היום לפני שנה ו3 שעות , בעודי בעבודה, לבד במרפאה ( אחרי סיום שעות עבודת המרפאה נשארתי לעבודה מנהלתית ) , קבלתי את אחת הבשורות הקשות שקבלתי בחיי אם לא הקשה ביותר שבני בכורי שניר נפגע בפיגוע בצפון תל אביב שהתרחש כמה דקות ולא ידעתי עליו ( כי כאמור הייתי במרפאה עדין ) ושהוא מובל כרגע באמבולנס, לבית חולים איכילוב ושהוא בהכרה ונפצע ברגל . השיחה היתה לא עם שניר אלה עם מישהו ממד" א שהיה באמבולנס .
את כל מה שקרה אחר כך, ת,ארתי כבר בעבר, אז רק אזכיר למי ששכח או אציין למי שלא ידע , שהוא הוגדר בהתחלה כפצוע בינוני, קל , עבר ניתוח לתיקון שברך פתוח ברגל שמאל עם הכנסת פליטנה לרגל, ואז כבר נחשב פצוע קל, היה מאושפז שבוע במחלקה כירוגית/ אורטופדית ( נשבעת שכבר לא זוכרת וזה גם פחות חשוב ) ואחר כך עוד 3 חודשים אשפוז בשיקום והשתחרר בערב ראש השנה , כשבועים לפני שפרצה מלחמת ה 7 באוקטובר , ואז עבר עוד ניתוח להוצאת חלק מהברגים וממשיך בחייו.
אבל לא כל כל זה אני רוצה לדבר אלה דווקא על מה שקרה אחרי ובעיקר על היום יום השנה לפיגוע והתובנות שהגיעו לי איתו .
היום בבוקר ניהלתי ישיבת צוות בריאטרי במחוז , וכשקמתי בבוקר התלבטתי ממש אם לשתף שהיום זה שנה אחרי או לא , כשמדובר בחברי לצוות שכמובן יודעים ומעורים בפרטי היארוע וגם במה שהיה אחר כך מי יותר ומי פחות .
לאחרונה כשאני מתלבטת אני מתייעצת עם חבר טלפוני ( הבורא בשפת תטא הילינג או לצורך העינין האינטואיציה שלי ) , והתשובה שקבלתי היא לשתף אבל לא סתם במשפט לקוני בסגנון : " היום זה שנה לפיגוע של שניר " ואגב גם יומולדת של ארצות הברית , אלה להתחיל במשפט הזה ויחד איתו להוסיף פרשנות שהיא רלוונטית גם לנו ככל בני האדם, גם לנו כדיאטנים ומטפלים וגם למטופלים שלנו , וכשהחלטתי מה להגיד ידעתי שגם אכתוב על זה פוסט כי היו לי מסרים חשובים להעביר לגבי התובנות שלי מהיום הזה שנוגעות כאמור לכולנו ומניחה שיעניינו גם כאן .
אז אחרי שאמרתי את המשפט, והתחלתי דווקא ב : "היום זה ה4 ליולי יום הולדת של ארצות הברית והוספתי וגם שנה לפיגוע של שניר ", אמרתי שאני רוצה להוסיף שני דברים חשובים:
1. נכון שאחרי הפגוע הזה , התרחשו אירועי ה 7 לאוקטובר , שבהם נהרגו המון אנשים , נפצעו קשה , נאנסו, נחטפו , פונו מבתיהם , ואולי בהסתכלות השוואתית מבחוץ זה נראה אירוע הרבה יותר גדול ומשמעותי , ואפילו יש שאמרו לי זאת , ויחד עם זה אין בזה אפילו באלפית האחוז להמעיט או להפחית , או לגמד את מה שקרה לנו כמשפחה ועוד יותר את מה שקרה לשניר כבודד ואת מה שהוא הרגיש ומרגיש מאז .
למה אני אומרת זאת ? כי לעיתים כשבתקופות אישיות או לאומיות קשות , מגיע מטופל שכרגע מה שקשה לו, זו עליה במשקל או האכילה הלא נשלטת שלו , ומה שמעניין אותו זה להשיג אשור ותור לניתוח, אני או אנחנו כמטפלים יכולים לרגע לחשוב לעצמינו , " יש מלחמה בעולם או בארץ/ יש חטופים בעזה/ יש אנשים מהצפון שחצי שנה כבר לא בביתם / יש משפחות שלמות שפורקו או אני כמעט אבדתי את בני, או רק עכשיו יצאתי מדכאון או ממחלה קשה, או אנשים חיים כרגע ללא עבודה וללא כסף לקנות אוכל ומה שמעניין אותו/ אותם זה האכילה/ המשקל / הניתוח ?
יחד עם זאת , גם אם מחשבה כזו העזה או תעז, להיכנס לראשי אפילו לשנייה אחת , היא לעולם סולקה או תסולק מיד וכך אני חושבת שחובה עלינו כולנו כמטפלים/ כחברים/ כחברה בכלל . עלינו להיזהר מאד ולהימנע מלגמד תחושות/ מחשבות / אירועים/ רצונות של האחרים גם אם אובייקטיבית הם עשויים להראות קטנים יותר .
כל אדם בעיני הוא מאה אחוז , ובוודאי מטופלים . וכשאני מגיעה לקליניקה לטיפול , מה שמעניין אותי זה הוא ועולמו האישי ורצונותיו ותחושותיו , ואף פעם אני לא אגמד אותם אל מול עולמי האישי או אל מול העולם האוניברסלי ומה שקורה בו .
2. קמתי הבוקר והתלבטתי לעצמי, איך אני מרגישה היום וגם איך שניר אמור להרגיש . האם זה יום עצוב או שמח , מלחיץ ומפחיד או מרגש ומעורר תקווה .
מצד אחד זה כאמור שנה אחרי יום קשה ומפחיד במיוחד, וזה מעלה המון זיכרונות ואסוציאציות לא פשוטות , מה גם שזה לא נגמר לגמרי, כי שניר עדין ממשיך שיקום ( לא באשפוז ) , ועדין סובל לא מעט מכאבים פיזיים ברגל וגם מכאבים נפשיים לא פשוטים ( פוסט טראומה אמרנו ? ).
ומצד שני הוא חי, ולא רק זה אלה שבשנה הזו הוא התחתן עם אהובתו וחברתו ב 4 שנים אחרונות , ספיר המתוקה , הוא שבר את הכוס וגם קיפץ ורקד בחתונה גם על רגל שמאל הפצועה , הוא סיים בהצטיינות את לימודיו בסמינר הקיבוצים לחינוך דמוקרטי להיסטוריה מקרא ותרבות ישראל ( ובטוח שלא דייקתי והוא עוד יתעצבן כי כבר תיקן אותי אלף פעם) במגמת מצוינות וזכינו להיות בטקס קבלת התעודות , שגם בו הוא עלה לבימה עם רגל שמאל והניף בגאווה את התעודה , הוא עבר דירה לדירה מרווחת וגדולה יותר, הוא סיים בהצלחה את שנת הסטאג' כמורה כיתה ג בבית ספר בתל אביב והוא ממשיך את החיים עם אופטימיות ותקווה .
כלומר, בסופו של דבר המסקנה שלי הייתה שזה לא או או , אלה גם וגם, ואז הבחירה שלנו היא על מה להסתכל יותר, על החצי הריק או החצי המלא של הכוס או בציור הצעירה והזקנה , האם לראות את הזקה או את הצעירה ואפשר בעצם גם וגם שזה כנראה הכי מדויק . וגם כאן יש לי מסקנה ותובנות לגבינו כחברה כלל ולגבי המטופלים שלנו בפרט .
אצל הרבה מן המטופלים שלי , אני פוגשת את גישת השחור לבן: או שאני שומר ממש , ואני בדיאטת כאסח, או שאני פורץ גבולות ומשתולל ולא אכפת לי בכלל מה אני אוכל , או שאני יורד במשקל והרבה, או שאני עולה והרבה, או שאני מכור לספורט ועושה כל יום והרבה, או שאני הופך לבטטת כורסא, או שאני לא נוגע בשום ממתק או חטיף בכלל, או שאני אוכל כמויות ענקיות בלי הגבלה , וגם או שאני מרגיש על טופ העולם, הכי מצליח ,או שאני מרגיש כשלון גמור .
אז זהו מסתבר שלא . גישות טיפוליות כמו DBT ו ACT מדברות בדיוק על הנושא הזה של גם וגם , על הדיאלקטיקה שקיימת בחיים שלנו , שלפיה אנחנו יכולים לחוש כמעט באותו זמן שני דברים מנוגדים כביכול וגם להסכים לקבל את זה ואז החיים פשוטים יותר ומלווים בפחות מאבקים ומלחמות.
למשל ,הרבה אנשים אחרי ניתוח שואלים אותי איך זה שיש ימים שאני לא רעב בכלל ובקושי מצליח להכניס משהו לפה, ויש ימים אחרים שאני מרגיש שהקיבה שלי היא סיר בלי מכסה, ואני יכול לאכול מכל וכל,. וזה אפילו ממש מלחיץ אותם, והתשובה שלי תמיד היא שככה זה אצל כולנו לא רק מנותחים , למה ? יש הרבה הסברים רגשיים ופיזיולגיים, זה יכול להיות מושפע ממצב הרוח שלנו, מרמת הסטרס באותו יום וגם מהטמפרטורה , משינויים הורמונליים ( במיוחד אצל נשים) מכמות השיתיה והמלח שאכלנו ועוד ועוד. התשובה האמיתית היא בעצם ,שהחיים הם לא דיכוטומים של שחור או לבן וחשיבה דיכוטומית היא חשיבה מגבילה ומקשה .
בחיים האמיתיים יש גם וגם : אני יכול להיות בבוקר שבע ובערב רעב מאד , אני יכול היום להיות מפוקס ולהצליח בכל מה שרציתי לעשות ומחר מפוזר ומבולבל אני יכול גם לשמור על אורח חיים בריא ואפילו על תהליך ירידה במשקל וגם לאכול מתוק או פחמימה , אני יכול גם ל" הכשל " כביכול , וגם לראות בזה אפשרות ללמידה . ותראו כמה כאשר מבינים ומאפשרים לגם וגם להיות בחיינו, הדברים יותר זורמים וקלים ואין קונפילקט ומבינים שבעצם שני הדברים שקרו גם השחור וגם הלבן משרתים אותנו והם לטובתינו .
זה כל מה שאמרתי היום בפתיחת הישיבה לצוות שלי ( אל תדאגו זה לקח פחות מ5 דקות ) וזה גם מה שבחרתי להגיד לשניר וליובלי שלי כששוחחתי איתם היום ( הם החלטו להיות יחד היום לפחות בחלקו של היום כדי להעביר אותו קל יותר ) וזה גם מה שאני כותבת כאן ( הבטחתי לשניר שיהיה פוסט והוא אמר לי שהוא כבר מהבוקר ידע שאכתוב וחיכה לו חח) .
ואני ? אני בוחרת היום לחבק את עצמי ואת כל מי שמסביבי ולחבק את היום הזה , לא לשכוח ולא לגמד את מה שעברנו בו לפני שנה ועוברים מאז אבל גם להבין כמה דברים טובים קרו מאז ולשמוח עליהם ואיתם
ואם הגעתם עד כאן אז תודה , מעריכה מאד לאור הפוסט שכרגיל יצא לי ארוך למרות שהפעם חשבתי שייצא קצר יותר ואני אשמח לתגובות
ועוד משהו קטן :
כשחשבתי אילו תמונות לצרף יכולתי לעלות תמונות מיום הפיגוע ( כן יש לי אחת נוראית כזו ) ,או מהאשפוז או מהשיקום ,או מהיום בו הצליח לדרוך חזרה על הרגל , אולם בחרתי להעלות תמונה מלפני שבועיים או שלושה בשבת שחגגנו ליובלי יומולדת 23 על יאכטה בשיט בהרצליה ( סיפרתי לכם על זה בנפרד בהקשר אחר ) , כי זו התמונה הכי אחרונה שצילמתי את שניר והיא מעכשיו מההווה שבו אני בוחרת להתמקד ולא מהעבר והיא מייצגת המון אופטימיות ותקווה ובזה אני בוחרת להתמקד
והאמת ? גם כי הוא ממש יצא בה חתיך נכון ?
קיצור קיבה בדרך הנכונה- ענבר ויטנברג 