בגיל 5 או 6 אחרי 3 שיעורי בלט המורה אמרה לאמא שלי שאני לא יודעת לדלג ולכן אין טעם שאמשיך בשיעורים. אני חסרת קורדינציה, מסורבלת, תמיד משהו נופל או נשפך לי או שאני נופלת בעצמי, אני לא מבחינה בין ימין ושמאל, תמיד נשארתי לבד ואף אחד לא רצה לשבת לידי באוטובוס, בשולחן, להיות איתי באוהל או בחדר בטיול.

אבל אני גם זו שביום חמישי לפני כשבוע בשיעור אימפרוביזציה עם מורתי הקסומה והנערצת Moran Zilberberg בסטודיו במקסים בו אני חולקת חלק גדול מזמני הפנוי ב-4 שנים האחרונות הלו הוא סטודיו תמרה רחובות – מחול, תנועה ויוגה העזתי לרקוד אילתור סולו מול כל עיני המשתתפים בשיעור וגם לקום ביוזמתי להצעה לרקוד בזוג ולחכות שמישהי/מישהו יקום וירקוד איתי (מה שלהפתעתי קרה ממש בקלות), ולמה אני מספרת לכם את זה? כדי להעביר כמה מסרים חשובים:

א. הכל אפשרי אם רק תרצו ותאמינו בכך!

ב. במקום להגיד אין סיכוי ש, אני לא יכול/מסוגל/רוצה או זה לא אפשרי עבורי ממליצה לכם להפוך את סימן הקריאה לסימן שאלה ולהוסיף לפני המשפט את המילה האם או להפוך את המילה לא לכן ולראות מה קורה.

ג. הרבה ממה שקורה לנו תלוי באיך אנחנו מדמיינים את זה בראש שלנו ובדרך בה אנחנו מסתכלים על הדברים בגישה ובשפה שלנו. שפה/מילים/מחשבות מייצרות מציאות, זו לא קלישאה אלא אמת.

ד. כדי להצליח כדאי להציב מטרות בחיים שלנו, קטנות, מדורגות, כל פעם צעד אחד ולעשות, מבטיחה לכם זה מצליח.

ה. אל תפחדו להעז, מקסימום תצליחו את הלא כבר יש לכם.

אני פוגשת בחיים המקצועיים שלי לא מעט מטופלים שלא מאמינים שהם יכולים/מסוגלים, הם מפחדים לחלום או להעז כי המחשבה מה יקרה אם לא יצליחו שהם מחזיקים בראש מגבילה וכובלת אותם מלעשות שינוי. לדוגמא "אין סיכוי שהראש השמן שלי ישתנה" או "אני תמיד אשאר שמן בראש" או "אני חייב מתוק על הבוקר ו/או ליד הקפה כדי להירגע" וכו' וכו'.

הפוסט הזה הוא גם עבורם
שתפו אותי בחלום קטן אחד שלכם או במשהו אחד שחשבתם שלא יקרה וקרה או שהחלטתם עכשיו שהוא יקרה.