האם אני המטפלת הנכונה עבורך?

בכל שנות עבודתי כדיאטנית מטפלת, אני פוגשת מאות ואלפי מטופלים, כל אחד עם האופו, הרצונות הצרכים והצפיות שלו.
כדי שהטיפול יצליח, צריך שתהיה התאמה בכל אלה משני הצדדים.
התאמה של אופי, צרכים, רצונות ,מחשבות ,ערכים , צפיות , הרגלים והתנהלות של המטופל לאלה שלי וגם הפוך.
כמובן ,שבמהלך כל השנים הללו ואני מניחה שכך גם בעתיד, היו,יש ,ויהיו מטופלים , שנתאים אחת לשני/ שניה , והקשר הטיפולי ימשך ואף יצליח, ויהיו כאלה שזה לא יתאים , הקשר יתנתק, והם ימשיכו לדרכם , אל מטפל אחר שיתאים להם יותר.
עד כאן הכל ממש בסדר והגיוני .
ובכל זאת , חשוב לי להבהיר כמה דברים ותובנות שרכשתי , כדי להגדיל את הסיכוי להתקשרות טובה יותר שלכם איתי או עם כל מטפל אחר.

  1. האחריות על הצלחת הקשר בכלל והטיפול בפרט אינה רק שלי כמטפלת, אלה היא גם שלכם המטופלים.
  2. כדי שהקשר יצליח, אתם צריכים להגדיר כמה שיותר מדויק, מפורט ואותנטי את הצפיות והצרכים שלכם ממני .
    לדוגמא להגיד: "אני רוצה לשנות הרגלים", או "אני רוצה ללמוד אורח חיים בריא", זה ממש כללי ומעורפל, ולא מגדיר לי במדויק ובאמת, מה אתם באמת רוצים וצריכים.
    אם תגידו: "אני רוצה ללמוד לנהל את החשקים שלי למתוק" , או "אני רוצה ללמוד להתמודד עם שעות הלילה כשהילדים הלכו לשון, שלא על ידי נשנוש", זה כבר הגדרות יותר ספציפיות שאיתן אפשר לעבוד.
  3. אני אכן מגיעה עם מגוון כליי טיפול, ממגון שיטות מכל מיני תחומים ( CBT, NLP מיינדפולנס ועוד ) , שמאפשרות טיפול שהוא יותר מרק שקילה ותפריט, ובכלל- יותר מ'רק' טיפול תזונתי, כאלה שמאפשרים גם להכנס פנימה ולהתיחס לנפש, ליחסים שלכם עם האוכל, לתפקיד של האוכל בחייכם, ליחסים של עצמכם עם גופכם ועוד.
  4. יחד עם זאת, הטיפול הוא תהליך הדרגתי, שבו לאט לאט בהדרגה וברגישות, משילים עוד ועוד שכבות וקליפות, כמו תהליך של קילוף מבצל.
    לכן, המפגשים הראשונים מתחילים מהכרות אתכם באופן כללי ועם התנהלות האכילה שלכם באופן מפורט יותר, אח"כ מתייחסים לחלק התזונתי והפזיולוגי ומתחילים לייצר שם שינוי, ורק כאשר כבר נוצרת הכרות וקשר מעמיקים יותר, ניתן להכנס גם לשכבות העמוקות יותר של הנפש והרגש .
    לכן , לצפות ממני שבמפגשים הראשונים אני כבר אצליח לגעת או לטפל באכילה הרגשית שלכם שנוצרה במשך המון שנים, לשנאה שלכם לגופכם, לחוסר בטחון והערכה העצמית שהפכו תלויים רק במשקל , לתפקיד הלא נכון שקבל האוכל בחייכם, או להפרעת האכילה שלכם זה פחות ראלי. זה משהו שיכול לקרות אבל רק בהמשך אחרי ההכרות ויצירת קשר טיפולי טוב בנינו.
  5. בנוסף, חשוב שאם יש לכם צרכים וצפיות לטיפול יותר רגשי ועמוק, תציינו זאת במפגש הראשון , כשאני שואלת מה הצפיות והרצונות שלכם ממני ומהטיפול, או בהמשך כשזה עולה . אני לא נביאה, וקשה לי לנחש זאת בעצמי, אני צריכה את עזרתכם שתציפו את הבעיה ותתנו לי סימן שזה בסדר להכנס עמוק יותר , כמו שזה בסדר גם לא לרצות ממני לטפל בכל אותם דברים ולאפשר זאת דווקא לפסיכולוג, עו"ס או כל מטפל רגשי אחר .
    אם שאלתי ואמרתם שאתם רוצים אורח חיים בריא ולבחור מזון נכון , זה פחות יכוון אותי לרגש, מאשר אם תגידו: "מאז ומתמיד ,מערכת היחסים ביני לבין האוכל היתה מקולקלת, והייתי רוצה לשנות אותה"
  6. בכל מקרה חשוב שתזכרו שאני וכך גם רוב הדיאטנים האחרים שתפגשו אינם פסיכולוגים או מטפלים רגשיים בהגדרתם (יש כמה היום שכן), ולכן יש מצבים שבהם יהיה נכון , ואפילו מחוייב מהמציאות לשתף איש מקצוע כזה בטיפול , ולכן קחו בחשבון שיש אפשרות שאציע זאת לכם.
  7. בכל השמנה קיצונית יש אכילה לא תקינה או מופרעת אבל לא תמיד מדובר בהפרעת אכילה . במידה ויש חשד להפרעת אכילה , הרי שהאבחון חיב להיות ע"י פסיכולוג או עו"ס המתמחים בטיפול בהפרעת אכילה , והטיפול יחייבב צוות רב מקצועי שמטפל בהפרעת אכילה : רופא , פסיכולוג/ עוס , דיאטנית ולפעמים גם פסיכאטר ואנשי טיפול אחרים כמו מרפאה בעיסוק או תריסטית באמנות או מוסיקה או תנועה .
    8.הגישה הטיפולית שלי היא שאנחנו שותפים לטיפול. כלומר בניגוד לגישה שיש איש מקצוע שהוא היודע כל והוא אומר מה לעשות והמטופל צריך לבצע, אני רואה בכם שותפים מלאים לטיפול. למעשה אתם אלה שמכירים את עצמכם ואת גופכם הכי טוב ולכן, אתם החלק העיקרי בטיפול. אתם אלה שתקבעו לאן אתם רוצים להגיע ובאיזו דרך, אני רק האור והמצפו שיכוון ויאיר לכם את הדרך
  8. כנות ופתיחות – הם העיקר בטיפול, בלעדיהם לא ניתן לעשות טיפול אמיתי . ולכן , למרות שזה לא תמיד פשוט, למרות שיש בזה לא מעט חשיפה , חשוב שתגיעו לטיפול כשאתם מוכנים להעלות בפני את כל המידע הנדרש ושיאפשר טיפול טוב יותר . כנות נדרשת גם כדי לעדכן אותי במהלך הטיפול , כאשר אתם מרגישים שאני לא עונה או מספקת את הצרכים שלכם , ועוד יותר כדי לכוון אותי למה אתם צריכים.
    להרים ידים ולהגיד את לא מתאמה לי זו דרך אחת ואי אפשרית , יחד עם זאת אני מציעה לכם , לפנות ולשוחח איתי , להעיר את תשומת ליבי כדי לכוון אותי למקומות הנכונים. כאמור אני לא נביאה ואם לא תציינו זאת בפני , לא אוכל לדעת ואין סיכוי לשינוי ולהתקדמות, יחד עם זאת אם כן תעשו זאת , יש הרבה סיכוי שתרויחו .
  9. אין עשר …. נסתפק הפעם בתשע
    או אולי 10.. זה ספרו לי מה חשבתם על מה שכתבתי כאן (אם הייתם אמיצים וסבלניים לקרוא הכל)

    נ.ב – זה פוסט שנכתב עמוק עמוק מתוך נבכי ליבי ומחשבתי , מקווה שגם אם אתם לא מסכימים איתי תדעו לכבד אותו
    אם שכנעתי אתכם שאני יכולה להתאים לכם, אם בא לכם לעשות את הדרך שלכם יחד איתי צרו קשר

    שלכם בהערכה ענבר , דיאטנית בריאטרית , מטפלת בהשמנה אכילה רגשית , אכילה נשנשנית , אכילה לא מודעת והפרעות אכילה הקשורות להשמנה

איך מחדשים ירידה במשקל אחרי ניתוח, ואיך מפסיקים עליה וחוזרים לרדת במשקל אם צריך?

בנובמבר העלתי לשידור בזום בחסות חברת "בארימקס" (מולטי ויטמין למנותחים בריאטרים) ובהנחייתה של ענת שנאורסון בנושא: איך מחדשים ירידה במשקל אחרי ניתוח, ואיך מפסיקים עליה וחוזרים לרדת במשקל אם צריך.

בשידור, דיברתי על למה BMI25 אינו יעד המשקל הנכון למנותחים בריאטרים, ואיך קובעים את היעד הנכון, למה עליה בכמות האוכל שניתן לאכול היא אינה הסיבה לעליה במשקל, מה הם הסיבות שכן תורמות לעליה, למה חשוב לאכול מזון מוצק, מה היא אכילה נשנשנית, וכיצד היא תורמת לעליה במשקל ועוד.  בסיום השידור עניתי על כל השאלות שנשאלו.

השידור ארך כשעתיים והשתתפו בו כ 100 איש

לצפייה בהקלטה:

סקסנדה ואוזמפיק לקחת או לא לקחת? הסיפור שלי

הכמיהה לרזון היא משהו שהשתלט על כולנו, בעשורים האחרונים . רזון שלא בצדק , הפך להיות מזוהה עם בריאות , אושר והצלחה בתחומי חיים שונים, כמו זוגיות , עבודה לימודים ועוד .

 אנשים מוכנים לעשות הכל ולשלם כמעט כל מחיר בשביל להיות רזים .

השאיפה הזו נכונה עבור כמעט כולם ,  נשים  וגברים, צעירים ובוגרים , עשירים ועניים, משכילים יותר או פחות מכל צבע גזע דת ולאום .

 עכשיו ,אחרי  מצד אחד, שנתיים של מגיפת קורונה שגרמה להמון אנשים לעלות משמעותית במשקל , ומצד שני, כאשר תרופות חדשות להשמנה ,יעילות יותר ומסוכנות פחות, יצאו לשוק  הכמיהה הזו ,הפכה למוחשית ועקשנית עוד יותר .

במקצוע שלי כדיאטנית המטפלת בהשמנה, אני פוגשת אתכם, לא רק אנשים עם השמנה מורבידית אלה גם כאלה שעלו כ 5 ק"ג ממשקל גוף תקין, או כאלה אחרי ניתוח בריאטרי שעלו מספר קילוגרמים מועט ולא רק כאלה שעלו המון חזרה , כולם מבקשים סקסנדה או אוזמפיק  (התרופות החדשות להרזיה ) או ניתוח בריאטרי. ראשון או חוזר. כולם כמעט , רוצים להיות רזים בכל מחיר.

 אני פוגשת  אתכם במרדף בלתי פוסק אחרי הרזון , מוכנים לשלם מחירים  של   שינויים בטעם, אבדן החשק לאכול,  בחילות קשות, כאבי בטן ,שלשולים ,עצירויות,  הקאות ,חולשה ירידה באנרגיה ואפילו  חרדות ודכאון  רק כדי להיות במשקל האידאלי  ואפילו פחות ממנו .

 אני פוגשת אתכם בדיאטות אין סופיות  ,ובשקילה מתמדת,  עם שאיפות לא תמיד מציאותיות , למספר שלא הגעתם אליו מעולם, או ששהיתם בו כמה ימים  ולא יותר , רק  כי מישהו לפני עשרות שנים קבע שהוא המשקל הנורמלי עבורכם, בלי ממש להכיר אתכם, את הגנטיקה שלכם, את בדיקות הדם, ומצב החידקים בגופכם , את הרכב השומן בגופכם ואת אורך החיים שלכם. 

כל עליה מאותו מספר אליו אתם שואפים,  ממלאת אתכם בחרדות,  והאופציה להסכים להיות במשקל אולי מעט גבוה יותר, אבל להצליח לשמור עליו, עם תזונה נורמלית  וללא עיסוק בלתי פוסק בדיאטה , לא נראית לכם לגיטימית  ואתם מסרבים להיות בה גם כשאני מציעה לכם .

 אין ספק שאתם לא האחראים העיקריים לשיגעון הרזון והדיאטה. אל הנורמות החברתיות שהופכות את ההשמנה למצב לא ראוי מבחינה חברתית ומבחינה אסטטית ונראות , מצטרפת הקביעה הרפואית הבינלאומית שההשמנה היא מחלה , והקשור האוטומטי של השמנה לתחלואה ולתמותה .

העובדה שכל  אדם עם משקל לא תקין , אפילו אם המשקל  העודף שלו הוא כבר אחרי ניתוח בריאטרי או דיאטה,  יזכה בשלב כשלהו בחייו ,להערות על משקלו ,כמעט מצד כל רופא שיגיע אליו,  והצעות  לטיפול תרופתי/ ניתוח בריאטרי ( תלוי ברמת ההשמנה )  לשם ירידה במשקל ,  תורמת ומחריפה עוד יותר את שגעון הרזון.

בשנתיים האחרונות, מצאתי עד כמה המצב הזה מערער אותי ומקשה עלי אישית

לפני כשנתיים, בעקבות משבר רגשי שחוויתי, וטיפול תרופתי שקבלתי עליתי כעשרה ק"ג בשנה, ממשקל שגם אז לא היה אידאלי אבל למדתי לאהוב ולהשלים איתו, למשקל גבוה עוד יותר שכבר נחשב להשמנה מורבידית והכניס אותי לקטגורית המתאימים אפילו לטיפול תרופתי שלא לומר לניתוח בריאטרי.

 לא עבר זמן רב ותגובות סביבתיות לא איחרו להגיע, ולאור היותי גם אשת מקצוע המטפלת בהשמנה הקונפליקט היה עוד יותר גדול ומורכב וההערות עוד יותר מכאיבות .

 "איך זה את דיאטנית ושמנה בעצמך", "אני לא יכול לסמוך עליך כשאת נראית ככה", "המראה שלך אינו יצוגי ואינו הולם את תפקידך" וגם שאלות ואמירות כמו "אולי תעשי ניתוח?"  "למה את לא רוצה לעשות ניתוח?  "כדאי לך לנסות אוזמפיק זה יעזור ממש מקסימום תפסיקי אם לא יעשה טוב"  ועד אמירה/ שאלה מאד מביכה מאחת מאנשי הצוות באחת המרפאות שאני עובדת : "את גדלה לנו עכשיו? איזה יופי.."  (כוונת המשורר היתה את בהריון? … בגיל 52 וחצי ללא מחזור אין ספק שזה כנראה כבר לא יקרה חח).

 המצב הזה לא היה פשוט עבורי.

אני, שמאד מאמינה בלאהוב את עצמך ולקבל את עצמך בכל משקל ובלי קשר למשקל , אני שעד לעליה האחרונה גם למדתי לאהוב ולהיות גאה בגופי ובמשקלי , אני שחיה חיים  די בריאים באופן יחסי, לא מעשנת אוכלת אוכל ביתי  מעשה ידי , מפחיתה באכילת מזון מעובד וקנוי , אוכלת ארוחות מסודרות רוב היום ( חוץ מהערב ..) ,  ומשתדלת לבחור  מזון בריא, בחלקו צמחוני וטבעוני, אני שמתאמנת 3-4 פעמים בשבוע,  מצאתי את עצמי בחוסר נוחות  מקסימלי , בפחד נוראי להמשיך לעלות ,  וברצון די חדש עבורי לרדת במשקל .

כן, אין ספק שחלק מזה היה קשור בכך שהעליה הזו כבר לא הייתה נוחה לי יותר, ולנסות לרדת במשקל בצורה מאוזנת, בריאה ושפויה, תוך כדי הפחתת סוכרים דברי מתיקה ופחמימות, הפחתת נשנשנות בערב ושמירה על אכילה מסודרת גם בסופ"שים יחד עם הגברת שתית מים ופעילות גופנית , בהחלט  נראה לי הגיוני ונכון, וכך עשיתי .

יחד עם זאת, כשזה לא עזר (שלוב של תאבון מוגבר בעקבות תרופות וקושי לרדת בעקבות הפסקת מחזור)  וכשההערות לא פסקו מכיוון הסביבה אבל לראשונה, גם ממני כלפי עצמי, מצאתי את עצמי לראשונה בחיי נסחפת ומצטרפת לכמיהה להיות רזה  בכל מחיר.

החלטתי לנסות את הזריקות החדשות, שכולם מדברים עליהן ולוקחים אותם (סקסנדה ואוזמפיק). אם הן  עוזרות לכל  כך הרבה מטופלים שלי אז למה לא אני?
לרגעים כבר פינטזתי עצמי חזרה  משקל לפני החתונה, לובשת מידה 38  ומקבלת מכל הסביבה הערות  מעריצות איזה יופי רזיתי.

עזרתי אומץ, השגתי מרשם, ואפילו קניתי אותם והתכונתי להזריק ..

 אבל אז עצרתי והחלטתי לחשוב:

על תופעות הלואי האפשריות והאם אוכל לסבול אותם?

התחלתי לחשוש מה יקרה אם ארגיש חלשה ואתקשה לתפקד?

 מה יקרה אם יחזרו החרדות והדיכאונות, שאני כל כך חוששת מהם, ושכבר נפטרתי מהם סוף סוף ,דוקא בגלל הזריקות הללו?

מה יקרה אם במקום להיות רזה ומאושרת כמו שפינטזתי, אהיה רזה ועצובה 

או שלמרות שאסבול מתופעות הלואי, דווקא עבורי התרופה לא תעבוד?

 ובכלל האם אני באמת רוצה לאכול פחות ושכל ביס מיותר יעשה לי בחילה?

 האם אני רוצה לאבד את הכיף וההנאה מהאוכל הטעים והבריא שאני נהנית ואוהבת לאכול?

האם אני רוצה למצוא את עצמי מזריקה את הזריקה סקסנדה או אוזמפיק כל חיי? (כי ככה צריך).

 אל מול כל המחשבות והשאלות הללו, סקרתי שוב את חיי :

 הבנתי כמה אני היום במצב טוב בחיי,

כמה אני אוהבת את העיסוק שלי ומפיקה ממנו ,

כמה אני גאה וכיף לי בחברת ילדי,

 כמה אני נהנית גם בשעות הפנאי שלי ועושה פעילות גופנית שאני ממש נהנת בה (ריקודים) ,

 כמה אני אוהבת לבשל אוכל בריא וטעים וגם לאכול ממנו,

כמה אני אוהבת שוקולד ולא מוכנה שהוא יעשה לי רע,

כמה אני סהכ חיה יחסית בריא ואוכלת מסודר, לא מעשנת, עושה כל מה שאפשר להפחית סטרס מחיי, ולחיות ברוגע, שלווה, ושביעות רצון,

כמה  בדיקות הדם שלי תקינות, הכושר הגופני שלי יחסית עלה ומאפשר לי להיות פעילה  לטייל ולהיות מאושרת.

 בעיקר הבנתי, שאני לא רוצה או מוכנה , לפגוע  ולסכן את כל הטוב הזה גם לא תמורת להיות רזה יותר .

הבנתי שאני מעדיפה לשמור על הטוב הקיים ולהתעסק בו במקום להתעסק במה שאין ולנסות לרדוף אחריו

 הבנתי שגם לשמור על הקיים זו הצלחה.

החלטתי לא לוותר וכן להמשיך לשנות בתזונתי את הדברים הפחות טובים, להפחית נשנושים בלילה, להקפיד גם על ארוחת ערב מסודרת כמו שאר הארוחות ועל אכילה מסודרת בשישי שבת ( בימים האלה אני די מתברברת ), להמשיך בפעילות הגופנית שאני עושה ושעושה לי טוב, ולמקסם את כל מה שאני יכולה לעשות בשביל לא לעלות במשקל ואם אפשר גם לרדת .

בעיקר, החלטתי לחזור ולאהוב את עצמי ואת גופי בלי קשר למשקל , להכיר ולהנות כל רגע וכל יום מכל הטוב האחר  שיש לי .

 את הזריקה סקסנדה או אוזמפיק החלטתי כרגע , לא להזריק אבל גם לא לזרוק , אני שומרת אותה במקרר ליום שבו אולי אחליט שאני אכן זקוקה לה .

 אחרי ולסיכום כל מה שכתבתי אני רוצה להגיד לכם, לכל מי שקורא:  

זה ממש בסדר לרצות לרדת במשקל, כשאתם מרגישים שהוא לא נוח לכם ומפריע לכם , 

 זה עוד יותר נכון לעשות עבור זה פעילות גופנית, לאכול בריא, לבחור נכון, ולחיות חיים בריאים ואם צריך גם  לעשות ניתוח בריאטרי או להשתמש בתרופות להרזיה, כל עוד אתם מרגישים שזה נכון ,לכם ושזה עוזר לכם ומשפר את איכות החיים שלכם, ולא פוגע בה .

 ויחד עם זאת הגעה לרזון, אסור שתהיה בכל מחיר , והיא אינה שווה, פגיעה בבריאות הנפשית והפיזית שלכם.

 אני רוצה להזכיר לכולם :

שהחיים שלכם הם הרבה יותר ממשקל ,  

ושהמשקל של המשקל , בסך כל מה שמשפיע על  הערך העצמי שלכם ,בעיני עצמכם, ובעיני החברה ועל האושר שלכם אמור להיות  קטן , ורק חלק ממכלול דברים נוספים,

שאפשר להיות  בריאים ומאושרים גם עם השמנה ,

שזה ממש בסדר ,לא לרצות להיות כל החיים במרוץ הדיאטות ,והמרוץ הבלתי נגמר אחרי הרזון,

שגם לשמור על משקל  שהוא גבוה יותר מהמומלץ, ולא להמשיך לעלות זה בסדר,  וזו הצלחה,

ושיש מקום בעולם הזה לאנשים בכל הגדלים והמשקלים.  

אל  תתנו לאף אחד, גם לא לחברים בני משפחה ואנשי מקצוע ,לשכנע אתכם אחרת

והתמונה? זו התרופה שרכשתי וכרגע נשארה במקרר.

לקריאת מאמר המשך בנושא סקסנדה ואוזמפיק לחצו כאן

ומצרפת גם סרטון בנושא הזריקות:

 אוהבת את כולכם וכאן בשבילכם ענבר

יציאה מאזור הנוחות:  איך אני עשיתי אותה ? ואיך היא הכרחית עבורכם בשביל לא לעלות חזרה במשקל אחרי ניתוח בריאטרי ?

אזור הנוחות , לא סתם הוא נקרא ככה,  זה המקום שבו אנחנו מתרגלים להיות במהלך השנים , הוא כביכול נוח לנו והכי טוב לנו להיות בו , אבל  דווקא השהיה בו לאורך זמן רב מידי , לא מאפשרת לנו לעשות שינוי .

היות ושינוי  גורר איתו אתגרים לא פשוטים,  אנחנו לרוב נשאר באזור הנוחות שלנו גם אם לא ממש הכי טוב לנו אלה, אם כן נרגיש שממש ממש רע לנו,  ואנחנו לא רוצים להיות בו יותר .

כדי להתחיל שינוי, אנחנו חייבים לצאת ממנו, לגלות סקרנות ולהעז לכוון ולפעול ,להיות במקום אחר.

המוטיבציה הזו ,שמביאה אותנו לצאת מאזור הנוחות ,היא מוטיבציית הבריחה מכאב , אבל מסתבר שהיא לא מספיקה כדי לשמור על השינוי לאורך זמן . בשלב מסוים, כשהתחלנו את השינוי ,הכאב שהביא אותנו להתחיל בשינוי נעלם ,ואנחנו חוזרים שוב לאזור הנוחות, אלה אם נסכים לגלות שוב סקרנות ,ולמצוא את העונג שמחכה לנו , במקום החדש אליו נגיע, אם נסכים לצאת מאזור הנוחות הזה .

זה קרה גם לי :

ריקוד ,  הזיכרון הראשון שיש לי ממנו הוא שעור בלט בכיתה א  בחוג שאמא רשמה אותי אליו. אני המסורבלת, עם בעיות הקורדינצייה ,התקשיתי לעשות  אז את מה שנדרש ממני בשיעור  וזה לדלג . בסיום השיעור ,המורה קראה לאמא שלי ,ואמרה לה שיש לי בעיות קורדינצייה, ושריקוד, ובטח בלט ,זה לא הדבר  המתאים לי. ככה נגמר הרומן הקצר עם הריקוד ,לפני שעוד התחיל .

 שנים אח"כ ניסיתי ריקודי עם ו,גם ריקודי בטן , אך  מסיבות שונות לא הצלחתי להתמיד ונראה היה שלריקוד כבר לא אחזור לעולם וגם מצאתי את עצמי ללא פעילות בכלל, זה אולי לא היה המצב הכי מיטיב איתי  אבל כנראה היה לי הכי נוח בו .

 כשהתחלתי לעבוד כדיאטנית והרגשתי צורך לתת דוגמא מצד אחד , ומצד שני  בעיות הנשימה שלי  ואחרות גרמו לי להבין שאני  צריכה לצאת מאזור הנוחות ולהתחיל להיות פעילה יותר גופנית .

ניסיתי כל מיני אפשרויות כולל לרוץ, חדר כושר וכו' אבל לא הצלחתי להתמיד באף אחת מהם  מהרבה סיבות של חוסר נוחות .  מצד אחד, לא אהבתי ולא נהנתי מפעילות שאני עושה  לבד ,רק עם עצמי, וגם היה לי קשה להתמיד במשהו שתלוי רק בי כמו בהליכה ובריצה  , ומצד שני לא אהבתי להיות בחברת מלא בנות רזות שלבושות  במיטב בגדי הספורט שלהם וגורמות לי להרגיש הכי שמנה  כמו בחוגי אירובי למינהן שניסיתי ,  ולא אהבתי את הריח והרעש שבחדרי הכושר .

 ואז אחרי חיפושים, לפני כעשור מצאתי אותו,  את הטקוואנדו . המורה שלימד טקוואנדו, את  ילדי  במשך שנים ,פתח גם קבוצת מבוגרים.  מדובר היה בתחום שהכרתי וראיתי את ילדי מתאמנים בו. בנוסף, העובדה שהיה מדובר בחוג בשעות וזמנים קבועים ונוחים לי ,ולא הייתי צריכה כל פעם מחדש למצוא את הזמן ולשכנע את עצמי לצאת לפעילות ,   ומצד שני באווירה נעימה ובחברת גברים שהתאימה לי  ואפשרה לי להרגיש נוח עם הגוף שלי  ולא  להרגיש השמנה ביותר ,  והמדים של הטקוואנדו שהיו שונים לגמרי מטייצים ובגדי גוף , ויכולתי להחביא בתוכם את המשקל הגבוה שלי יחסית , כל אלה אפשרו לי לצאת מאזור הנוחות של חוסר פעילות, ולהתחיל פעילות, להנות  ממנה מאד ואף להתמיד בה כעשור .

אבל  אז שקעתי שוב באזור הנוחות. עשיתי את הפעילות המוכרת לי, שהתרגלתי לעשות אותה  כמעט כבר באוטומט . יצאתי  בימים הקבועים בשעות הקבועות , כי ככה קבענו ,ועל זה שלמתי וככה צריך .

גם כשאבי זל , אמר לי לפני כמה שנים , אחרי שנפצעתי , שזה לא הספורט המתאים לי כאישה ושכדאי לי לעשות משהו אחר רך יותר כמו פילאטיס , סירבתי להקשיב לו והמשכתי בטקוואנדו.

 האם  בחרתי להמשיך כי עדין הכי נהניתי שם, ובאמת היה לי הכי טוב ,והרגשתי שזה הכי מתאים לי?  או כי התרגלתי  ולא היה לי כוח לנסות משהו אחר ? שאלה שבאותו רגע לא ממש חשבתי עליה.

 בשנה האחרונה , התחלתי להרגיש  שכבר לא הכי כיף לי, ואני לא ממש נהנת  מהטקוואנדו כמו שבעבר ,  פתאום הייתה חסרה לי חברתן של נשים ,  השעות היו מאוחרות לי מידי , היה חסר לי חיבור  לרכות ולנפש שלי  , הרגשתי שהמכות שאני מקבלת בטקוואנדו אינן נעימות לי יותר ,ואינן מתאימות לי , שאני רוצה פעילות אחרת נעימה יותר  שמחברת אותי יותר לגוף שלי. הרגשתי שאני רוצה וצריכה משהו אחר .

 ועדיין למרות כל זה המשכתי , יומיים בשבוע,  לצאת לשיעור טקוואנדו , באותו מקום, באותם ימים ואותן שעות , להתאמן באותה חברה, ולעשות את אותם פעולות שכבר לא היו לי הכי נעימות,  רק כי התרגלתי אליהן ,וכי לעזוב את זה ולהתחיל  לחפש ולעשות משהו אחר שיתאים לי יותר, נראה לי מפחיד וקשה יותר .

 אבל אז  קראו כל מיני דברים שהחזירו אלי את מוטיבציית הכאב, וגרמו לי  להרגיש שהמקום הנוח הזה שהתרגלתי להיות  בו כבר לא מתאים לי . העזתי לגלות סקרנות, והחלטתי לצאת מאזור הנוחות ולעשות את השינוי, שעליו אדבר בהמשך .

 בינתיים, בואו נחזור אליכם,  אני פוגשת בעבודה שלי אתכם , אנשים אחרי ניתוח בריאטרי .

ניתוח בריאטרי ,הוא בהחלט יציאה מאזור הנוחות , ואתם מעיזים לעשות אותו, תהליך לא פשוט בכלל, שטומן בתוכו לא מעט קושי ואתגר ,רק כשאתם מרגישים את  בכאב של ההשמנה , כאב שאיתו אתם כבר לא יכולים להיות יותר

 הכאב הזה יכול להיות מחלות נלוות להשמנה ,תלות בתרופות , קושי לעשות דברים שאתם אוהבים, קושי להיות עם האנשים שאתם אוהבים,  ,חוסר יכולת ללבוש את הבגדים היפים שלכם שאהבתם,

והערות  מרופאים, חברים, בני משפחה ועוד.

בזכות  מוטיבציית הבריחה מהכאב  הזו שהרגשתם, אתם מעיזים  לצאת מהאזור המוכר והידוע  של ההשמנה , בה ההיתם שנים רבות  וגם אם לא היתה נוחה לכם התרגלתם להיות בה, אל שלחן הניתוחים  שממנו אתם מגיעים לאזור חדש שאינו מוכר וידוע.

 עשיתם את הניתוח, השינוי מתחיל ,אתם אוכלים פחות רעבים פחות ויורדים במשק אבל מה אז ?

אני פוגשת אתכם כמה שנים אחרי ניתוח, כשלא מעט  מכם עליתם חזרה במשקל

 ולמה זה קרה ? כי  בשלב מסוים, הכאב הזה שגרם לכם לצאת מאזור הנוחות, ולעשות שינוי נעלם. הבדיקות תקינות , המחלות נעלמו, חזרתם ללבוש את הגינס שלכם מהתיכון ,  וכבר אין הערות  מצד חברים, משפחה ורופאים על ההשמנה שלכם. 

ואז , כשמצד אחד אין כאב, ומצד שני נדרש לא מעט מאמץ כדי להמשיך לשמור על השינוי , אז אתם  בלי לשים לב ,חוזרים לאזור הנוחות שלכם ,להרגלים הישנים שלכם, למה שהכי קל ומוכר, ומאבדים את השינוי  ועולים חזרה במשקל .

 אני פוגשת אתכם , מדלגים על ארוחת בוקר , כי בעצם  עד הניתוח מעולם לא אכלתם ארוחת בוקר ,  חוזרים לשתייה המוגזת שכל כך אהבתם  והייתם רגילים אליה , חוזרים לאכול בסלון מול הטלוויזיה , לשקוע בכורסת הטלוויזיה, במקום לצאת לפעילות , להתנחם  במתוקים וחטיפים כל פעם שקשה, עצוב ,או מתסכל , כי זו הדרך שאתם מכירים להתמודד עם  קושי .

 כשאני שואלת אתכם  לא פעם,  למה אתם עושים זאת? התשובה שאני שומעת לא פעם, היא: " זה מה שאני רגיל", "תמיד עשיתי ככה ", "אף פעם לא אכלתי בבוקר" , "תמיד אני אוכל בסלון"  , "אין לי מושג מה עושים כשעצובים חוץ מלאכול", "זה הדבר היחיד שאני מכיר", ועוד תשובות  דומות

 אז מה יאפשר לכם לשמור על ההישג הניתוחי ? הסקרנות שתעזור לכם לצאת מההתנהגויות שאתם מכירים ורגילים להיות בהן ולגלות התנהגויות והרגלים חדשים  שאתם לא מכירים , ושדווקא הם יאפשרו לשמור על השינוי .

קבלו מספר דוגמאות :

  1. ללמוד לאכול לאט, לא תוך כדי עשיה אחרת , בהקשבה לרעב ושובע .
  2. 2.       לאכול בפינת האוכל ,,מצלחת אישית בישיבה  ולא על הדרך ,או בסלון מול הטלוויזיה, או בחדר השינה.
  3. 3.       לאכול כשאתם באמת בוחרים ורוצים ,ולא רק כי בא לכם או יש לכם חשק ,או המזון זמין לכם . ללמוד לנהל את האכילה שלכם במקום שהיא תנהל אתכם
  4. 4.       להפסיק אכילה אוטומטית, ולשאול את עצמכם לפני האכילה ,האם אתם מרגישים רעב, או האם אתם באמת רוצים לאכול ,או אולי  אתם מרגישים וצריכים בכלל משהו אחר ?
  5. 5.       ללמוד להתמודד עם תחושות של לחץ, שעמום, תסכול, בדידות ,ועצב שלא על ידי אוכל ,אלה בדרכים אחרות .
  6. לעשות פעילות גופנית לא בשביל לרדת במשקל, וגם אם היא לא עוזרת לכם לרדת במשקל אלה בגלל שהגוף זקוק לה
  7. להפסיק להסתכל על אוכל כמרזה ומשמין או כאסור ומותר  ולהבין שאפשר לאכול הכל  השאלה איך , כמה ולמה אוכלים . לאכול בבחירה , לא לפי תפריט, לא מתוך דיאטה , וגם לא כי זה מה שיש בבית .
  8. 8.       להפסיק ולהגדיר הצלחה לפי הגעה למשקל היעד ,אלה לפי בריאות נפשית ופיזית, הצלחה לשמור על המשקל לאורך זמן ו, לפי ההתנהלות שלכם .
  9. להעריך את עצמכם לא רק לפי המשקל ,אלה גם לפי  הצלחה בתחומים נוספים בחייכם  כמו זוגיות ,משפחה, עבודה , בילוי שעות הפנאי הגשמה עצמית, ועוד.
  10. לחפש את הדיאטנית, הכי טובה עבורכם, שאתם הכי מתחברים אליה ,ושהכי מניעה אתכם לשינוי , ולא רק ללכת לזו בקופה, בגלל שקרובה וזולה לכם .

 ואני ? אני שהחלטתי שכבר לא כיף לי יותר בטקוואנדו,  ושאפילו כבר לא נוח לי יותר שם, החלטתי לחפש משהו אחר .  אז לאן הגעתי ?

ריקוד ?  זוכרים ? שנים שהייתי בטוחה שאין לי את הקורדינצייה לעשות  זאת אחרי שהמורה אמרה  את זה לאמא שלי כשהייתי בת שש

 דווקא לזה חזרתי . גיליתי ליד מקום מגורי, סטודיו של סוגי רקוד, מחול ותנועה שונים. מיוגה, פלדנקרייז ובלט,  עבור דרך ניה, לייפ דאנס, ועד גאגא ,מחול מודרני ,ואימפרוביזציה

 מצאתי עולם ומלואו, מגוון  ומרתק שממש הצלחתי להתחבר אליו.  ולבחור מתוך המגוון את מה שמתאים לי יותר.

הרגשתי שבגיל  הזה שלי 52 פלוס  דווקא הריקוד והתנועה, מאפשרים לי להיות קשובה, יותר ומחברים אותי טוב יותר לגופי.

 גם  החברה ,שכוללת מגוון גדול יותר שלאנשים, גברים ונשים בכל מיני גילאים, עם ובלי רקע לריקוד,  פתאום התאימה לי  יותר , וראו זה פלא, אני אפילו נהנת לרכוש ולהתלבש בבגדי ספורט יפים , ואין לי בעיה עם זה, שאני שמנה יותר מחלק  מהאנשים שם .

מה שקרה לי קורה ללא מעט אנשים , וגורם להם להימנע משינוי ולכן גם לא להצליח. הכונה לשהיה באזור הנוחות המוכר והרגיל לנו ,שבהתחלה אנחנו מגיעים אליו כי כיף לנו  וטוב לנו בו ממש ,אבל הרבה פעמים אנחנו נשארים בו ,רק כי הוא נוח לנו, ואנחנו רגילים להיות  בו, וחוששים לעשות את השינוי הנדרש מאיתנו ,שיכול להביא אותנו למקום הרבה יותר טוב .

 אז אני קוראת לכם , לא להסכים להשאר באזור הנוחות אם הוא לא לגמרי מתאים לכם . אני קוראת לכם, לעצור , להקשיב לעצמכם ולגופכם, כמו שאני עשיתי, ולבדוק  מידי פעם  האם  המקום בו אתם נמצאים הוא אכן המיטבי עבורכם ,או שאתם בו רק כי אתם חוששים לשנות.

 אם  מצאתם, שהמקום בו אתם נמצאים, הוא לא הכי מיטבי עבורכם  , אני קוראת לכם  לעצור, לחשוב ,ולהבין למה אתם בכל זאת ממשיכים להיות בו, היכן הייתם רוצים להיות ומה יעזור לכם  להגיע אליו .

 רק ההסכמה  לגלות סקרנות, ולצאת מאזור הפחות מיטבי עבורכם , גם אם שהיתם בו הרבה זמן רק בגלל הרגל, אל המקום היותר מיטבי עבורכם ,  תאפשר לכם לא רק לעשות שינוי, אלה לשמור עליו לאורך זמן .

 בהצלחה  ענבר

להצליח לראות את האור ולא רק את החושך

… "ורציתי לעלות גבוה לראות את האור … "

חנוכה זה לא רק סופגניות זה גם אור

עם המטופלים שלי אני מדברת הרבה על להצליח לראות את האור ולא רק את החושך

לראות את 'הכן' ולא את 'הלא'

את ה'יש' ולא את ה'אין'

להנות מהמשקל שכן ירד ולא להתמקד ולכעוס על מה שלא ירד

אני מאמינה שזו אחת מצורות החשיבה החשובות ביותר לא רק לרדת במשקל אחרי ניתוח בריאטר אלה גם כדי לשמור עליו לאורך זמן .

ולמה?

כי אחת מאמונות היסוד של תורת הnlp שאני חיה ומטפלת לפיה היא :
'האנרגיה הולכת לאן שתשומת הלב מתמקדת'

תישבו על זה בחיים האישיים שלכם ותבינו כמה זה נכון

כשחושבים חיובי קורים דברים חיובים

אז חג החנוכה הוא הזדמנות טובה להזכיר לכם לראות את האור

ומי שמתקשה קבלו תרגיל מצוין שמלמד להצליח לעשות זאת:

רכשו מחברת יפה חדשה, וכתבו עליה הדברים הטובים בחיי
כל יום במשך חודש , בסוף היום רשמו בעמוד חדש לפחות 5 דברים טובים שקרו לכם או שעשיתם היום

בהתחלה זה יהיה מאתגר ולא פשוט בכלל , יחד עם זאת ככל שתמשיכו הדברים הטובים פשוט יקרו מעצמם

חג שמח ושתצליחו לראות את האורות בחייכם