מה קרה לנו אני שואלת, מה נהייה איתנו?

בחורה צעירה, עולה 20 קילו שיאשרו לה ניתוח בריאטרי.
אנשים נוסעים להתנתח בחו"ל, כי הם לא ב BMI מתאים לניתוחים בריאטרים בארץ, יורדים המון , לפעמים יותר מידי ומפתחים חסרים תזונתיים, ותופעות לואי הקשורות לירידה מהירה מידי במשקל.
אמא לידה בת 15 עם השמנה בחומרה בינונית, נלחמת מול כל המערכות על ניתוח בריאטרי ו,משלא מקבלת אישור, מתעקשת על מתן זריקות סקסנדה לירידה במשקל שמאושרות בארץ רק מגיל 18
אנשים במשקל תקין שעלו לאחרונה כמה קילוגרמים בלבד, מגיעים לקבל אשור לסקסנדה, תרופה לטיפול בהשמנה בחומרה גבוהה.
ואנשים שלא מצליחים לרכוש אוזמפיק, תרופה שבארץ היא בהתויה לטיפול בסכרת בלבד ולא להשמנה , רוכשים אותה בשוק האפור ,ומסכנים חייהם, ע"י טיפול בתרופה שאין להם מושג , מה יש בה באמת , ובאילו תנאים היא נשמרה, והאם היא אמיתית או זיוף.
ולא אני לא כועסת עליהם, הם לא אשמים, הם רק הקורבן, של מה שקרה לחברה שלנו .
מה קרה לנו אני שואלת , מה נהייה איתנו ?
מה ואיך קרה , שהפכנו לחברה שסוגדת לרזון בכל מחיר , חברה שהפכה להיות כל כך שמנופובית.
מה קרה לנו ששאנחנו מפחידים ומפחדים כל כך לא רק מהשמנה, אלה אפילו מעודף משקל. ונאבקים לטפל בה בכל אמצעי , גם אלה הפחות כשרים.
וכשאני אומרת אנחנו , הכוונה לכולנו , לא רק מטופלים אלה גם מטפלים, אנשי מקצוע מכל הסוגים.
כל הדוגמאות שנתתי ,אינן מדברות על משקלים מסכני חיים שמחייבים טיפול אגרסיבי. בכולם מדובר במצבים של עודף משקל קל עד בינוני
מה קרה לנו , שהפכנו להיות כל כך לא טולרנטיים, לכל משקל שיוצא מהטווח הנחשב לתקין.
שאנחנו לא מצליחים להבין לקבל אנשים במידות וגדלים שונים.
שהפכנו להיות כל כך שפוטיים ובקורתיים כלפי אחרים וכלפי עצמינו.
חברה שלא נותנת סיכוי שווה ,כלכלי, תעסוקתי, וחברתי , לאנשים עם עודף משקל, שלא לומר השמנה .
חברה ,שהפכה את ההשמנה לא רק למחלה פיזית, אלה גם למחלה חברתית, ולגורם ראשון לנידוי חברתי.
מה קרה לנו , שאנחנו כל כך מפחדים מההשמנה ומעודף המשקל, עד שהפסקנו לפחד, מהסכנות שבביצוע תהליכי הרזיה אגרסיביים מידי שלא לצורך , ומהסכנות, של ירידת יתר במשקל
אני כותבת כאן, ורוצה לזעוק את זעקת האנשים במשקל שאינו בטטוח התקין
רוצה להשמיע את הקול הנורמטיבי והשפוי.
את הקול שקורא לכולנו לעצור רגע את המרוץ המטורף הזה של הרזיה בכל מחיר .
לעצור רגע את המחשבה שכל האמצעים כשרים .
אני רוצה להזכיר ,שבתוך כל סל הכלים האגרסיביים לטיפול בהשמנה, שמתחיל מתרופות, עובר דרך פרוצדורות גסטרוסקופיות ואנדוסקופיות, ונמשך לניתוחים בריאטרים מסוגים שונים , קיימת האפשרות גם להשתמש בטיפול תזונתי, בשינוי מתון של הרגלי אכילה יחד עם הפחתת יושבנות והגברת האקטיביות והפעילות הגופנית , אשר במצבים של השמנה מתונה יכולים לתת, תוצאות לא פחות טובות עם פחות מחירים נפשיים ופזיולוגים
ובעיקר. אני רוצה להזכיר , שלא כולנו נועדנו להיות רזים, ושאפשר להיות עם עודף משקל ואפילו השמנה אבל בריאים פיזית ונפשית וגם מאושרים ומצליחים ומסופקים .
לאושר אין משקל .
ולמרוץ המטורף הזה להרזייה יש מחירים לא פשוטים, שעלולים להיות מסוכנים פיזית ונפשית .
הלוואי, ונבין זאת כולנו ,ונוכל לקבל זאת, ולהסכים להיות עם ההבנה הזאת.
והלוואי, ונצליח להיות חברה מקבלת וסובלנית יותר.
זכרו
" אם לא נאט , לא נביט, לא נשים לב לפרטים , לא נגיע לארץ לחדשה ( שלמה ארצי ) "

האם אני המטפלת הנכונה עבורך?

בכל שנות עבודתי כדיאטנית מטפלת, אני פוגשת מאות ואלפי מטופלים, כל אחד עם האופו, הרצונות הצרכים והצפיות שלו.
כדי שהטיפול יצליח, צריך שתהיה התאמה בכל אלה משני הצדדים.
התאמה של אופי, צרכים, רצונות ,מחשבות ,ערכים , צפיות , הרגלים והתנהלות של המטופל לאלה שלי וגם הפוך.
כמובן ,שבמהלך כל השנים הללו ואני מניחה שכך גם בעתיד, היו,יש ,ויהיו מטופלים , שנתאים אחת לשני/ שניה , והקשר הטיפולי ימשך ואף יצליח, ויהיו כאלה שזה לא יתאים , הקשר יתנתק, והם ימשיכו לדרכם , אל מטפל אחר שיתאים להם יותר.
עד כאן הכל ממש בסדר והגיוני .
ובכל זאת , חשוב לי להבהיר כמה דברים ותובנות שרכשתי , כדי להגדיל את הסיכוי להתקשרות טובה יותר שלכם איתי או עם כל מטפל אחר.

  1. האחריות על הצלחת הקשר בכלל והטיפול בפרט אינה רק שלי כמטפלת, אלה היא גם שלכם המטופלים.
  2. כדי שהקשר יצליח, אתם צריכים להגדיר כמה שיותר מדויק, מפורט ואותנטי את הצפיות והצרכים שלכם ממני .
    לדוגמא להגיד: "אני רוצה לשנות הרגלים", או "אני רוצה ללמוד אורח חיים בריא", זה ממש כללי ומעורפל, ולא מגדיר לי במדויק ובאמת, מה אתם באמת רוצים וצריכים.
    אם תגידו: "אני רוצה ללמוד לנהל את החשקים שלי למתוק" , או "אני רוצה ללמוד להתמודד עם שעות הלילה כשהילדים הלכו לשון, שלא על ידי נשנוש", זה כבר הגדרות יותר ספציפיות שאיתן אפשר לעבוד.
  3. אני אכן מגיעה עם מגוון כליי טיפול, ממגון שיטות מכל מיני תחומים ( CBT, NLP מיינדפולנס ועוד ) , שמאפשרות טיפול שהוא יותר מרק שקילה ותפריט, ובכלל- יותר מ'רק' טיפול תזונתי, כאלה שמאפשרים גם להכנס פנימה ולהתיחס לנפש, ליחסים שלכם עם האוכל, לתפקיד של האוכל בחייכם, ליחסים של עצמכם עם גופכם ועוד.
  4. יחד עם זאת, הטיפול הוא תהליך הדרגתי, שבו לאט לאט בהדרגה וברגישות, משילים עוד ועוד שכבות וקליפות, כמו תהליך של קילוף מבצל.
    לכן, המפגשים הראשונים מתחילים מהכרות אתכם באופן כללי ועם התנהלות האכילה שלכם באופן מפורט יותר, אח"כ מתייחסים לחלק התזונתי והפזיולוגי ומתחילים לייצר שם שינוי, ורק כאשר כבר נוצרת הכרות וקשר מעמיקים יותר, ניתן להכנס גם לשכבות העמוקות יותר של הנפש והרגש .
    לכן , לצפות ממני שבמפגשים הראשונים אני כבר אצליח לגעת או לטפל באכילה הרגשית שלכם שנוצרה במשך המון שנים, לשנאה שלכם לגופכם, לחוסר בטחון והערכה העצמית שהפכו תלויים רק במשקל , לתפקיד הלא נכון שקבל האוכל בחייכם, או להפרעת האכילה שלכם זה פחות ראלי. זה משהו שיכול לקרות אבל רק בהמשך אחרי ההכרות ויצירת קשר טיפולי טוב בנינו.
  5. בנוסף, חשוב שאם יש לכם צרכים וצפיות לטיפול יותר רגשי ועמוק, תציינו זאת במפגש הראשון , כשאני שואלת מה הצפיות והרצונות שלכם ממני ומהטיפול, או בהמשך כשזה עולה . אני לא נביאה, וקשה לי לנחש זאת בעצמי, אני צריכה את עזרתכם שתציפו את הבעיה ותתנו לי סימן שזה בסדר להכנס עמוק יותר , כמו שזה בסדר גם לא לרצות ממני לטפל בכל אותם דברים ולאפשר זאת דווקא לפסיכולוג, עו"ס או כל מטפל רגשי אחר .
    אם שאלתי ואמרתם שאתם רוצים אורח חיים בריא ולבחור מזון נכון , זה פחות יכוון אותי לרגש, מאשר אם תגידו: "מאז ומתמיד ,מערכת היחסים ביני לבין האוכל היתה מקולקלת, והייתי רוצה לשנות אותה"
  6. בכל מקרה חשוב שתזכרו שאני וכך גם רוב הדיאטנים האחרים שתפגשו אינם פסיכולוגים או מטפלים רגשיים בהגדרתם (יש כמה היום שכן), ולכן יש מצבים שבהם יהיה נכון , ואפילו מחוייב מהמציאות לשתף איש מקצוע כזה בטיפול , ולכן קחו בחשבון שיש אפשרות שאציע זאת לכם.
  7. בכל השמנה קיצונית יש אכילה לא תקינה או מופרעת אבל לא תמיד מדובר בהפרעת אכילה . במידה ויש חשד להפרעת אכילה , הרי שהאבחון חיב להיות ע"י פסיכולוג או עו"ס המתמחים בטיפול בהפרעת אכילה , והטיפול יחייבב צוות רב מקצועי שמטפל בהפרעת אכילה : רופא , פסיכולוג/ עוס , דיאטנית ולפעמים גם פסיכאטר ואנשי טיפול אחרים כמו מרפאה בעיסוק או תריסטית באמנות או מוסיקה או תנועה .
    8.הגישה הטיפולית שלי היא שאנחנו שותפים לטיפול. כלומר בניגוד לגישה שיש איש מקצוע שהוא היודע כל והוא אומר מה לעשות והמטופל צריך לבצע, אני רואה בכם שותפים מלאים לטיפול. למעשה אתם אלה שמכירים את עצמכם ואת גופכם הכי טוב ולכן, אתם החלק העיקרי בטיפול. אתם אלה שתקבעו לאן אתם רוצים להגיע ובאיזו דרך, אני רק האור והמצפו שיכוון ויאיר לכם את הדרך
  8. כנות ופתיחות – הם העיקר בטיפול, בלעדיהם לא ניתן לעשות טיפול אמיתי . ולכן , למרות שזה לא תמיד פשוט, למרות שיש בזה לא מעט חשיפה , חשוב שתגיעו לטיפול כשאתם מוכנים להעלות בפני את כל המידע הנדרש ושיאפשר טיפול טוב יותר . כנות נדרשת גם כדי לעדכן אותי במהלך הטיפול , כאשר אתם מרגישים שאני לא עונה או מספקת את הצרכים שלכם , ועוד יותר כדי לכוון אותי למה אתם צריכים.
    להרים ידים ולהגיד את לא מתאמה לי זו דרך אחת ואי אפשרית , יחד עם זאת אני מציעה לכם , לפנות ולשוחח איתי , להעיר את תשומת ליבי כדי לכוון אותי למקומות הנכונים. כאמור אני לא נביאה ואם לא תציינו זאת בפני , לא אוכל לדעת ואין סיכוי לשינוי ולהתקדמות, יחד עם זאת אם כן תעשו זאת , יש הרבה סיכוי שתרויחו .
  9. אין עשר …. נסתפק הפעם בתשע
    או אולי 10.. זה ספרו לי מה חשבתם על מה שכתבתי כאן (אם הייתם אמיצים וסבלניים לקרוא הכל)

    נ.ב – זה פוסט שנכתב עמוק עמוק מתוך נבכי ליבי ומחשבתי , מקווה שגם אם אתם לא מסכימים איתי תדעו לכבד אותו
    אם שכנעתי אתכם שאני יכולה להתאים לכם, אם בא לכם לעשות את הדרך שלכם יחד איתי צרו קשר

    שלכם בהערכה ענבר , דיאטנית בריאטרית , מטפלת בהשמנה אכילה רגשית , אכילה נשנשנית , אכילה לא מודעת והפרעות אכילה הקשורות להשמנה

איך מחדשים ירידה במשקל אחרי ניתוח, ואיך מפסיקים עליה וחוזרים לרדת במשקל אם צריך?

בנובמבר העלתי לשידור בזום בחסות חברת "בארימקס" (מולטי ויטמין למנותחים בריאטרים) ובהנחייתה של ענת שנאורסון בנושא: איך מחדשים ירידה במשקל אחרי ניתוח, ואיך מפסיקים עליה וחוזרים לרדת במשקל אם צריך.

בשידור, דיברתי על למה BMI25 אינו יעד המשקל הנכון למנותחים בריאטרים, ואיך קובעים את היעד הנכון, למה עליה בכמות האוכל שניתן לאכול היא אינה הסיבה לעליה במשקל, מה הם הסיבות שכן תורמות לעליה, למה חשוב לאכול מזון מוצק, מה היא אכילה נשנשנית, וכיצד היא תורמת לעליה במשקל ועוד.  בסיום השידור עניתי על כל השאלות שנשאלו.

השידור ארך כשעתיים והשתתפו בו כ 100 איש

לצפייה בהקלטה:

סקסנדה ואוזמפיק לקחת או לא לקחת? הסיפור שלי

הכמיהה לרזון היא משהו שהשתלט על כולנו, בעשורים האחרונים . רזון שלא בצדק , הפך להיות מזוהה עם בריאות , אושר והצלחה בתחומי חיים שונים, כמו זוגיות , עבודה לימודים ועוד .

 אנשים מוכנים לעשות הכל ולשלם כמעט כל מחיר בשביל להיות רזים .

השאיפה הזו נכונה עבור כמעט כולם ,  נשים  וגברים, צעירים ובוגרים , עשירים ועניים, משכילים יותר או פחות מכל צבע גזע דת ולאום .

 עכשיו ,אחרי  מצד אחד, שנתיים של מגיפת קורונה שגרמה להמון אנשים לעלות משמעותית במשקל , ומצד שני, כאשר תרופות חדשות להשמנה ,יעילות יותר ומסוכנות פחות, יצאו לשוק  הכמיהה הזו ,הפכה למוחשית ועקשנית עוד יותר .

במקצוע שלי כדיאטנית המטפלת בהשמנה, אני פוגשת אתכם, לא רק אנשים עם השמנה מורבידית אלה גם כאלה שעלו כ 5 ק"ג ממשקל גוף תקין, או כאלה אחרי ניתוח בריאטרי שעלו מספר קילוגרמים מועט ולא רק כאלה שעלו המון חזרה , כולם מבקשים סקסנדה או אוזמפיק  (התרופות החדשות להרזיה ) או ניתוח בריאטרי. ראשון או חוזר. כולם כמעט , רוצים להיות רזים בכל מחיר.

 אני פוגשת  אתכם במרדף בלתי פוסק אחרי הרזון , מוכנים לשלם מחירים  של   שינויים בטעם, אבדן החשק לאכול,  בחילות קשות, כאבי בטן ,שלשולים ,עצירויות,  הקאות ,חולשה ירידה באנרגיה ואפילו  חרדות ודכאון  רק כדי להיות במשקל האידאלי  ואפילו פחות ממנו .

 אני פוגשת אתכם בדיאטות אין סופיות  ,ובשקילה מתמדת,  עם שאיפות לא תמיד מציאותיות , למספר שלא הגעתם אליו מעולם, או ששהיתם בו כמה ימים  ולא יותר , רק  כי מישהו לפני עשרות שנים קבע שהוא המשקל הנורמלי עבורכם, בלי ממש להכיר אתכם, את הגנטיקה שלכם, את בדיקות הדם, ומצב החידקים בגופכם , את הרכב השומן בגופכם ואת אורך החיים שלכם. 

כל עליה מאותו מספר אליו אתם שואפים,  ממלאת אתכם בחרדות,  והאופציה להסכים להיות במשקל אולי מעט גבוה יותר, אבל להצליח לשמור עליו, עם תזונה נורמלית  וללא עיסוק בלתי פוסק בדיאטה , לא נראית לכם לגיטימית  ואתם מסרבים להיות בה גם כשאני מציעה לכם .

 אין ספק שאתם לא האחראים העיקריים לשיגעון הרזון והדיאטה. אל הנורמות החברתיות שהופכות את ההשמנה למצב לא ראוי מבחינה חברתית ומבחינה אסטטית ונראות , מצטרפת הקביעה הרפואית הבינלאומית שההשמנה היא מחלה , והקשור האוטומטי של השמנה לתחלואה ולתמותה .

העובדה שכל  אדם עם משקל לא תקין , אפילו אם המשקל  העודף שלו הוא כבר אחרי ניתוח בריאטרי או דיאטה,  יזכה בשלב כשלהו בחייו ,להערות על משקלו ,כמעט מצד כל רופא שיגיע אליו,  והצעות  לטיפול תרופתי/ ניתוח בריאטרי ( תלוי ברמת ההשמנה )  לשם ירידה במשקל ,  תורמת ומחריפה עוד יותר את שגעון הרזון.

בשנתיים האחרונות, מצאתי עד כמה המצב הזה מערער אותי ומקשה עלי אישית

לפני כשנתיים, בעקבות משבר רגשי שחוויתי, וטיפול תרופתי שקבלתי עליתי כעשרה ק"ג בשנה, ממשקל שגם אז לא היה אידאלי אבל למדתי לאהוב ולהשלים איתו, למשקל גבוה עוד יותר שכבר נחשב להשמנה מורבידית והכניס אותי לקטגורית המתאימים אפילו לטיפול תרופתי שלא לומר לניתוח בריאטרי.

 לא עבר זמן רב ותגובות סביבתיות לא איחרו להגיע, ולאור היותי גם אשת מקצוע המטפלת בהשמנה הקונפליקט היה עוד יותר גדול ומורכב וההערות עוד יותר מכאיבות .

 "איך זה את דיאטנית ושמנה בעצמך", "אני לא יכול לסמוך עליך כשאת נראית ככה", "המראה שלך אינו יצוגי ואינו הולם את תפקידך" וגם שאלות ואמירות כמו "אולי תעשי ניתוח?"  "למה את לא רוצה לעשות ניתוח?  "כדאי לך לנסות אוזמפיק זה יעזור ממש מקסימום תפסיקי אם לא יעשה טוב"  ועד אמירה/ שאלה מאד מביכה מאחת מאנשי הצוות באחת המרפאות שאני עובדת : "את גדלה לנו עכשיו? איזה יופי.."  (כוונת המשורר היתה את בהריון? … בגיל 52 וחצי ללא מחזור אין ספק שזה כנראה כבר לא יקרה חח).

 המצב הזה לא היה פשוט עבורי.

אני, שמאד מאמינה בלאהוב את עצמך ולקבל את עצמך בכל משקל ובלי קשר למשקל , אני שעד לעליה האחרונה גם למדתי לאהוב ולהיות גאה בגופי ובמשקלי , אני שחיה חיים  די בריאים באופן יחסי, לא מעשנת אוכלת אוכל ביתי  מעשה ידי , מפחיתה באכילת מזון מעובד וקנוי , אוכלת ארוחות מסודרות רוב היום ( חוץ מהערב ..) ,  ומשתדלת לבחור  מזון בריא, בחלקו צמחוני וטבעוני, אני שמתאמנת 3-4 פעמים בשבוע,  מצאתי את עצמי בחוסר נוחות  מקסימלי , בפחד נוראי להמשיך לעלות ,  וברצון די חדש עבורי לרדת במשקל .

כן, אין ספק שחלק מזה היה קשור בכך שהעליה הזו כבר לא הייתה נוחה לי יותר, ולנסות לרדת במשקל בצורה מאוזנת, בריאה ושפויה, תוך כדי הפחתת סוכרים דברי מתיקה ופחמימות, הפחתת נשנשנות בערב ושמירה על אכילה מסודרת גם בסופ"שים יחד עם הגברת שתית מים ופעילות גופנית , בהחלט  נראה לי הגיוני ונכון, וכך עשיתי .

יחד עם זאת, כשזה לא עזר (שלוב של תאבון מוגבר בעקבות תרופות וקושי לרדת בעקבות הפסקת מחזור)  וכשההערות לא פסקו מכיוון הסביבה אבל לראשונה, גם ממני כלפי עצמי, מצאתי את עצמי לראשונה בחיי נסחפת ומצטרפת לכמיהה להיות רזה  בכל מחיר.

החלטתי לנסות את הזריקות החדשות, שכולם מדברים עליהן ולוקחים אותם (סקסנדה ואוזמפיק). אם הן  עוזרות לכל  כך הרבה מטופלים שלי אז למה לא אני?
לרגעים כבר פינטזתי עצמי חזרה  משקל לפני החתונה, לובשת מידה 38  ומקבלת מכל הסביבה הערות  מעריצות איזה יופי רזיתי.

עזרתי אומץ, השגתי מרשם, ואפילו קניתי אותם והתכונתי להזריק ..

 אבל אז עצרתי והחלטתי לחשוב:

על תופעות הלואי האפשריות והאם אוכל לסבול אותם?

התחלתי לחשוש מה יקרה אם ארגיש חלשה ואתקשה לתפקד?

 מה יקרה אם יחזרו החרדות והדיכאונות, שאני כל כך חוששת מהם, ושכבר נפטרתי מהם סוף סוף ,דוקא בגלל הזריקות הללו?

מה יקרה אם במקום להיות רזה ומאושרת כמו שפינטזתי, אהיה רזה ועצובה 

או שלמרות שאסבול מתופעות הלואי, דווקא עבורי התרופה לא תעבוד?

 ובכלל האם אני באמת רוצה לאכול פחות ושכל ביס מיותר יעשה לי בחילה?

 האם אני רוצה לאבד את הכיף וההנאה מהאוכל הטעים והבריא שאני נהנית ואוהבת לאכול?

האם אני רוצה למצוא את עצמי מזריקה את הזריקה סקסנדה או אוזמפיק כל חיי? (כי ככה צריך).

 אל מול כל המחשבות והשאלות הללו, סקרתי שוב את חיי :

 הבנתי כמה אני היום במצב טוב בחיי,

כמה אני אוהבת את העיסוק שלי ומפיקה ממנו ,

כמה אני גאה וכיף לי בחברת ילדי,

 כמה אני נהנית גם בשעות הפנאי שלי ועושה פעילות גופנית שאני ממש נהנת בה (ריקודים) ,

 כמה אני אוהבת לבשל אוכל בריא וטעים וגם לאכול ממנו,

כמה אני אוהבת שוקולד ולא מוכנה שהוא יעשה לי רע,

כמה אני סהכ חיה יחסית בריא ואוכלת מסודר, לא מעשנת, עושה כל מה שאפשר להפחית סטרס מחיי, ולחיות ברוגע, שלווה, ושביעות רצון,

כמה  בדיקות הדם שלי תקינות, הכושר הגופני שלי יחסית עלה ומאפשר לי להיות פעילה  לטייל ולהיות מאושרת.

 בעיקר הבנתי, שאני לא רוצה או מוכנה , לפגוע  ולסכן את כל הטוב הזה גם לא תמורת להיות רזה יותר .

הבנתי שאני מעדיפה לשמור על הטוב הקיים ולהתעסק בו במקום להתעסק במה שאין ולנסות לרדוף אחריו

 הבנתי שגם לשמור על הקיים זו הצלחה.

החלטתי לא לוותר וכן להמשיך לשנות בתזונתי את הדברים הפחות טובים, להפחית נשנושים בלילה, להקפיד גם על ארוחת ערב מסודרת כמו שאר הארוחות ועל אכילה מסודרת בשישי שבת ( בימים האלה אני די מתברברת ), להמשיך בפעילות הגופנית שאני עושה ושעושה לי טוב, ולמקסם את כל מה שאני יכולה לעשות בשביל לא לעלות במשקל ואם אפשר גם לרדת .

בעיקר, החלטתי לחזור ולאהוב את עצמי ואת גופי בלי קשר למשקל , להכיר ולהנות כל רגע וכל יום מכל הטוב האחר  שיש לי .

 את הזריקה סקסנדה או אוזמפיק החלטתי כרגע , לא להזריק אבל גם לא לזרוק , אני שומרת אותה במקרר ליום שבו אולי אחליט שאני אכן זקוקה לה .

 אחרי ולסיכום כל מה שכתבתי אני רוצה להגיד לכם, לכל מי שקורא:  

זה ממש בסדר לרצות לרדת במשקל, כשאתם מרגישים שהוא לא נוח לכם ומפריע לכם , 

 זה עוד יותר נכון לעשות עבור זה פעילות גופנית, לאכול בריא, לבחור נכון, ולחיות חיים בריאים ואם צריך גם  לעשות ניתוח בריאטרי או להשתמש בתרופות להרזיה, כל עוד אתם מרגישים שזה נכון ,לכם ושזה עוזר לכם ומשפר את איכות החיים שלכם, ולא פוגע בה .

 ויחד עם זאת הגעה לרזון, אסור שתהיה בכל מחיר , והיא אינה שווה, פגיעה בבריאות הנפשית והפיזית שלכם.

 אני רוצה להזכיר לכולם :

שהחיים שלכם הם הרבה יותר ממשקל ,  

ושהמשקל של המשקל , בסך כל מה שמשפיע על  הערך העצמי שלכם ,בעיני עצמכם, ובעיני החברה ועל האושר שלכם אמור להיות  קטן , ורק חלק ממכלול דברים נוספים,

שאפשר להיות  בריאים ומאושרים גם עם השמנה ,

שזה ממש בסדר ,לא לרצות להיות כל החיים במרוץ הדיאטות ,והמרוץ הבלתי נגמר אחרי הרזון,

שגם לשמור על משקל  שהוא גבוה יותר מהמומלץ, ולא להמשיך לעלות זה בסדר,  וזו הצלחה,

ושיש מקום בעולם הזה לאנשים בכל הגדלים והמשקלים.  

אל  תתנו לאף אחד, גם לא לחברים בני משפחה ואנשי מקצוע ,לשכנע אתכם אחרת

והתמונה? זו התרופה שרכשתי וכרגע נשארה במקרר.

לקריאת מאמר המשך בנושא סקסנדה ואוזמפיק לחצו כאן

ומצרפת גם סרטון בנושא הזריקות:

 אוהבת את כולכם וכאן בשבילכם ענבר

יציאה מאזור הנוחות:  איך אני עשיתי אותה ? ואיך היא הכרחית עבורכם בשביל לא לעלות חזרה במשקל אחרי ניתוח בריאטרי ?

אזור הנוחות , לא סתם הוא נקרא ככה,  זה המקום שבו אנחנו מתרגלים להיות במהלך השנים , הוא כביכול נוח לנו והכי טוב לנו להיות בו , אבל  דווקא השהיה בו לאורך זמן רב מידי , לא מאפשרת לנו לעשות שינוי .

היות ושינוי  גורר איתו אתגרים לא פשוטים,  אנחנו לרוב נשאר באזור הנוחות שלנו גם אם לא ממש הכי טוב לנו אלה, אם כן נרגיש שממש ממש רע לנו,  ואנחנו לא רוצים להיות בו יותר .

כדי להתחיל שינוי, אנחנו חייבים לצאת ממנו, לגלות סקרנות ולהעז לכוון ולפעול ,להיות במקום אחר.

המוטיבציה הזו ,שמביאה אותנו לצאת מאזור הנוחות ,היא מוטיבציית הבריחה מכאב , אבל מסתבר שהיא לא מספיקה כדי לשמור על השינוי לאורך זמן . בשלב מסוים, כשהתחלנו את השינוי ,הכאב שהביא אותנו להתחיל בשינוי נעלם ,ואנחנו חוזרים שוב לאזור הנוחות, אלה אם נסכים לגלות שוב סקרנות ,ולמצוא את העונג שמחכה לנו , במקום החדש אליו נגיע, אם נסכים לצאת מאזור הנוחות הזה .

זה קרה גם לי :

ריקוד ,  הזיכרון הראשון שיש לי ממנו הוא שעור בלט בכיתה א  בחוג שאמא רשמה אותי אליו. אני המסורבלת, עם בעיות הקורדינצייה ,התקשיתי לעשות  אז את מה שנדרש ממני בשיעור  וזה לדלג . בסיום השיעור ,המורה קראה לאמא שלי ,ואמרה לה שיש לי בעיות קורדינצייה, ושריקוד, ובטח בלט ,זה לא הדבר  המתאים לי. ככה נגמר הרומן הקצר עם הריקוד ,לפני שעוד התחיל .

 שנים אח"כ ניסיתי ריקודי עם ו,גם ריקודי בטן , אך  מסיבות שונות לא הצלחתי להתמיד ונראה היה שלריקוד כבר לא אחזור לעולם וגם מצאתי את עצמי ללא פעילות בכלל, זה אולי לא היה המצב הכי מיטיב איתי  אבל כנראה היה לי הכי נוח בו .

 כשהתחלתי לעבוד כדיאטנית והרגשתי צורך לתת דוגמא מצד אחד , ומצד שני  בעיות הנשימה שלי  ואחרות גרמו לי להבין שאני  צריכה לצאת מאזור הנוחות ולהתחיל להיות פעילה יותר גופנית .

ניסיתי כל מיני אפשרויות כולל לרוץ, חדר כושר וכו' אבל לא הצלחתי להתמיד באף אחת מהם  מהרבה סיבות של חוסר נוחות .  מצד אחד, לא אהבתי ולא נהנתי מפעילות שאני עושה  לבד ,רק עם עצמי, וגם היה לי קשה להתמיד במשהו שתלוי רק בי כמו בהליכה ובריצה  , ומצד שני לא אהבתי להיות בחברת מלא בנות רזות שלבושות  במיטב בגדי הספורט שלהם וגורמות לי להרגיש הכי שמנה  כמו בחוגי אירובי למינהן שניסיתי ,  ולא אהבתי את הריח והרעש שבחדרי הכושר .

 ואז אחרי חיפושים, לפני כעשור מצאתי אותו,  את הטקוואנדו . המורה שלימד טקוואנדו, את  ילדי  במשך שנים ,פתח גם קבוצת מבוגרים.  מדובר היה בתחום שהכרתי וראיתי את ילדי מתאמנים בו. בנוסף, העובדה שהיה מדובר בחוג בשעות וזמנים קבועים ונוחים לי ,ולא הייתי צריכה כל פעם מחדש למצוא את הזמן ולשכנע את עצמי לצאת לפעילות ,   ומצד שני באווירה נעימה ובחברת גברים שהתאימה לי  ואפשרה לי להרגיש נוח עם הגוף שלי  ולא  להרגיש השמנה ביותר ,  והמדים של הטקוואנדו שהיו שונים לגמרי מטייצים ובגדי גוף , ויכולתי להחביא בתוכם את המשקל הגבוה שלי יחסית , כל אלה אפשרו לי לצאת מאזור הנוחות של חוסר פעילות, ולהתחיל פעילות, להנות  ממנה מאד ואף להתמיד בה כעשור .

אבל  אז שקעתי שוב באזור הנוחות. עשיתי את הפעילות המוכרת לי, שהתרגלתי לעשות אותה  כמעט כבר באוטומט . יצאתי  בימים הקבועים בשעות הקבועות , כי ככה קבענו ,ועל זה שלמתי וככה צריך .

גם כשאבי זל , אמר לי לפני כמה שנים , אחרי שנפצעתי , שזה לא הספורט המתאים לי כאישה ושכדאי לי לעשות משהו אחר רך יותר כמו פילאטיס , סירבתי להקשיב לו והמשכתי בטקוואנדו.

 האם  בחרתי להמשיך כי עדין הכי נהניתי שם, ובאמת היה לי הכי טוב ,והרגשתי שזה הכי מתאים לי?  או כי התרגלתי  ולא היה לי כוח לנסות משהו אחר ? שאלה שבאותו רגע לא ממש חשבתי עליה.

 בשנה האחרונה , התחלתי להרגיש  שכבר לא הכי כיף לי, ואני לא ממש נהנת  מהטקוואנדו כמו שבעבר ,  פתאום הייתה חסרה לי חברתן של נשים ,  השעות היו מאוחרות לי מידי , היה חסר לי חיבור  לרכות ולנפש שלי  , הרגשתי שהמכות שאני מקבלת בטקוואנדו אינן נעימות לי יותר ,ואינן מתאימות לי , שאני רוצה פעילות אחרת נעימה יותר  שמחברת אותי יותר לגוף שלי. הרגשתי שאני רוצה וצריכה משהו אחר .

 ועדיין למרות כל זה המשכתי , יומיים בשבוע,  לצאת לשיעור טקוואנדו , באותו מקום, באותם ימים ואותן שעות , להתאמן באותה חברה, ולעשות את אותם פעולות שכבר לא היו לי הכי נעימות,  רק כי התרגלתי אליהן ,וכי לעזוב את זה ולהתחיל  לחפש ולעשות משהו אחר שיתאים לי יותר, נראה לי מפחיד וקשה יותר .

 אבל אז  קראו כל מיני דברים שהחזירו אלי את מוטיבציית הכאב, וגרמו לי  להרגיש שהמקום הנוח הזה שהתרגלתי להיות  בו כבר לא מתאים לי . העזתי לגלות סקרנות, והחלטתי לצאת מאזור הנוחות ולעשות את השינוי, שעליו אדבר בהמשך .

 בינתיים, בואו נחזור אליכם,  אני פוגשת בעבודה שלי אתכם , אנשים אחרי ניתוח בריאטרי .

ניתוח בריאטרי ,הוא בהחלט יציאה מאזור הנוחות , ואתם מעיזים לעשות אותו, תהליך לא פשוט בכלל, שטומן בתוכו לא מעט קושי ואתגר ,רק כשאתם מרגישים את  בכאב של ההשמנה , כאב שאיתו אתם כבר לא יכולים להיות יותר

 הכאב הזה יכול להיות מחלות נלוות להשמנה ,תלות בתרופות , קושי לעשות דברים שאתם אוהבים, קושי להיות עם האנשים שאתם אוהבים,  ,חוסר יכולת ללבוש את הבגדים היפים שלכם שאהבתם,

והערות  מרופאים, חברים, בני משפחה ועוד.

בזכות  מוטיבציית הבריחה מהכאב  הזו שהרגשתם, אתם מעיזים  לצאת מהאזור המוכר והידוע  של ההשמנה , בה ההיתם שנים רבות  וגם אם לא היתה נוחה לכם התרגלתם להיות בה, אל שלחן הניתוחים  שממנו אתם מגיעים לאזור חדש שאינו מוכר וידוע.

 עשיתם את הניתוח, השינוי מתחיל ,אתם אוכלים פחות רעבים פחות ויורדים במשק אבל מה אז ?

אני פוגשת אתכם כמה שנים אחרי ניתוח, כשלא מעט  מכם עליתם חזרה במשקל

 ולמה זה קרה ? כי  בשלב מסוים, הכאב הזה שגרם לכם לצאת מאזור הנוחות, ולעשות שינוי נעלם. הבדיקות תקינות , המחלות נעלמו, חזרתם ללבוש את הגינס שלכם מהתיכון ,  וכבר אין הערות  מצד חברים, משפחה ורופאים על ההשמנה שלכם. 

ואז , כשמצד אחד אין כאב, ומצד שני נדרש לא מעט מאמץ כדי להמשיך לשמור על השינוי , אז אתם  בלי לשים לב ,חוזרים לאזור הנוחות שלכם ,להרגלים הישנים שלכם, למה שהכי קל ומוכר, ומאבדים את השינוי  ועולים חזרה במשקל .

 אני פוגשת אתכם , מדלגים על ארוחת בוקר , כי בעצם  עד הניתוח מעולם לא אכלתם ארוחת בוקר ,  חוזרים לשתייה המוגזת שכל כך אהבתם  והייתם רגילים אליה , חוזרים לאכול בסלון מול הטלוויזיה , לשקוע בכורסת הטלוויזיה, במקום לצאת לפעילות , להתנחם  במתוקים וחטיפים כל פעם שקשה, עצוב ,או מתסכל , כי זו הדרך שאתם מכירים להתמודד עם  קושי .

 כשאני שואלת אתכם  לא פעם,  למה אתם עושים זאת? התשובה שאני שומעת לא פעם, היא: " זה מה שאני רגיל", "תמיד עשיתי ככה ", "אף פעם לא אכלתי בבוקר" , "תמיד אני אוכל בסלון"  , "אין לי מושג מה עושים כשעצובים חוץ מלאכול", "זה הדבר היחיד שאני מכיר", ועוד תשובות  דומות

 אז מה יאפשר לכם לשמור על ההישג הניתוחי ? הסקרנות שתעזור לכם לצאת מההתנהגויות שאתם מכירים ורגילים להיות בהן ולגלות התנהגויות והרגלים חדשים  שאתם לא מכירים , ושדווקא הם יאפשרו לשמור על השינוי .

קבלו מספר דוגמאות :

  1. ללמוד לאכול לאט, לא תוך כדי עשיה אחרת , בהקשבה לרעב ושובע .
  2. 2.       לאכול בפינת האוכל ,,מצלחת אישית בישיבה  ולא על הדרך ,או בסלון מול הטלוויזיה, או בחדר השינה.
  3. 3.       לאכול כשאתם באמת בוחרים ורוצים ,ולא רק כי בא לכם או יש לכם חשק ,או המזון זמין לכם . ללמוד לנהל את האכילה שלכם במקום שהיא תנהל אתכם
  4. 4.       להפסיק אכילה אוטומטית, ולשאול את עצמכם לפני האכילה ,האם אתם מרגישים רעב, או האם אתם באמת רוצים לאכול ,או אולי  אתם מרגישים וצריכים בכלל משהו אחר ?
  5. 5.       ללמוד להתמודד עם תחושות של לחץ, שעמום, תסכול, בדידות ,ועצב שלא על ידי אוכל ,אלה בדרכים אחרות .
  6. לעשות פעילות גופנית לא בשביל לרדת במשקל, וגם אם היא לא עוזרת לכם לרדת במשקל אלה בגלל שהגוף זקוק לה
  7. להפסיק להסתכל על אוכל כמרזה ומשמין או כאסור ומותר  ולהבין שאפשר לאכול הכל  השאלה איך , כמה ולמה אוכלים . לאכול בבחירה , לא לפי תפריט, לא מתוך דיאטה , וגם לא כי זה מה שיש בבית .
  8. 8.       להפסיק ולהגדיר הצלחה לפי הגעה למשקל היעד ,אלה לפי בריאות נפשית ופיזית, הצלחה לשמור על המשקל לאורך זמן ו, לפי ההתנהלות שלכם .
  9. להעריך את עצמכם לא רק לפי המשקל ,אלה גם לפי  הצלחה בתחומים נוספים בחייכם  כמו זוגיות ,משפחה, עבודה , בילוי שעות הפנאי הגשמה עצמית, ועוד.
  10. לחפש את הדיאטנית, הכי טובה עבורכם, שאתם הכי מתחברים אליה ,ושהכי מניעה אתכם לשינוי , ולא רק ללכת לזו בקופה, בגלל שקרובה וזולה לכם .

 ואני ? אני שהחלטתי שכבר לא כיף לי יותר בטקוואנדו,  ושאפילו כבר לא נוח לי יותר שם, החלטתי לחפש משהו אחר .  אז לאן הגעתי ?

ריקוד ?  זוכרים ? שנים שהייתי בטוחה שאין לי את הקורדינצייה לעשות  זאת אחרי שהמורה אמרה  את זה לאמא שלי כשהייתי בת שש

 דווקא לזה חזרתי . גיליתי ליד מקום מגורי, סטודיו של סוגי רקוד, מחול ותנועה שונים. מיוגה, פלדנקרייז ובלט,  עבור דרך ניה, לייפ דאנס, ועד גאגא ,מחול מודרני ,ואימפרוביזציה

 מצאתי עולם ומלואו, מגוון  ומרתק שממש הצלחתי להתחבר אליו.  ולבחור מתוך המגוון את מה שמתאים לי יותר.

הרגשתי שבגיל  הזה שלי 52 פלוס  דווקא הריקוד והתנועה, מאפשרים לי להיות קשובה, יותר ומחברים אותי טוב יותר לגופי.

 גם  החברה ,שכוללת מגוון גדול יותר שלאנשים, גברים ונשים בכל מיני גילאים, עם ובלי רקע לריקוד,  פתאום התאימה לי  יותר , וראו זה פלא, אני אפילו נהנת לרכוש ולהתלבש בבגדי ספורט יפים , ואין לי בעיה עם זה, שאני שמנה יותר מחלק  מהאנשים שם .

מה שקרה לי קורה ללא מעט אנשים , וגורם להם להימנע משינוי ולכן גם לא להצליח. הכונה לשהיה באזור הנוחות המוכר והרגיל לנו ,שבהתחלה אנחנו מגיעים אליו כי כיף לנו  וטוב לנו בו ממש ,אבל הרבה פעמים אנחנו נשארים בו ,רק כי הוא נוח לנו, ואנחנו רגילים להיות  בו, וחוששים לעשות את השינוי הנדרש מאיתנו ,שיכול להביא אותנו למקום הרבה יותר טוב .

 אז אני קוראת לכם , לא להסכים להשאר באזור הנוחות אם הוא לא לגמרי מתאים לכם . אני קוראת לכם, לעצור , להקשיב לעצמכם ולגופכם, כמו שאני עשיתי, ולבדוק  מידי פעם  האם  המקום בו אתם נמצאים הוא אכן המיטבי עבורכם ,או שאתם בו רק כי אתם חוששים לשנות.

 אם  מצאתם, שהמקום בו אתם נמצאים, הוא לא הכי מיטבי עבורכם  , אני קוראת לכם  לעצור, לחשוב ,ולהבין למה אתם בכל זאת ממשיכים להיות בו, היכן הייתם רוצים להיות ומה יעזור לכם  להגיע אליו .

 רק ההסכמה  לגלות סקרנות, ולצאת מאזור הפחות מיטבי עבורכם , גם אם שהיתם בו הרבה זמן רק בגלל הרגל, אל המקום היותר מיטבי עבורכם ,  תאפשר לכם לא רק לעשות שינוי, אלה לשמור עליו לאורך זמן .

 בהצלחה  ענבר

להצליח לראות את האור ולא רק את החושך

… "ורציתי לעלות גבוה לראות את האור … "

חנוכה זה לא רק סופגניות זה גם אור

עם המטופלים שלי אני מדברת הרבה על להצליח לראות את האור ולא רק את החושך

לראות את 'הכן' ולא את 'הלא'

את ה'יש' ולא את ה'אין'

להנות מהמשקל שכן ירד ולא להתמקד ולכעוס על מה שלא ירד

אני מאמינה שזו אחת מצורות החשיבה החשובות ביותר לא רק לרדת במשקל אחרי ניתוח בריאטר אלה גם כדי לשמור עליו לאורך זמן .

ולמה?

כי אחת מאמונות היסוד של תורת הnlp שאני חיה ומטפלת לפיה היא :
'האנרגיה הולכת לאן שתשומת הלב מתמקדת'

תישבו על זה בחיים האישיים שלכם ותבינו כמה זה נכון

כשחושבים חיובי קורים דברים חיובים

אז חג החנוכה הוא הזדמנות טובה להזכיר לכם לראות את האור

ומי שמתקשה קבלו תרגיל מצוין שמלמד להצליח לעשות זאת:

רכשו מחברת יפה חדשה, וכתבו עליה הדברים הטובים בחיי
כל יום במשך חודש , בסוף היום רשמו בעמוד חדש לפחות 5 דברים טובים שקרו לכם או שעשיתם היום

בהתחלה זה יהיה מאתגר ולא פשוט בכלל , יחד עם זאת ככל שתמשיכו הדברים הטובים פשוט יקרו מעצמם

חג שמח ושתצליחו לראות את האורות בחייכם

שלשולים אחרי ניתוחים בריאטרים

שלשולים אחרי ניתוחים בריאטרים
עלולים להתרחש בימים הראשונים אחרי כל סוגי הניתוחים , בשל ההרדמה ובשל הכלכלה שרובה חלבית
במנותחי שרוול וגם רוב מנותחי המעקף המלא , הם יחלפו עם המעבר לכלכלה מוצקה
בניתוחים בהם תת הספיגה גדולה יותר כמו מיני מעקף/ מעקף בהשקה אחת, צעקף תרסריון או sadi , הסיכוי לשלשולים גם בהמשך גדול יותר והוא עולה ככל שהתת ספיגה עולה.
תת הספיגה ואיתה גם חומרת השלשולים מושפעת מ 2 גורמים : אורך החלק הנעקף – ככל שהוא גדל כך גם תת הספיגה, ומאורך המעי המקורי , ככל שהוא קצר יותר כך עולה תת הספיג וכאמור גם חומרת השלשולים.
חומרת השלשולים נקבעת לפי 2 מאפינים:
א. כמות היציאות שיכולה לנוע מ 3-5 ליום במצב הפחות חמור ועד 20 ליום או יותר במצב החמור יותר
ב. מוצקות הצואה – נעה בין צואה רכה עם שאריות במצב הפחות חמור, לצואה נוזלית ממימית ללא תוכן במצב החמור .
ההשלכות השליליות של שלשולים :

  1. הגברת הסיכון לחסרים בויטמינים מינרלים וחלבונים
  2. הגברת סכון להתייבשות
  3. חולשה וקושי בתפקוד
  4. כאבי בטן צואה מסריחה וגאזים – פגיעה באיכות חיים
  5. הגברת קצב ירידה במשקל מעבר למומלץ מה שיגרור פרוק שריר במקום בנייתו
  6. סיכוי מוגבר לפיסורות וטחורים עד לאי שליטה בסוגרים כשהמצב חמור במיוחד
    הטיפול :
    א. תזונתי :
  7. מעבר למוצרי חלב נטולי או מופחתי לקטוז – גבינות קשות חלב ללא לקטוז יוגורט מופחת לקטוז
  8. הפחתת סיבים בתזונה – ללא ירקות ופירות טריים פרט לבננה, רסק תפוחים, תפוח אפוי וגזר ומלפפון מקולפים,
    מעבר ללחם רגיל או כוסמין ולא לחם מלא, העדפה של אורז פתיתים תפוח אדמה ופסטה במקום קטניותת ודגנים מלאים.
  9. הפחתת תיבול – בעיקר ללא מזון חריף.
  10. הפחתת כמות שומן בתזונה – ללא מזון מטוגן גבינות ובשרים שמנים . ללא מאפי חמאה ומרגרינה . הפחתה גם בכמות של השומן הבריא : טחינה, אבוקדו, שמן זית , שקדים אגוזים וזיתים וחלוקתו במנות קטנות על פני כל התפריט .
  11. הפחתת כמות המתוקים בעיקר אלה שגם עשירים בשומן .
    ב. תוספי תזונה – יש לשקול עם הדיאטנית המלווה אתכם שמוש בפרוביוטיקה ואנזימי עיכול ולהתאים איתה את סוג ומינון התוסף.
    ג. טיפול תרופתי – ינתן רק על ידי רופא מטפל או המנתח , רק במצבים החמורים שבהם טיפול תזונתי ובתוספים לא עזר והשלכות השלשולים חמורות. הטיפול ינתן לזמן מוגבל ויש להזהר ממעבר למצב הפוך של עצירות
    ד. ניתוחי – הקטנת הזרוע הנעקפת או חזרה למצב הקודם- טיפול זה ישקל בשיחה של המטופל מול המנתח רק במצבים שהם הטיפול האחר לא הצליח ושלא מצליחים לשלוט בחומרת וכמות השלשולים .
    ה. טיפול תומך :
  12. הקפדה על צריכה מספקת של נוזלים לא מתוקים למניעת התיבשות
  13. הקפדה על נטילת כל התוספים הנדרשים במינון מיוחד שיותאם על ידי הדיאטנית המלווה לפי הרמות בבדיקות הדם ולפי חומרת השלשולים
  14. בצוע בדיקות דם בתדירות גבוה יותר כולל בדיקות פחות שכיחות כמו ויטמין A אבץ מגנזיום נחושת בי 1 ובי 6
  15. טיפול בטחורים ובפיסורות כמה שיותר מוקדם ומניעת החמרתם וגרימתם לאי שליטה בסוגרים
    עברתם ניתוח בריאטרי ואתם סובלים משלשולים ולא מצליחים לטפל בהם?
    צרו קשר ענבר 0505614081

מסר חשוב לכל מי שלפני הניתוח ורוצה לתקתק את הדברים כמה שיותר מהר

היא חודשים אחרי ניתוח והיא 8 חודשים אצלי כולל הכנה אמיתית לניתוח ( לא רק חותמת גומי ומתן מכתב ) כולל עזרה בבחירת סוג הניתוח והמנתח שמתאים לה והיא מרגישה מצוין
לבקשתי היא הסכימה וכתבה את חשיבות ההכנה שעברה אצלי עבורה
מאמינה ובטוחה שיש בזה מסר חשוב לכל מי שלפני הניתוח ורוצה לתקתק את הדברים כמה שיותר מהר

עצרו רגע וקראו מה כתבה . לא נגעתי בזה :

*****************************************

אז למה ליווי תזונתי ורגשי כל-כך חשוב לפני ואחרי ניתוח בריאטרי?
בגיל 18, לפני 18 שנים, רופאת המשפחה המליצה על ניתוח בריאטרי. היא בחרה עבורי את סוג הניתוח, את המנתח, הושיטה לי את רשימת הבדיקות ואיחלה לי בהצלחה.
לפני 18 שנים, כל שהיה צריך בשביל לגשת לניתוח בריאטרי, הוא להיות בעודף משקל ו…זהו!
ללא פגישות עם דיאטנית לפני, ללא וועדה בריאטרית, ללא ליווי של דיאטנית אחרי – כלום. מקבלים תפריט אחרי הניתוח ויוצאים לדרך.
הניתוח היה ניתוח טבעת. המידע היה דל ולא הוסברו סיכונים, השלכות ותופעות לוואי.
ביצעתי את הבדיקות, האמנתי ברופאת המשפחה, הייתי בטוחה שהיא יודעת מה הכי טוב עבורי. תום נעורים שכזה.
ניגשתי לניתוח בקור מוחלט, בניתוק גמור ממה שאני מרגישה – לא שמחה, לא עצובה, לא חוששת, לא מודאגת – חוסר וודאות מוחלט.
הורדמתי, התעוררתי ויצאתי לדרך חדשה.
אז זהו, שלא ממש.
הכאבים היו בלתי נסבלים – בכל זאת, גוף זר בתוך הגוף. ההחלמה הייתה קשה מאוד, הדרך לא ידועה ובביקורת שעשיתי את אצל המנתח, כחודש אחרי, הבנתי שבשביל לרזות, אהיה תלויה בטבעת לכל החיים ועליי להצר אותה מעת לעת.
באותה תקופה, כאישה צעירה, שנעה ונדה ברחבי הארץ, במסגרת השירות, במסגרת עבודה ובהמשך, במסגרת לימודים, הבנתי שזה לא ריאלי ולא אוכל להיות משועבדת להצרת הטבעת ול-מה שזה דורש ממני.
הטבעת נשארה פתוחה, הירידה במשקל כמעט ולא הורגשה וככה חייתי עם טבעת פתוחה במשך 18 שנים, כשאני עולה במשקל, יורדת במשקל, מקיאה מגזר סורר או נתח חזה עוף ובעיקר מרגישה אותה מידי יום בגוף.
התחושה הייתה שהניתוח היה לשווא, כשברור לי שאני לא מוכנה להצר את הטבעת גם כשהחיים שלי הפכו למסודרים יותר והתנודות הגיאוגרפיות פסקו.
לפני כשנה וחצי, אחרי מחשבות רבות על הוצאת הטבעת וניתוח נוסף, לאחר הגעה למשקל שיא, פניתי לרופא המשפחה וביקשתי להתחיל תהליך.
הפניה לרופא המשפחה הייתה אחרי שישבתי ועשיתי שיעורי-בית, קראתי ערמות של מידע, דיברתי עם חברות שנותחו (שרוול, מעקף מלא ומיני מעקף – כל אחת ונקודת מבטה שלה), הצטרפתי לקבוצות פייסבוק וקראתי וקראתי וקראתי.
לשמחתי, המידע היום נגיש יותר משהיה לפני 18 שנים שאז, פשוט לא היה קיים והייתי צריכה להסתמך על רופאת המשפחה.
כשהגעתי לרופא המשפחה במאי 2020, הוא שלח אותי הביתה להמשיך ולחשוב. הקשבתי וחזרתי הביתה לחשוב, שקלתי את שיקוליי וחזרתי במרץ 2021. לקח לי 3 חודשים לאזור אומץ לקבוע תור נוסף ולבקש להתחיל בתהליך. את התהליך הזה אני עושה כי אני בחרתי. בחרתי דיאטנית, בחרתי מנתחת ובהמשך בחרתי פסיכולוגית. הקפתי את עצמי באנשי מקצוע שאני מאמינה בהם.
לקחתי כל שלב ברצינות המלאה. לא "תקתקתי" את התהליך, הבנתי שלכל דבר יש משמעות; ל-6 פגישות עם הדיאטנית (וזה לא מספיק בעיניי!), לוועדה הבריאטרית (שלטעמי, מעבירה בקלות מידי), לבדיקות, להתאמה למנתחת.
גם כשנתקלתי בקשיים בדרך, נשמתי עמוק, זה לא היה קל, אך המשכתי – בדיקות שנוספו כי מדובר בניתוח שני, תורים רחוקים, ניתוח שנדחה.
זה לא היה פשוט, לעיתים אף מורט עצבים, אבל הרצון לעשות את זה כמו שצריך הפעם, היה חזק.
כן, היו רגעי שבירה וחשבתי לוותר על ניתוח. פחדתי והופחדתי, נלחצתי והולחצתי.
כשסיימתי את סדרת המפגשים עם הדיאטנית, החלטתי שאני חייבת להמשיך בליווי תזונתי גם לפני וגם אחרי.
בסוף אוגוסט, אחרי שאת הוועדה הבריארטית עברתי במאי, קיבלתי תאריך לניתוח.
ב-30/9 שכבתי על שולחן המנתחת, מודעת להחלטות, שקולה ואחראית.
מוצפת ברגשות, בכיתי בדרך לבית החולים, בכיתי בבית החולים ובדרך לחדר הניתוח. אני שמחה על הבכי הזה, בכי שמחובר לרגשות שלו, לפחדים, לחששות, בכי שמזכיר שזה בסדר להרגיש, להתרגש, לפחד. כאחת שהייתה מנותקת מהרגשות שלה בניתוח ההוא, הקודם, אני מספרת בגאווה על הבכי הפעם, שסימל עבורי מודעות וחיבור לתהליך.
התעוררתי מהניתוח להחלמה מהירה וטובה. מוצפת בידע שקיבלתי מהדיאטנית שסייע לי להתמודד עם כל שלב ההחלמה בקלות! חודש אחרי ואני בתזונה רכה, לא סובלת מבחילות, שותה כמות יפה של נוזלים ביום, מצליחה להתמודד עם מגוון חדש של אוכל בכל יום ויודעת שלולא הליווי, ההחלמה הייתה נראית אחרת (הייתי שם).
ענבר תומכת, מלווה, מסבירה, מעניקה מידע ונותנת עצות שהופכת את התהליך לאפשרי, נעים ונינוח.
ראיתי מנותחות שהיו איתי במחלקה, גם פגשתי אותן בביקורת אצל המנתחת, ההחלמה שלהן קשה. הן לא מצליחות לשתות, ממהרות בשלבים וסובלות מהקאות, לא מצליחות להתרגל לוויטמינים שענבר ממליצה להתחיל לקחת בסמוך לתחילת תזונת החלבונים שלפני הניתוח (עצת זהב!).
כשהמנתחת הגיעה לבקר אותי, יום אחרי הניתוח, מחזקת אותי על ההתאוששות המהירה שלי מצד אחד ומהצד השני, מספרת על הניתוח הקשה שעברתי, אני יודעת שההכנה עבדה ובגדול. ידעתי ל-מה לצפות בכל שלב מה שהפך את ההחלמה לקלה (יחסית, כן?).
בשביל להפוך את הליווי למושלם, מבחינתי, התחלתי טיפול פסיכולוגי כי גם בפן הריגשי צריך לטפל. הוא ממש בתחילת דרכו, אבל אני צופה לי הצלחה גם בפן הזה.
בשורה התחתונה, כאחת שעבר ניתוח ללא ליווי, בגיל צעיר הרבה יותר מידי וכאחת שעברה ניתוח עם הכנה ראויה, ההבדל בלתי ניתן לתיאור במילים.
אל "תתקתקו" את הבדיקות, הדרך חשובה! המפגשים עם הדיאטנית לא נועדו להקשות עליכם, ההפך, הם נועדו להכין אתכם לחיים שאחרי – תמצאו אחת שמדברת בשפה שלכם (אצלי זו הייתה ענבר) ותראו איך המפגשים הופכים מעול למשהו שאתן מחכות לו.
להפריד שתיה ממזון, להפסיק עם מוגז, להקפיד על תזונת חלבונים ונטילת ויטמינים לפני הניתוח, אלו עצות שניתנות מתוך ניסיון ולמידה של מנותחים בריאטרים ולא טרחנות של דיאטנית. אחרי הניתוח מבינים כמה התהליך של לפני הניתוח מסייע להחלמה.
אל תשבו ותקראו תשובות כהכנה לוועדה הבריאטרית, תשבו ותלמדו באמת את הניתוח שאתם עומדים לעבור או-אז התשובות יבואו מאליהן.
בבקשה, בבקשה אל תזלזלו בתהליך. הוא חשוב לאין-שיעור והלוואי שקופות החולים ישכילו להקפיד על תהליך מוקפד ומלמד יותר. לא בשביל להקשות על מנותחים פוטנציאליים, אלא בשביל להכין באמת לניתוח שיכול להיות משנה חיים.

באפס מאמץ זה לא רק שם של שיר

לפני שבוע בשעור גאגא ( סוג של רקוד )  אמרה המדריכה  בפתיחת שעור מספר דברים למצטרפים החדשים, וביניהם היה המשפט : "תרקדו עם מינימום אמביציה ומקסימום הנאה".

 מודה ,שלא רק שלא הבנתי בהתחלה בכלל את המשפט הזה , הוא גם נראה לי כמשפט שקורא לעצלות והכי לא מדבר אלי .

אני , ששום דבר בחיים לא הלך לי בקלות , שרוב ההישגים וההצלחות שלי בכל חיי  כמעט, כרוכים בהשתדלות ענקית ,בהשקעה ,ואפילו במאמץ ניכר, שלא לומר  בקושי ,כאב ואפילו סבל ,  שבמשך כעשור התאמנתי בטקוואנדו , שעורים שבהם נלחמתי עם בעיקר גברים שנתנו בי את מכותיהם הכואבות, ושמבחינתי ככל שהיה יותר קשה וכואב, ככה יותר הצלחתי  ויותר נהנתי ,  התקשיתי להתחבר  למשפט הזה ..

 ולמרות זאת החלטתי , לא להתעלם מההנחיה ולבחון את נכונותה  עבורי במהלך השעור. החלטתי, בדיוק כבקשת המאמנת, לעשות כל תנועה בגוף שלי,  מבלי לכאוב ולסבול ,ועם מקסימום הנאה . הייתי משוכנעת ,שלרקוד בצורה כזו ,לא תביא אותי  לשום תחושת הצלחה או הישג, כי מבחינתי כל חיי להצליח בפעילות גופנית כמו גם בדברים אחרים , היה להגיע לשיא הכאב והיכולת .

 וראו זה פלא , הופתעתי לגלות בסוף השיעור ,שלמרות שרקדתי  ללא כאבים ותוך כדי  הנאה, למרות שכל תנועה שלי,נעשתה רק לפי היכולת שלי ,ומבלי לעבור אותה , למרות שכשהמדריכה התכופפה עד לרצפה, התכופפתי עד לאמצע הדרך כי זה מה שהצלחתי ללא כאב  וכשהיא נעה במהירות גדולה מידי עבורי , נעתי במהירות שהייתה נוחה לי, למרות כל זה חשתי בסיום השיעור שבהחלט עשיתי עבודה על הגוף ,ואפילו הרגשתי עליה בדופק וזיעה על גופי .

זו בהחלט היתה עבורי תובנה חדשה, מוזרה אך נעימה,  העובדה, שאפשר לעשות דברים שיחשבו להצלחה מבלי לסבול .

לאורך כל השבוע ,המשפט הזה ליווה אותי  בכל מה שעשיתי,  ופתאום הבנתי,כמה הוא ממש לא  קורה לעצלות , ולא מעודד חוסר עשייה.  נהפוך הוא, הבנתי שהמשפט הזה, מאד מתחבר ונכון עבורי, ועבור גישת החיים שאני משתדלת להתנהל בה בשנים האחרונות,  וגם לטפל לפיה, שזה לפעול לא מתוך יעדים ומטרות חיצוניות , אלה מתוך הקשבה לגופי ולאיתותים הפנימיים שלו עבורי ..

אחרי עשור שנים שבהם התאמנתי בטקוואנדו עם גברים בעיקר , החלטתי לעזוב את התחום וחברתי למועדון שמלמד  סוגי ריקוד שונים  ובעיקר בחרתי לרקוד סוגי ריקוד שנעשים בקבוצות של נשים (כמו ניה),  עם הרבה חיבור לגוף, לנפש ולעצמי. הרבה פחות האצות דופק וזיעה, אבל הרבה יותר חיבור, הקשבה ,והנאה. לכן, המשפט הזה שאמרה המדריכה, התחבר לי כל כך,  והשלים לי חלקים בפאזל האישי שלי .

בנוסף, הבנתי גם כמה הוא נכון המשפט הזה , עבורכם המטופלים שלי, והקהל שאני כותבת ופונה אליו,  ושזה בעצם מה שאני רוצה ומאחלת לכם .

 תחשבו על זה ,  איזה מחיר קשה אנשים מוכנים לשלם בכדי להיות רזים, וכמה דברים הרסניים הם עושים לגופם, שממש לא מקדמים בריאות והרגשה , טובה אלה המון סבל .

 דיאטות  דלות מאד בקלוריות ובשאר רכיבי מזון, ספורט סיזיפי שמביא את הגבול לקצה היכולת ,  שימוש בתרופות בצורה לא חוקית ללא השגחת רופא ותוך כדי תופעות לואי פיזיות ונפשיות קשות, וכל אלה, לא רק שאינם מטיבים עם הגוף , אלה שהם מביאים את הרזון הרצוי כל כך לתקופה זמנית בלבד  בדר"כ, ולא ממש מאפשרים לשמור עליו לאורך זמן .

 וכל זה למה ? כי  הם קשורים בסבל ולא בהנאה , כי הם נעשים שלא בהקשבה לגוף ומאלצים אותו לפעול הרבה מעבר ליכולת שלו, מה שבטווח זמן הרחוק לא אפשרי וגורם לקריסה כללית.

 הבנתי שבעצם, מה שאני מנסה ללמד את המטופלים שלי, ולהביא אותם לפעול לפיו, זה בדיוק זה  ,מקסימום הנאה ומינימום אמביציה ומאמץ .

 לאכול מתוך הקשבה לגוף מה נכון לו ומה לא , להתנהל בצורה שניתן להתנהל בה רוב הזמן גם במצבים מאתגרים יותר , לעשות פעילות בעצימות שניתן להתמיד בה לטווח הארוך, והכל תוך כדי הקשבה לצרכי וליכולות הגוף ,ולא לפי אסור ומותר שמישהו אחר קבע בצורה חיצונית .

 להנות גם מהדרך ,ולא רק מההישג. זו  בהחלט מטרה מאד חשובה בגישת הטיפול שלי , ומי שמצליח לעשות זאת, משפר תחושות פיזיות ונפשיות

 המשפט הזה אינו מונע אנשים מלעשות ומלשנות , נהפוך הוא , הוא מעודד אותם לשנות אבל  מתוך הקשבה הנאה וחיבור לגוף, ולא בכל מחיר .

המשפט הזה מבהיר שהמטרה אינה מקדשת את כל האמצעים והמחירים שאנשים מוכנים לשלם בעבורה .

אני בוחרת לאמץ את המשפט הזה וקוראת לאנשים: בחרו להיות לאו דווקא במשקל הכי רזה  שאתם יכולים או האידיאלי עבורכם, בחרו והסכימו להיות במשקל שבשביל לשמור עליו , אתם נהנים ולא סובלים ,  ובעיקר לא משלמים מחירים קשים מידי .

 אז מה אתם אומרים? מצטרפים לקריאה שלי מינימום אמביציה ומאמץ ומקסימום הנאה ?

רוצים ללמוד להתנהלת אחרת ? צרו קשר ענבר 0505614081

כמה טיפים לסלט משביע וטעים

סלט הוא בסיס מצוין לארוחה בריאה ומזינה

קבלו כמה טיפים לסלט משביע וטעים

1. להשתמש במגוון גדול של ירקות. למלפפון והעגבניה המוכרים ושחקני היסוד בסלט מומלץ וניתן להוסיף פלפלים צבעונים גזר כרוב פטריות חסה פטרוזיליה כוסברה וכל מה שאם אוהבים ועולה בדמיונכם

2. לתבל ברוטב עצמי טעים ולא מפוצץ בסוכר. אני נוהגת לתבל בשמן זית לימון מעט מלח ומעט סילאן או מיפל טבעי או מיץ רימונים

3. לא להתעצל – לחתוך את הירקות ממש קטן זה הופך את הסלט לטעים ממש

4. להוסיף מנת שומן כמו 10 זיתים / רבע אבוקדו / גרעיני חמניה או דלעת / חופן אגןזי מלך

5. אפשר גם להוסיף פרי כמו תפוח / אגס/ חופן חמוציות ללא תוספת סוכר/ גרעינים מחצי רימון וכו

6. להוסיף לסלט או לצרף לידו מנת חלבוי : טונה/ ביצה/ חתיכות עוף/ גבינה/ טופו

7 . במקום הפרי ניתן להוסיף כמות מוגבלת של פחמימה בריאה אחרת כמו חופן קרוטונים מלחם שיפון או כוסמין או 3עד 5 כפות של בורגול קינואה חומוס גרגירים או עדשים

בהצלחה והמון בריאות
מוזמנים לשתף כאן מתחת את הסלטים