטנית שמטפלת באנשים ) , מצאתי את ההתמחות בבריאטריה שהתאימה לי כמו כפפה ליד , מצאתי את היעוד שלי והגשמתי את החלום שלי להיות מטפלת.
התחלתי להנחות קבוצות , להרצות מול אנשי מקצוע וכלל הציבור, התחלתי לעבוד פרטי בחדר העבודה בבית ( כי גם אז עוד לא האמנתי שאני יכולה וראויה לקליניקה של ממש ) ובהמשך פתחתי קליניקה שאותה עיצבתי בעצמי לפי החלומות שלי .
והשיפור היה לא רק בתחום המקצועי אלה גם האישי והמשפחתי . התחלתי לעשות למען עצמי, לטפח את עצמי ,לקנות בגדים ולהתלבש יפה , ללכת לחוגים, להרצאות,לעשות פעילות גופנית, לאכול בריא ולהיות סבלנית יותר ומכילה יותר כלפי בן זוגי וילדי . גם מצבי החברתי השתפר פלאים ופתאום התחלתי ליצור לעצמי חברויות שלא היו לי אף פעם.
היום אני מרגישה אהובה מוערכת ורצויה מצד המשפחה , חברים, קולגות ומטופלים וזה מאפשר לי להיות אישה טובה ,בת זוג טובה, אמא טובה ,אשת מקצוע טובה, חברה טובה ואדם טוב .
ואתם ??
אני קוראת לכם, לשנות את מאזן הכוחות והפרופרציות בין המשקל שאתם נותנים למשקל בחייכם, לבין היחס שלכם לעצמכם. ללמוד לאהוב, לחמול ,לקבל, לסלוח ולחבק את עצמכם ,בלי קשר לשום דבר אחר ובוודאי בלי קשר למספר שעל המאזניים .
ללמוד לראות את הדברים הטובים שיש בכם ,את החזקות, את הכישורים, את "נקודות האור", כמו שביתי בת ה 12 נוהגת לומר, ואני יכולה להבטיח לכם בלי שאני מכירה אתכם כלל שיש לכם המון .
תפסיקו לשאול למה , למה אתם שמנים ולמה זה קורה דווקא לכם , ועוד הרבה הרבה למה , ותחילו לשאול איך, איך אתם משנים את המצב , איך אתם מתנהלים ובוחרים אחרת ,איך אתם מצליחים למרות או בזכות מי שאם .
תזיזו את המספר על המאזניים הצידה ותכניסו למרכז את עצמכם ואת כל הטוב שבכם .
תתחילו לראות את הטוב ולעשות טוב, וכשזה יקרה תופתעו לגלות כמה עוד דברים טובים מתרחשים.
תופתעו לגלות, איך מי שיצאתם איתו לדייט אוהב אתכם כמו שאתם , בזכות מה שאתם, איך בעבודה מעריכים ומקדמים אתכם בזכות הכישורים שלכם , ואיך המשפחה שלכם רואה רק את היופי שלכם , תופתעו לשמוע כמה אתם טובים מקסימים מוכשרים ויפים בלי אבל , בלי קשר למשקל ואפילו למרות המשקל.
וכשזה יקרה , הפלא ופלא גם הקילוגרמים שצריכים לרדת ירדו .
אל תחכו להיות רזים ,בשביל להתחיל לאהוב את עצמכם ובשביל שיאהבו ויקבלו אתכם, תתחילו לאהוב את עצמכם כמו שאתם והשאר כבר יתרחש.
ואני ?? אני כבר לומדת לאט לאט לשמוע את המחמאות ולהאמין שאני מספיק ראויה להם מבלי לחכות לאבל .
ויחד עם זאת, לפעמים אני עדין מחפשת לראות ולהיות בטוחה אם זה נאמר לי.
נמצאת כאן עבורכם, עבור כל אחד ואחד מכם שרוצה לראות את עצמו במרכז, במקום המספר שעל המאזנים, ושרוצה שיסתכלו עליו ולא המשקל שלו ,שרוצה ללמוד לאהוב את עצמו ולהאמין שהוא ראוי . זה אפשרי מבטיחה .
מבטיחה לתת לכם לפחות 2 מילים טובות בלי אבל ולעשות שיהיה לכם טוב.
קיצור קיבה בדרך הנכונה- ענבר ויטנברג 