לפני מספר שבועות בשבת אחר הצהרים, ככה סתם בלי הודעה מוקדמת תפס אותי העצב . זו הייתה שבת נחמדה שבילינו באירוע משפחתי ולכאורה לא הייתה סיבה לעצב להגיע .
אבל הוא הגיע ותפס אותי לא מוכנה ואפילו במבוכה . לא יכולתי להתחבא ממנו גם לא להסתיר אותו .
הוא פשוט השתלט על כל חלק בגופי ובעיקר ניתן היה לראות אות בפנים שלי , במבט בעיניים . אני הרגשתי אותו בבטן בחזה בנשימה ברגלים ובידיים שנהיו כבדות וחלשות .
לאחר חשיבה קצרה עם עצמי ושאלות ביני לבין עצמי הבנתי גם מה מקורו. הבנתי שהוא קשור בפרידה שהולכת ומתקרבת לה מביתי האמצעית שנוסעת לשנתיים לימודים בחול .
אבל למה הוא בחר להגיע דווקא עכשיו באותם רגעים ? לא היה לי ברור . אולי כי באותו בוקר של שבת שהיינו באירוע המשפחתי הבת שלי נעדרה וכבר אז התחלתי להרגיש את החסר ואולי בגלל סיבות אחרות .
בכל מקרה , לא יכולתי להתעלם ממני וגם מי שהיה בחברתי לא יכול היה. מיד הגיעו השאלות בסגנון : " מה קרה " ?, " מה יש לך ? ", " למה פתאום עכשיו " ? שאלות שלא רק שלא עזרו , ממש הציקו לי.
בעבר גם אני הייתי שואלת את עצמי את אותם שאלות , נוברת , חוקרת ובעיקר מנסה למצוא פתרון. הפתרון היה תמיד קשור בבריחה מהעצב ומשאר התחושות הלא מנעימות. לצאת החוצה , ללכת לחברים , להיות עסוקה , לקחת כדור הרגעה , לאכול , העיקר שלא להרגיש , שלא להיות איתו עם העצב . הוא הפחיד אותי מכדי להעז ולהתמודד איתו
הפעם זה היה אחרת… על כך בהמשך .
רבים מכם , הגעתם להשמנה קיצונית , בעקבות מה שנוטים לכנות אכילה רגשית. אכילה שמשמשת פתרון להתמודדות עם מצבים שכרוכים בהם רגשות של עצב אכזבה תסכול וגם שמחה והתרגשות . מסיבות כאלה ואחרות ובעיקר בשל העדר יכולות או כשורים להתמודד עם אותם מצבים ורגשות שלא על ידי האוכל והאכילה , הפכה האכילה , בעיקר אכילה של מזונות מנחמים כמו מתוקים וחטיפים ל"תרופה " הלא יעילה אמנם אך הכי זמינה ומוכרת למצבים אלו .
כשאני פוגשת אתכם בתהליך של שינוי עם או בלי ניתוח לקיצור קיבה עולה תמיד השאלה אז מה עושים באותם מצבים שבהם הייתי רגיל לאכול. כלומר, אתם בעצם שואלים: בפעם האבה שהעצב או התסכול או הכעס יתפסו אותי כיצד עלי להתמודד איתם מבלי לחסל חבילת עודיות שוקולד או בוראקסים .
"מה לעשות במקום "? אתם שואלים אותי . בעבר הייתי מחפשת יחד אכם פעילויות חליפיות לאכילה שאיתם ובעזרם תוכלו להתמודד עם אותם רגשות . לדוגמא יציאה להליכה , שיחה עם חברים , קריאה , אמבטיה קרה ועוד .
לאחרונה התוודעתי לגישת המיינדפולנס , גישה שמקורה במדיטציות של ארצות המזרח ודוגלת ב"פשוט להיות , עם אותו רגש באותו רגע נתון בלי שפוטיות " .
לפי המיינדפולנס אם אתה עצוב , אל לך לחפש דרך להתמודד עם העצב או לברוח ממנו . נהפוך הוא , לפי הגישה הזו כל שעליך לעשות הוא להיות בעצב כל כולך. להרגיש אותו בגופך ובאברייך, ולתת לו להיות שם מבלי לברוח ממנו, מבלי לחפש הסחת דעת כמו אכילה או כל פעולה אחרת .
למעשה לאכול בזמן העצב וגם לעשות דברים אחרים כמו הליכה קריאה שמיעת מוזיקה וכל פעולה אחרת , אין זה אומר להתמודד עם העצב או עם כל רגש אחר אלה לברוח ממנו, להסיח את הדעת ממנו . במצב כזה הרגש לא ייעלם, אלה לזמן קצר בעת הפעולה האחרת שבחרת לעשות, וכאשר תסיים את אותה פעולה הוא יחזור אליך בעוצמות גבוהות עוד יותר .
דווקא להיות שם עם הרגש בלי לעשות כלום כביכול, זו ההתמודדות עם הרגש. לא זה לא פשוט ואפילו מאתגר לתת לעצמך במכוון להרגיש את עצב או הכעס או התסכול. בהתחלה זה גם לא טבעי. המוח ינסה לברוח לא להיות שם. זה מרגיש לא נוח כואב מכאיב .
אולם ככל שתהיה שם באותו רגש , ככל שתיתן לו לעטוף את גופך , ככל שתרגיש אותו ולא תנסה לברוח ממנו, כך יקרה דבר מופלא.
לאט לאט אך בהתמדה הרגש פשוט יחלוף ויעלם. והתחושה בסופו של דבר תהיה תחושה חיובית של יכולת להכיל את הרגש ולהתמודד איתו. חוויה של הצלחה וניצחון .
ואם נחזור לספור שלי. באותה שבת עליה ספרתי לכם, באותם רגעים שבהם העצב השתלט עלי בלי הודעה מוקדמת , בחרתי לנהוג שונה מבעבר . הפעם לא ניסיתי להסיח את הדעת ממנו , לברוח , לעשות משהו אחר , כי זכרתי מניסיונות העבר שבסופו של דבר הוא חוזר עוצמתי עוד יותר
הפעם בחרתי ליישם את תורת המיינדפולנס .
בחרתי להיות עם הרגש. נכנסתי לקליניקה שלי . ישבתי על אחת הכורסאות . סגרתי את הדלת ופשוט הייתי שם כולי בתוך העצב .
מהר מאד ירדו הדמעות משתי העיניים, דמעות שבמשך שעה או יותר ניסיתי לעצור בתוך העיניים ולא לתת להם לרדת. הניסיון הזה היה קשה מנשוא וכואב מאד.
כשנתתי לעצב להיות בתוכי הדמעות ירדו בקלות רבה מהעיניים, והרגשתי תחושה של הקלה ושחרור . בשלב מסוים הצטרף גם הקול לדמעות ומצאתי את עצמי פשוט בוכה . הייתי שם בכל גופי כפי שצריך להיות כשעצובים.
זה לקח מספר דקות. בהתחלה זה היה מאתגר מאד וקשה להתמודדות, אולם ככל שזה נמשך הרגשתי תחושה של הקלה, של התרוקנות מכאב שהעיק עלי ,של חופש ושחרור . והעצב ? הלך ונעלם .
בסוף אותם דקות הרגשתי , מלאה בכוחות ובעוצמות חדשים שמלאו אותי. בעיקר הרגשתי גאווה שהצלחתי להיות עם העצב הזה לתת לו מקום ולהכיל אותו בשונה מכל אותם פעמים שבהם ברחתי ממנו והוא רדף אחרי .
פחות משעה אחר כך כבר חזרתי לעיסוקי ולסדר היום הרגיל . "מה קרה לך קודם?" שאל אותי מאוחר יותר בן זוגי. " הייתי עצובה " עניתי לו מבלי להסביר יותר מידי "אבל זה עבר", הוספתי .
אין ספק שהיכולת להיות ברגש מבלי לברוח ממנו , יש בה כוחות מעצימים ומחזקים ועבור מי שרגיל לברוח מהרגשות ע"י אכילה יש בזה גם תכונות של ריפוי.
אז בפעם הבאה כשתוקפים אתכם תחושות של עצב, כאב, תסכול , אכזבה , פחד או רגשות אחרים, מזמינה אתכם לקחת כמה רגעים לעצמכם ועם עצמכם ולהיות שם ברגש הזה , תופתעו לגלות עד כמה היכולת להיות ברגש יכולה לסייע לכם בהתמודדות עם ההשמנה, ובלימוד התנהלות אכילה אחרת .
בהצלחה .
קיצור קיבה בדרך הנכונה- ענבר ויטנברג 