הי לכם!
מזמן לא כתבתי לכם.
מודה שהכתיבה בשנתיים האחרונות מאז ה-7 לאוקטובר הפכה להיות לא פשוטה לי וכך גם ההתעסקות במה שכביכול נראה "תפל" כמו לכתוב לכם ולספר לכם על עשייתי. קשה להאמין שזה ראש השנה השני שממש קשה לאחל שנה טובה וחג שמח כשעדיין החיילים שלנו בעזה ו-48 חטופים גם הם שם, חלק מתים שמחכים לקבורה וחלק חיים פצועים בגוף ובנפש ומחכים שיחזירו אותם לביתם ולמשפחותיהם.

יחד עם זאת, החלטתי שערב החג הזה אשלח לכם מכתב ממני, קודם כול כדי לאחל לכם ולכולנו בכל זאת שהשנה הזו תהיה טובה יותר מקודמיה, שהחטופים, החיילים וכל המפונים יחזרו לביתם מי לקבורה ומי לשיקום, משפחות יחזרו להתקיים בכבוד ובאהבה וביחסים טובים, עסקים שנהרסו ישתקמו ושהמדינה שלנו תחזור להתעסק בחינוך, בתרבות, בספורט ובבריאות ולא רק במלחמה, צבא והפגנות.

בנוסף אני חושבת שהחובה שלנו מי שנשאר בחיים ושמעגלי החיים הקרובים שלו לא נפגעו לקיים את השגרה כמה שניתן, גם כדי שיהיה למי שייצטרך לחזור לשגרה שגרה טובה לחזור אליה וגם כדי למנוע את האיחול הכי חזק של כל שונאינו – להשמיד את כולנו מלהתקיים. כחלק מהשמירה על השגרה, אני ממשיכה לטפל, לכתוב, להרצות ולהשמיע את קולי בכל מה שקשור
ליצירת אורח חיים בריא מבחינה פיזית ונפשית, שיפור תזונה ותפקוד פיזי, ירידה במשקל, טיפול במחלות ובעיות רפואיות נלוות להשמנה, ליווי אנשים לפני או אחרי ניתוח בריאטרי, נוטלי תרופות לטיפול בהשמנה וכל מי שרוצה לעשות שינוי בעזרת טיפול הוליסטי גוף-נפש ושילוב כלים מתחום התזונה והרגש.

לאחרונה, אני נפגשת עם המעגל הראשון, השני והשלישי של נפגעי ה-7 לאוקטובר כגון מפוני העוטף, שורדי נובה, מילואימניקים לשעבר ובהווה שהיו בעזה יותר מפעם אחת והמשפחות שלהם. אני פוגשת אותם רק עכשיו כי רק עכשיו חלקם התפנו לטפל בנזקים ה"כביכול משניים" של הטראומה שהם בין היתר פגיעה בתזונה והשמנה. אני מניחה שככל שאנו נתרחק מהיום הנורא הזה מצד אחד ונגיע לסיום אמיתי של המלחמה ולהחזרת החטופים, החיילים והמפונים לבתיהם, יגיעו יותר ויותר אנשים לטיפול ואני רוצה לומר שזה ממש בסדר כבר עכשיו לזהות את דרדור המצב התזונתי והבריאותי שלכם, את הנזקים
לבריאותכם קטנים כגדולים ולהגיע לטיפול. זה לא שולי, צריך לעשות זאת למרות המצב הקשה ברקע וזה ממש בסדר, הזכות ואפילו החובה שלכם לרצות לטפל בעצמכם ולא פוגע מהחשיבות של טיפול בבעיות החמורות יותר ומחתירה לסיום המלחמה על כל המשתמע מכך.

אני רוצה לקרוא כאן לכל מי שמרגיש שהמלחמה הנוראית הזו וכל מה שקרה אחריה, פגעו בו, תזונתית ורגשית, גרמו לו פגיעה באורח החיים, להפסיק פעילות גופנית ו/ או לברוח לאכילה רגשית ונשנשנית להגיע לטיפול ולליווי מקצועי. זה לא בושה לטפל בעצמכם גם עכשיו, וזה לא פחות חשוב או הכרחי, כי בסופו של דבר השמנה היא מחלה והיא פוגעת גם בכל איברי הגוף
ותפקודם ואת זה צריך למנוע מהר ככל שניתן.

ולסיום רוצה לעדכן את מי שזה רלוונטי לו – בתאריך ה-19 לאוקטובר אחרי החגים אני פותחת שוב סדנה
פרונטלית למנותחים בריאטרים החל מ-3 חודשים אחרי הניתוח ויותר כולל מנותחים ותיקים מאוד חברי קופת כללית ברחובות. הסדנה בסבסוד המושלם, 10 מפגשים בימי א בין השעות 19:30 עד 22:00 ותכלול תהליך של שינוי תזונתי ורגשי לשם שינוי הרגלים, ירידה במשקל אם נדרש ובעיקר שמירה על המשקל וההרגלים החדשים לטווח ארוך. לפרטים נוספים כולל התכנים שיועברו בסדנה, התשלום, איך נרשמים ועוד צרו עימי קשר דרך המספר 0505614081 או במייל inbarw69@gmail.com

זה הזמן לסיים עם מה שהתחלתי בו את המכתב, איחולים לשנה חדשה טובה הרבה יותר
מקודמתה, שנה של חזרה אמיתית לשגרה, של רוגע ובריאות ושנה שבה כל מי שצריך יחזור לביתו
לקבורה או לשיקום ונוכל להתחיל לשקם את עצמנו באמת כפרטים וכאומה. הכי חשוב אל תפסיקו ושלא יאמרו לכם להפסיק לחייך https://www.tiktok.com/@inbarw0/video/7551414467653913864

אני כאן עבורכם בכל מה שתצטרכו – ענבר ויטנברג
דיאטנית קלינית בריאטרית Msc
מלווה לפני ואחרי ניתוחים לקיצורי קיבה ונוטלי תרופות לטיפול בהשמנה, מטפלת הוליסטית גוף נפש בהשמנה, באכילה רגשית ונשנשנית וביחסים עם האוכל ואכילה
0505614081
inbarw69@gmail.com
https://inbardiet.com/

טופו!!
רוב המטופלים שלי כאשר אני שואלת אותם האם הם אוכלים טופו משיבים לי בשלילה והימנעות מוחלטת. כאשר אני שואלת אותם מדוע הם בדרך כלל עונים לי אחת מהתשובות הבאות או כמה מהן: זה מגעיל אותי, זה מסריח, אין לי מושג איפה קונים, אין לי מושג מה עושים מזה ואיך, אין לזה טעם, זה מסובך וארוך להכנה, מעולם לא אכלתי ועוד.
אז טופו הוא חסר טעם וחסר ריח, מה שמקנה לנו את האפשרות לתת לו כל טעם שאנחנו אוהבים, קונים אותו בכל סופר ויש באינטרנט המון מתכונים קלים וטעימים וטופו מאוד חשוב לכולנו. למה זה חשוב ולמה אני צריך את זה? אלו הן רק חלק מהתשובות:
*טופו הוא מזון עשיר מאוד בחלבון, בסידן ובברזל עם מינימום עיבוד ודל יחסית בקלוריות.
*הוא תחליף נהדר לחלבון מן החי ומאפשר לגוון ולהעשיר את צריכת החלבון שלכם.
*קל מאוד להכנה וניתן לתת לו כל טעם שתרצו.
*הוא מתאים מאוד למנותחים בריאטרים משלב הכלכלה הטחונה ויכול להחליף חלבון מהחי כמו בשר דג וביצים למי שמתקשה לאכול את המזונות הללו לאחר הניתוח.
*הוא קל לעיכול עם מינימום רגישויות ואלרגיות.
*יש המון דרכים ומתכונים מגוונים עבורו כמו מרק, קציצות, פשטידות, ממרחים, תוספת לסלט וכו'.
*הוא נחשב למזון ידידותי יותר לסביבה (הייצור שלו והכנתו פוגעים הרבה פחות בכדור הארץ שלנו לעומת מזונות מן החי).

• הוא יכול להחליף מזונות חלביים למי שאלרגי/רגיש או סתם לא אוהב מוצרי חלב או למי שעקב אמונתיו נדרש לאכול מזון פרווה אך עשיר בחלבון.

שכנעתי אתכם לנסות? אם כן אני מצרפת מתכון ל"גבינה בולגרית" מטופו שקלה מאוד להכנה, טעימה מאוד, ניתנת לשמירה במקרר וניתן להשתמש כתוספת לסלט/ממרח/תוספת לפסטה או בכל דרך שתרצו ולא רק לטבעונים:

בצנצנת מערבבים את הבאים:
200 גרם טופו קשה חתוך לקוביות
רבע כוס מים
רבע כוס מיץ לימון סחוט טרי
רבע כוס שמן זית
2 כפות חומץ תפוחים
1 כפית אורגנו מיובש
1 כפית מלח
1 שן שום קטנה כתושה
אופציה לשדרוג אבל ממש לא חובה: 2 כפות שמרי בירה
משקשקים טוב טוב את הצנצנת ומניחים במקרר למינימום 4 שעות ואם אפשר ללילה אפילו יותר טוב. אם בא לכם מידי פעם תבואו ותהפכו את הצנצנת שתעמוד גם הפוך (ככה כל הקוביות ייספגו טוב את ה"רוטב")

המתכון של שקמה יעקובי בראון מ-TivonEat שאני עוקבת הדוקה אחרייה ותמצאו שם הרבה מתכונים בריאים, קלים להכנה, טעימים, עתירי חלבון ולא רק לטבעונים מנסיון! מוזמנים לנסות ולספר לי איך היה

ביום חמישי לפני כמה שבועות בשיעור אימפרוביזציה (במחול) בסטודיו תמרה רחובות – מחול, תנועה ויוגה עם Moran Zilberberg (אחת המורות האהובות עלי ביותר) קיבלנו תרגיל: מתחלקים לשלישיות וכל אחד בתורו מספר על תכונה טובה שלו/כישרון/משהו טוב שיש לו או קרה לו (המתנה) ושאר הקבוצה רוקדים לפי הסיפור בדרך שבה הם רוצים יחד ו/או לחוד. בזמן שהשניים רוקדים המספר (נותן המתנה) רושם את מה שעולה לו בראש בזמן הריקוד ואחר כך יושבים יחד לסיכום. הרוקדים מספרים מה חוו כשרקדו והמספר קורא את מה שרשם בזמן הריקוד. אחרי זה כמובן מתחלפים בתפקידים ככה שכל אחד גם סיפר וגם רקד פעמיים.
התרגיל המדהים אפשר לי:
💥 לקבל השראה – לרקוד, לזוז, לנוע ולהניע את הגוף בהנאה מירבית.
💥לחלק מתנות מעצמי לאחרים (הסיפור) – לתת זה מהנה לא פחות מלקבל.
💥לצפות באחרים – צפיתי בהם רוקדים לפי המתנה שנתתי להן, הזמנות מרגשת ביותר.
💥להתוודות למתוק ולטוב שיש לכל אחד להעניק לי ולאחרים – להבין את השונות וגם את הדמיון בין הטוב של כולנו ואיך זה מהדהד.
💥לחוות את המתנות שקיבלתי מהאחרים – ולרקוד אותם בעצמי. מעשיר ומרגש.
💥לכתוב – פעולה שאני אוהבת עוד מילדותי ותמיד איפשרה לי מקור ביטוי עצמי ודרך להזין ולהרגיע את עצמי. אלייה מתווסף בשמחה רבה הריקוד שהתוודעתי אליו לאחרונה.
💥תקשורת בין אנשים.
💥התמקדות בטוב שיש לי – הבנה כמה זה יכול לעשות גם טוב לאחרים.
💥דיבור חיובי על דברים טובים ומתנות – והבנה איך כל אחד חווה זאת אחרת.

כל כך הרבה יתרונות, מעלות, רווחים ומתנות שקיבלתי רק בתרגיל אחד, שלא אומר בשיעור כולו, שלא לומר בשאר השיעורים משלושת השנים האחרונות בהן התוודעתי לסטודיו המקסים שבו אני רוקדת – סטודיו תמרה, למורים השונים והמיוחדים שבו, למגוון השיעורים והאפשרויות לתנועה, מגוון שונה אך גם דומה, לאווירה המיוחדת של הסטודיו, וליכולת שלי לחוות, להרגיש ולהתרגש דרך תנועה, כולן חוויות אשר העשירו אותי, תרמו לי פזית, נפשית ורוחנית והפכו אותי לאדם טוב יותר, שמח יותר ובריא יותר גופנית ורגשית.

בעבודה שלי עם מטופלים עם השמנה, אנשים שמקבלים זריקות לירידה במשקל, אנשים לפני/אחרי ניתוח בריאטרי ואנשים שנמצאים בתהליך כלשהו לירידה במשקל וליצירת אורח חיים בריא אני חווה המון התנגדות מצידם לפעילות גופנית. הרבה סיבות עולות להתנגדות הזו ובעיקרן הקושי לבצע אותן, במיוחד בשל משקל גבוה ובעיות גופניות, חוסר ההנאה שלא לומר סבל מהפעילות והאכזבה מכך שהפעילויות שעשו בעבר לא קיימו את המטרה שלה ציפו (ירידה במשקל).
כשאני פוגשת את המטופלים אני פחות מזכירה את המילים פעילות גופנית ובטח לא את המילה ספורט אלא מעודדת אותם למצוא כל דרך שיתחברו אלייה ושיצליחו להינות ממנה להנעה, תנועה ותזוזה של הגוף. המטרה שלי היא להפוך את ההתנגדות והיחס השלילי לפעילות להבנת החשיבות בתרומה של הפעילות עבורם כדי שיוכלו ויצליחו להפוך אותה לחלק מחייהם. חשוב לי לציין שאני רואה ומתייחסת לפעילות ולתנועה כחלק חשוב מאוד ואינטגראלי בתוך התהליך של אורח חיים בריא, זאת למרות שהתרומה הישירה לשריפת קלורית ולירידה במשקל פחותה מאוד ממה שאנשים נוטים לחשוב. בחיים המודרניים שהפכו למלאי סטרס וליושבניים מאוד תנועה היא הכרחית ל:
🍁שמירה על בריאות גופנית.
🍁חיזוק כוח שריר ועצם, הגברת פירוק שומן ומניעת פירוק שריר.
🍁שיפור בדיקות הדם (כולסטרול, טריגליצרידיים, סוכר, לחץ דם, תיפקודי לב, כבד ועוד).
🍁הורדת רמות קורטיזול (הורמון הסטרס) והעלאת רמות דופאמין וסרטונין (הורמוני המצב הרוח הטוב).
🍁תרומה ל-well being הכללי, הגופני והנפשי.
תנועה היא תחליף בריא, איכותי, נגיש וקל לביצוע לדופאמין זול שמקבלים דרך התמכרות לאכילה, סיגריות ואלכוהול ולכן חשוב מאוד שכל אחד מאיתנו ייאמץ אותה לחייו במיוחד בתקופה קשה כמו השנה וחצי האחרונות מאז פרוץ מלחמת ה-7 באוקטובר. אני מאמינה כי חשוב שכל אדם, בכל מצב גופני, יימצא את צורת התנועה המתאימה לחייו וייאמץ אותה כחלק מסדר היום. לאלה האומרים שהם לא סובלים ספורט או שונאים פעילות גופנית אני אומרת כי בהיסטוריה הגנטית הרחוקה שלנו בתקופת האדם הקדמון נולדנו לזוז ולנוע וזו הייתה הדרך היחידה לשרוד וחשוב לזכור זאת. גם בתקופת הינקות כתינוקות וילדים כולנו זזנו והרבה ולמעשה תנועה ותזוזה היא חלק הכרחי בחיים בריאים. כל מה שנותר הוא לצאת מהקופסא כמוני ולמצוא את דרך התנועה המתאימה והנכונה לכם, בתדירות ובאופן המתאים לכם.
לא חייבים ללכת או לרוץ, לא חייבים פעילות בחדר כושר ולא חייבים במשך זמן או תדירות מסוימת, מה שחשוב זה למצוא את הדרך להפוך תנועה והנעה של הגוף לכזו שתפיקו ממנה הנאה ויתרונות מרביים לגוף ולנפש.

ואם חוזרים רגע אלי:
ההשתתפות שלי בחוגי הריקוד והתנועה השונים בסטודיו הפכה להיות חלק חשוב בפאזל של חיי והיא תורמת לי בהרבה מאוד היבטיים: גופניים, רגשיים, חברתיים ועוד. סטודיו תמרה רחובות – מחול, תנועה ויוגה שבו אני רוקדת את שיעור האימפרוביזציה שהזכרתי ועוד שיעורים רבים התחיל בשבילי ממקום לביצוע פעילות גופנית והפך עבורי להבאים:
🍓מקום מפלט – מפלט מרגעים, שעות וימים קשים, מפחדים, כעסים ומצב רוח לא טוב.
🍓מקום לביטוי – ביטוי של הצרכים, רגשות, תחושות, חששות ופחדים, רצונות וחלומות.
🍓מקום של פגישה, שיח והתחברות עם אנשים אחרים דומים ושונים ממני.
🍓מקום של חיבור – לגוף ולנשמה ולעצמי.
🍓מקום שבו אני חווה – הצלחות והתקדמות ומתחברת טוב יותר לחוזקים ולכישורים שלי.
🍓מקום לתקווה ואופטימיות.

אז איך אתם מתחילים לזוז כבר היום? שתפו אותי

מה שלומכם?
זמן רב שלא כתבתי לכם, תקופה עמוסה פיזית ורגשית.
פסח כבר דופק בדלת ואני מקווה שאתם לא מקשים על עצמכם עם ניקיונות ובישולים יותר מידי ושתגיעו לערב החג עם כוחות ואנרגיות לשמוח ולהנות מהחג.
זיכרו עבדים היינו לפרעה במצרים אבל לא לבתינו ולא למטבחינו
זיכרו ארוחת ליל הסדר היא כמו כל ארוחת ערב חג ובסופו של דבר לכולנו קיבה מוגבלת ואין צורך להגזים בבישולים יותר ממה שצריך
כדי להקל על עצמכם אני אתן כמה המלצות:

1. לתכנן מראש ולדאוג שיהיו כ-2 סוגי מנות בשריות, מנת דג אחת, 1-2 סוגי פחמימות, 1-2 סוגי ירק מבושלכ-2 סלטים ומרק אחד, אין צורך ביותר מזה.
2. להתחלק בהכנת התבשילים עם האורחים הנוספים.
3. להכין מראש רשימת מאכלים ורשימת מצרכים ובהתאם לכך לבצע קניות מדויקות כמה שיותר אשר ימנעו קניות עודפות.
4. לחלק את הבישול ליומיים שלושה ולעבוד עם רשימות כתובות של המנות שאתם מכינים ושל התהליכים הדרושים.
5. במידה ויש מנות שדורשות בישול ארוך להתחיל איתם ואז תוך כדי הבישול להכין את שאר הדברים.
6. לרכז חיתוכים והכנות – כלומר אם יש 3 תבשילים שדורשים בצל חתוך ומטוגן לבדוק כמה נדרש לכולם ולהכין הכל מראש.
7. להיעזר בבני הבית כגון ילדים/בני זוג/אחים בהכנת התבשילים.
8. לשים מוזיקה ולהנות.
9. גם כשאתם מבשלים ומנקים זיכרו את עצמכם והקדישו לעצמכם זמן לנוח.
10. זיכר לאכול מסודר בכדי להמעיט בנשנוש ועל מנת לא להגיע לארוחת החג רעבים מידי.

ובטח תשאלו אז מה עם מצות מותר או אסור? למי? מתי? כמה? מה אם לא?
אז בואו נעשה קצת סדר במה אוכלים בפסח:
אני מצרפת קישור לכתבה שלי מה אוכלים בפסח מנותחים בריאטרים שאלות ותשובות

בהקשר נוסף לחג הפסח החג שמסמל את היציאה מעבדות לחירות, אני מצרפת לכם כאן כתבה שלי בנושא חופש מדיאטות

זיכרו שגם אם קצת יצאתם מהמסלול לפני ותוך כדי פסח תוכלו לחזור אליו אחרי בכל הקשור לליוי מקצועי, קבוצת תמיכה, ויטמינים, התנהלות תזונתית ורגשית נכונה, פעילות גופנית ועשיית טוב לעצמכם.
אם אתם מרגישים שקצת יצאתם מהמסלול ומתקשים לחזור אליו צרו קשר ואשמח לעזור.

לפני 3 שנים התוודעתי אל עולם הריקוד שהתחלתי לרקוד בסטודיו תמרה שבעיר מגורי, בהתחלה הריקוד על רוב סוגיו נחשב עבורי כמשהו שאני לא יודעת לעשות ושאינו נמנע ביכולותי וכישורי אבל אחרי חודש-חודשיים מהשתתפותי בשיעור תנועה התחלתי להשתתף גם בשיעורי ריקוד אחרים כמו: אימפרוביזציה, LIFE DANCE, גאגה, מחול האגן ובהמשך גם מחול מודרני.
בהדרגה שיניתי את דעתי באשר ליכולותי בתחום הריקוד, אומנם גם היום אני רחוקה מלהיות רקדנית מקצועית ואפילו אינני איכותית וטובה כמו משתתפים אחרים בסטודיו אשר בעלי כישורי ריקוד טובים משלי ועם עבר וניסיון של ריקוד אך אני בהחלט מודעת ומתוודעת לכישורים וליכולות שרכשתי בשלוש השנים הללו בכל מה שקשור לתנועה ולסוגי הריקוד השונים.

את המטופלים שלי אני פוגשת כשהם מחזיקים בדעות מאד דיכוטמיות של שחור ולבן, שמן ורזה, אסור ומותר, טוב ורע, הצלחה ואי הצלחה, או שאני בדיאטה או שאני זולל ולא שומר, או שאני עושה פעילות כל יום או בכלל לא, או משקל אידאלי או שאין כבר שום משמעות לירידה במשקל וכו'.
כחלק מהטיפול שלי התזונתי והרגשי אני מתמקדת בלסייע להם לשנות את החשיבה והגישה של שחור ולבן/מותר ואסור לחשיבה בה מצליחים לראות גם את האפור, גם את האמצע, גם מטרות ומשימות ביניים. אני מלמדת אותם להצליח ולראות לא רק כישלון וחוסר הצלחה אלה גם הצלחות קטנות שלהם במהלך הדרך, לראות את החיובי והטוב גם כשהכל נראה לא טוב ולא מוצלח, לראות את האור בתוך החושך ואת הלבן בתוך השחור ובכלל להנות מהדרך ולא רק מהשגת המטרות. כשהם מצליחים לעשות זאת הסיכוי שלהם להמשיך בתהליך המורכב והלא פשוט שבו התחילו של הירידה במשקל ושל השינוי באורח חיים גדל והכוחות והמוטיבציה שלהם עולה.

בתהליך הזה אני משתמשת גם בדוגמאות אישיות ואני מספרת להם על הדרך שלי.
ואני? כשאני מסתכלת על הדרך שלי בתחום התנועה והריקוד בסטודיו אני בהחלט מצליחה לראות הרבה מאוד שינויים שהצלחתי לעשות:
❤️ שהתחלתי הייתי מסוחררת כולי לאחר סיבוב אחד והיום אני מצליחה לעשות מספר סיבובים רצופים מבלי להסתחרר.
❤️ שהתחלתי היה לי קושי עצום לעבור משכיבה או ישיבה על הרצפה לעמידה והפוך וכיום המעבר יחסית קל ורציף בין המצבים.
❤️ מחוסר שיווי משקל ואי אפשרות לעמוד על רגל אחת היום אני מצליחה לעמוד ולרקוד אפילו כמה דקות על רגל אחת מבלי ליפול.
❤️ השתפרתי משמעותית בגמישות אשר מאפשרת לי היום להצליח להזיז את חלקי הגוף השונים ביתר קלות.
❤️ השתפרתי משמעותית בכוח וחוזק שרירי הבטן שגם הוא תורם לשיפור יכולות התנועה והריקוד ומסייע מאד במעברים בין מצבים.
❤️ מתנועה יחסית מונוטונית חזרתית ומוגבלת הצלחתי לייצר תנועה הרבה יותר מגוונת ושימוש קל יותר בכל חלקי הגוף בעיקר עקב שיפור בגמישות ובכוח השרירים.
❤️ השתפרתי בקורדינאציה וביכולת לשלב תנועות של חלקי גוף שונים, בקצבים שונים, בכיוונים שונים דבר אשר תרם לאיכות ריקוד טובה יותר.
❤️ שהתחלתי היה לי קושי גדול מאוד ואפילו פחד מביצוע קומבינצית רצף תנועתי עד כדי הימנעות מכל סוג שיעור שחייב זאת וכיום אני בעלת יכולת טובה יותר לעשות זאת בקלות ובפשטות. דבר זה תרם להורדת החשש ואיפשר את השתתפותי בשיעורים הדורשים זאת כדוגמת שיעורי ריקוד מודרני שאיפשר גם שיפור במגוון התנועתי גם בשעורי האימפרוביזציה ואחרים שבהם אין קומבנציות תנועתיות.

אני אזכיר שוב שלמרות זאת אני עדין רחוקה מלהיות רקדנית או להידמות ליכולות הריקוד של משתתפים בסטודיו אשר מגיעים עם רקע, ניסיון ועבר בתחום הריקוד. אם הייתי ממשיכה ומשווה את עצמי להם כנראה שהייתי מתבאסת מאוד ומתקשה להמשיך את השתתפותי בשיעורים. הבחירה שלי להצליח ולראות את כל השינויים הטובים הללו שסיפרתי עליהם גם אם לא תמיד אני מקבלת לכך עדות חיצונית ולא תמיד מציינים זאת בפני מגבירה את ההתלהבות שלי ואת רמת המוטיבציה שלי להמשיך ולהשתפר ולאתגר את עצמי עוד ועוד!
בזכות ובעקבות כל זה אני ממשיכה לעודד ולקרוא לכל המטופלים שלי ולכל מי שלקח על עצמו משימה של לשנות לא רק משקל אלא אורח חיים ולהפוך אותו לבריא יותר את הטיפים הבאים:
👍להימנע מלהשוות את עצמכם לאחרים אלה רק לעצמכם ולמה שעשיתם לפני התחלת התהליך.
👍להצליח לראות את השינויים החיובים שאתם עושים אפילו אם הם קטנים.
👍להתמקד בהצלחות ולא בכישלונות ולהפוך כל כישלון למשוב ללמידה. תזכרו את הלא כבר יש לכם עכשיו בואו תראו את היש.

מזמינה את כולכם להתבונן בתהליך שלכם ולהצליח לראות את הגוונים השונים של האפור שנמצאים בין השחור ללבן, מוזמנים לספר ולשתף משהו אחד טוב שעשיתם בשבוע האחרון בתהליך השינוי שלכם!

על כל התהליך שעברתי ועדיין עוברת בזכות הריקוד אני רוצה להודות לסטודיו תמרה רחובות – מחול, תנועה ויוגה המקום שבו גיליתי שגם ריקוד יכול להיות עבורי הצלחה. ממליצה בחום לכל תושבי רחובות והסביבה שמחפשים מקום לנוע ולזוז בו עם הכלה, קבלה ותחושת נוחות בלתי נגמרת. למורות שלי:
Tal Even-Chen מורתי לניה
Liron Miyara אחת ממנהלות הסטודיו ומורתי למודרני
Moran Zilberberg מורתי למחול האגן ולאימפרוביזציה ולפעמים גם למודרני
Inbal Oshman מורתי לאימפרוביזציה
Ester Basher מורתי השנייה למחול מודרני אליה הצטרפתי רק לאחרונה
והמורים השונים לגאגא
אתן כולכן עבורי לא רק מורות לריקוד אלה מדריכות לחיים ומקור השראה בשבילי, לימדתן אותי לפרוץ את הגבולות של עצמי ואפשרתן לי לעשות זאת, הלוואי ואהיה כזו עבור מטופלי.
ואם אתם רוצים עזרה בשינוי גישת חשיבה וביצירת חשיבה חיובית יותר ופחות דיכוטומית, רוצים עזרה בלהצליח לראות את גווני האפור השונים בתהליך שלכם צרו איתי קשר ואשמח לעזור

שבוע מעורב ברגשות עבר עלינו והשבועות הקרובים עומדים להיות מעורבים גם הם ברגשות לא פשוטים אלו, ציפייה ואולי אכזבה, שמחה וכנראה גם עצב ובעיקר מתח ולחץ. אז איך מכילים ומתמודדים עם כל הרגשות הללו שלא על ידי אכילה רגשית כמו שחלקנו נוטים לעשות? אשתף אתכם בכמה תובנות וכלים ובשל התמודדתי בעבר עם השמנה, אכילת יתר ואכילה רגשית.
ראשית חשוב להבין שהצורך לאכול במצבי מצוקה הוא לא חוסר של כוח רצון/חוסר יכולת להתמיד אלא תוצאה של שינויים הורמונליים במצבי סטרס. במצבים אלו ישנה עלייה בהורמון הסטרס (קורטיזול) וירידה בהורמוני מצב הרוח (דופאמין וסרטונין), אכילה היא אחת הדרכים לעלות דופאמין בצורה מהירה וקלה ובעיקר אכילה של מזון שקל להתמכר אליו כמו חטיפים ופחמימות ריקות כמו עישון וצריכת אלכוהול. אכילה רגשית/בולמוסית והתקפית היא דרך לווסת מצבי מצוקה אך היא יעילה בטווח הקצר אבל לא בטווח הארוך כיוון שהיא גובה מאיתנו מחיר, אז מה עושים?

1. טריגרים: עוקבים אחרי האכילה הנשנשנית/רגשית/לא מתוכננת ומזהים ורושמים מה היו הרגשות/מחשבות/תחושות/אירועים שקרו לפני האכילה הזו ועוררו אותה.
2. אבחנה: מאבחנים האם הטריגר דורש וויסות מעורר או ויסות מרגיע. למשל אם אתם חווים שעמום או עצב אתם זקוקים לאמצעי ויסות מעורר שירים אתכם ואם אתם חווים כעס או עצבים אתם זקוקים לויסות מרגיע.
3. ויסות חלופי: חפשו ויסות מצוקה חליפים לאוכל בהתאם לסוג הטריגר.
4. מאגר: ערכו רשימה של ויסותי המצוקה שמצאתם. לדוגמא ספקי דופאמין בריאים יכולים להיות: הליכה בטבע, שהייה בשמש/ים, מקלחת, חיבוק מאדם קרוב או חיה, כתיבה, האזנה למוסיקה, לרקוד, לשיר, לעשות מדיטציה וכו'.
5. נשימות: אחת הדרכים היעילות להתמודדות עם מצבי לחץ. חשוב לבצע 3-5 נשימות עמוקות ואיטיות.אני אישית אוהבת את הטכניקות: להריח פרח ולכבות נר.
   אם ברצונכם להרגיע מומלץ שהנשיפה תהיה ארוכה יותר יותר מהשאיפה אם ברצונכם לעורר אז השאיפה צריכה להיות ארוכה יותר.
6. עוגנים: מצאו והיצמדו לעוגנים שלכם, דבר זה יסייע לכם ביצירת שגרת יום ולכן גם יסייע בהרגעה.

רוצים עוד כלים להתמודדות עם המצב הנוכחי?
מוזמנים לרכוש את ההרצאה שלי התמודדות עם אכילה רגשית בתקופות מורכבות בקישור הבא: https://inbardiet.ravpage.co.il/Challenginglife
או את המדריך שלי להפעיל את הניתוח מחדש – כלים לחזרה למסלול למי שסטה ממנו, כלים להתמודדות עם אכילה רגשית במצבי סטרס, בקישור הזה: https://inbardiet.ravpage.co.il/start.over

אני מאחלת לחזרת כל החטופים כמה שיותר מהר, החיים לשיקום והמתים לקבורה ולחזרת כל החיילים לביתם בשלום

היום לפני שנה ו3 שעות , בעודי בעבודה, לבד במרפאה ( אחרי סיום שעות עבודת המרפאה נשארתי לעבודה מנהלתית ) , קבלתי את אחת הבשורות הקשות שקבלתי בחיי אם לא הקשה ביותר שבני בכורי שניר נפגע בפיגוע בצפון תל אביב שהתרחש כמה דקות ולא ידעתי עליו ( כי כאמור הייתי במרפאה עדין ) ושהוא מובל כרגע באמבולנס, לבית חולים איכילוב ושהוא בהכרה ונפצע ברגל . השיחה היתה לא עם שניר אלה עם מישהו ממד" א שהיה באמבולנס .

את כל מה שקרה אחר כך, ת,ארתי כבר בעבר, אז רק אזכיר למי ששכח או אציין למי שלא ידע , שהוא הוגדר בהתחלה כפצוע בינוני, קל , עבר ניתוח לתיקון שברך פתוח ברגל שמאל עם הכנסת פליטנה לרגל, ואז כבר נחשב פצוע קל, היה מאושפז שבוע במחלקה כירוגית/ אורטופדית ( נשבעת שכבר לא זוכרת וזה גם פחות חשוב ) ואחר כך עוד 3 חודשים אשפוז בשיקום והשתחרר בערב ראש השנה , כשבועים לפני שפרצה מלחמת ה 7 באוקטובר , ואז עבר עוד ניתוח להוצאת חלק מהברגים וממשיך בחייו.

אבל לא כל כל זה אני רוצה לדבר אלה דווקא על מה שקרה אחרי ובעיקר על היום יום השנה לפיגוע והתובנות שהגיעו לי איתו .

היום בבוקר ניהלתי ישיבת צוות בריאטרי במחוז , וכשקמתי בבוקר התלבטתי ממש אם לשתף שהיום זה שנה אחרי או לא , כשמדובר בחברי לצוות שכמובן יודעים ומעורים בפרטי היארוע וגם במה שהיה אחר כך מי יותר ומי פחות .

לאחרונה כשאני מתלבטת אני מתייעצת עם חבר טלפוני ( הבורא בשפת תטא הילינג או לצורך העינין האינטואיציה שלי ) , והתשובה שקבלתי היא לשתף אבל לא סתם במשפט לקוני בסגנון : " היום זה שנה לפיגוע של שניר " ואגב גם יומולדת של ארצות הברית , אלה להתחיל במשפט הזה ויחד איתו להוסיף פרשנות שהיא רלוונטית גם לנו ככל בני האדם, גם לנו כדיאטנים ומטפלים וגם למטופלים שלנו , וכשהחלטתי מה להגיד ידעתי שגם אכתוב על זה פוסט כי היו לי מסרים חשובים להעביר לגבי התובנות שלי מהיום הזה שנוגעות כאמור לכולנו ומניחה שיעניינו גם כאן .

אז אחרי שאמרתי את המשפט, והתחלתי דווקא ב : "היום זה ה4 ליולי יום הולדת של ארצות הברית והוספתי וגם שנה לפיגוע של שניר ", אמרתי שאני רוצה להוסיף שני דברים חשובים:

1. נכון שאחרי הפגוע הזה , התרחשו אירועי ה 7 לאוקטובר , שבהם נהרגו המון אנשים , נפצעו קשה , נאנסו, נחטפו , פונו מבתיהם , ואולי בהסתכלות השוואתית מבחוץ זה נראה אירוע הרבה יותר גדול ומשמעותי , ואפילו יש שאמרו לי זאת , ויחד עם זה אין בזה אפילו באלפית האחוז להמעיט או להפחית , או לגמד את מה שקרה לנו כמשפחה ועוד יותר את מה שקרה לשניר כבודד ואת מה שהוא הרגיש ומרגיש מאז .

למה אני אומרת זאת ? כי לעיתים כשבתקופות אישיות או לאומיות קשות , מגיע מטופל שכרגע מה שקשה לו, זו עליה במשקל או האכילה הלא נשלטת שלו , ומה שמעניין אותו זה להשיג אשור ותור לניתוח, אני או אנחנו כמטפלים יכולים לרגע לחשוב לעצמינו , " יש מלחמה בעולם או בארץ/ יש חטופים בעזה/ יש אנשים מהצפון שחצי שנה כבר לא בביתם / יש משפחות שלמות שפורקו או אני כמעט אבדתי את בני, או רק עכשיו יצאתי מדכאון או ממחלה קשה, או אנשים חיים כרגע ללא עבודה וללא כסף לקנות אוכל ומה שמעניין אותו/ אותם זה האכילה/ המשקל / הניתוח ?

יחד עם זאת , גם אם מחשבה כזו העזה או תעז, להיכנס לראשי אפילו לשנייה אחת , היא לעולם סולקה או תסולק מיד וכך אני חושבת שחובה עלינו כולנו כמטפלים/ כחברים/ כחברה בכלל . עלינו להיזהר מאד ולהימנע מלגמד תחושות/ מחשבות / אירועים/ רצונות של האחרים גם אם אובייקטיבית הם עשויים להראות קטנים יותר .

כל אדם בעיני הוא מאה אחוז , ובוודאי מטופלים . וכשאני מגיעה לקליניקה לטיפול , מה שמעניין אותי זה הוא ועולמו האישי ורצונותיו ותחושותיו , ואף פעם אני לא אגמד אותם אל מול עולמי האישי או אל מול העולם האוניברסלי ומה שקורה בו .

2. קמתי הבוקר והתלבטתי לעצמי, איך אני מרגישה היום וגם איך שניר אמור להרגיש . האם זה יום עצוב או שמח , מלחיץ ומפחיד או מרגש ומעורר תקווה .

מצד אחד זה כאמור שנה אחרי יום קשה ומפחיד במיוחד, וזה מעלה המון זיכרונות ואסוציאציות לא פשוטות , מה גם שזה לא נגמר לגמרי, כי שניר עדין ממשיך שיקום ( לא באשפוז ) , ועדין סובל לא מעט מכאבים פיזיים ברגל וגם מכאבים נפשיים לא פשוטים ( פוסט טראומה אמרנו ? ).

ומצד שני הוא חי, ולא רק זה אלה שבשנה הזו הוא התחתן עם אהובתו וחברתו ב 4 שנים אחרונות , ספיר המתוקה , הוא שבר את הכוס וגם קיפץ ורקד בחתונה גם על רגל שמאל הפצועה , הוא סיים בהצטיינות את לימודיו בסמינר הקיבוצים לחינוך דמוקרטי להיסטוריה מקרא ותרבות ישראל ( ובטוח שלא דייקתי והוא עוד יתעצבן כי כבר תיקן אותי אלף פעם) במגמת מצוינות וזכינו להיות בטקס קבלת התעודות , שגם בו הוא עלה לבימה עם רגל שמאל והניף בגאווה את התעודה , הוא עבר דירה לדירה מרווחת וגדולה יותר, הוא סיים בהצלחה את שנת הסטאג' כמורה כיתה ג בבית ספר בתל אביב והוא ממשיך את החיים עם אופטימיות ותקווה .

כלומר, בסופו של דבר המסקנה שלי הייתה שזה לא או או , אלה גם וגם, ואז הבחירה שלנו היא על מה להסתכל יותר, על החצי הריק או החצי המלא של הכוס או בציור הצעירה והזקנה , האם לראות את הזקה או את הצעירה ואפשר בעצם גם וגם שזה כנראה הכי מדויק . וגם כאן יש לי מסקנה ותובנות לגבינו כחברה כלל ולגבי המטופלים שלנו בפרט .

אצל הרבה מן המטופלים שלי , אני פוגשת את גישת השחור לבן: או שאני שומר ממש , ואני בדיאטת כאסח, או שאני פורץ גבולות ומשתולל ולא אכפת לי בכלל מה אני אוכל , או שאני יורד במשקל והרבה, או שאני עולה והרבה, או שאני מכור לספורט ועושה כל יום והרבה, או שאני הופך לבטטת כורסא, או שאני לא נוגע בשום ממתק או חטיף בכלל, או שאני אוכל כמויות ענקיות בלי הגבלה , וגם או שאני מרגיש על טופ העולם, הכי מצליח ,או שאני מרגיש כשלון גמור .

אז זהו מסתבר שלא . גישות טיפוליות כמו DBT ו ACT מדברות בדיוק על הנושא הזה של גם וגם , על הדיאלקטיקה שקיימת בחיים שלנו , שלפיה אנחנו יכולים לחוש כמעט באותו זמן שני דברים מנוגדים כביכול וגם להסכים לקבל את זה ואז החיים פשוטים יותר ומלווים בפחות מאבקים ומלחמות.

למשל ,הרבה אנשים אחרי ניתוח שואלים אותי איך זה שיש ימים שאני לא רעב בכלל ובקושי מצליח להכניס משהו לפה, ויש ימים אחרים שאני מרגיש שהקיבה שלי היא סיר בלי מכסה, ואני יכול לאכול מכל וכל,. וזה אפילו ממש מלחיץ אותם, והתשובה שלי תמיד היא שככה זה אצל כולנו לא רק מנותחים , למה ? יש הרבה הסברים רגשיים ופיזיולגיים, זה יכול להיות מושפע ממצב הרוח שלנו, מרמת הסטרס באותו יום וגם מהטמפרטורה , משינויים הורמונליים ( במיוחד אצל נשים) מכמות השיתיה והמלח שאכלנו ועוד ועוד. התשובה האמיתית היא בעצם ,שהחיים הם לא דיכוטומים של שחור או לבן וחשיבה דיכוטומית היא חשיבה מגבילה ומקשה .

בחיים האמיתיים יש גם וגם : אני יכול להיות בבוקר שבע ובערב רעב מאד , אני יכול היום להיות מפוקס ולהצליח בכל מה שרציתי לעשות ומחר מפוזר ומבולבל אני יכול גם לשמור על אורח חיים בריא ואפילו על תהליך ירידה במשקל וגם לאכול מתוק או פחמימה , אני יכול גם ל" הכשל " כביכול , וגם לראות בזה אפשרות ללמידה . ותראו כמה כאשר מבינים ומאפשרים לגם וגם להיות בחיינו, הדברים יותר זורמים וקלים ואין קונפילקט ומבינים שבעצם שני הדברים שקרו גם השחור וגם הלבן משרתים אותנו והם לטובתינו .

זה כל מה שאמרתי היום בפתיחת הישיבה לצוות שלי ( אל תדאגו זה לקח פחות מ5 דקות ) וזה גם מה שבחרתי להגיד לשניר וליובלי שלי כששוחחתי איתם היום ( הם החלטו להיות יחד היום לפחות בחלקו של היום כדי להעביר אותו קל יותר ) וזה גם מה שאני כותבת כאן ( הבטחתי לשניר שיהיה פוסט והוא אמר לי שהוא כבר מהבוקר ידע שאכתוב וחיכה לו חח) .

ואני ? אני בוחרת היום לחבק את עצמי ואת כל מי שמסביבי ולחבק את היום הזה , לא לשכוח ולא לגמד את מה שעברנו בו לפני שנה ועוברים מאז אבל גם להבין כמה דברים טובים קרו מאז ולשמוח עליהם ואיתם

ואם הגעתם עד כאן אז תודה , מעריכה מאד לאור הפוסט שכרגיל יצא לי ארוך למרות שהפעם חשבתי שייצא קצר יותר ואני אשמח לתגובות

ועוד משהו קטן :

כשחשבתי אילו תמונות לצרף יכולתי לעלות תמונות מיום הפיגוע ( כן יש לי אחת נוראית כזו ) ,או מהאשפוז או מהשיקום ,או מהיום בו הצליח לדרוך חזרה על הרגל , אולם בחרתי להעלות תמונה מלפני שבועיים או שלושה בשבת שחגגנו ליובלי יומולדת 23 על יאכטה בשיט בהרצליה ( סיפרתי לכם על זה בנפרד בהקשר אחר ) , כי זו התמונה הכי אחרונה שצילמתי את שניר והיא מעכשיו מההווה שבו אני בוחרת להתמקד ולא מהעבר והיא מייצגת המון אופטימיות ותקווה ובזה אני בוחרת להתמקד

והאמת ? גם כי הוא ממש יצא בה חתיך נכון ?

הכמיהה לרזון היא משהו שהשתלט על כולנו, בעשורים האחרונים . רזון שלא בצדק , הפך להיות מזוהה עם בריאות , אושר והצלחה בתחומי חיים שונים, כמו זוגיות , עבודה לימודים ועוד .

 אנשים מוכנים לעשות הכל ולשלם כמעט כל מחיר בשביל להיות רזים .

השאיפה הזו נכונה עבור כמעט כולם ,  נשים  וגברים, צעירים ובוגרים , עשירים ועניים, משכילים יותר או פחות מכל צבע גזע דת ולאום .

 עכשיו ,אחרי  מצד אחד, שנתיים של מגיפת קורונה שגרמה להמון אנשים לעלות משמעותית במשקל , ומצד שני, כאשר תרופות חדשות להשמנה ,יעילות יותר ומסוכנות פחות, יצאו לשוק  הכמיהה הזו ,הפכה למוחשית ועקשנית עוד יותר .

במקצוע שלי כדיאטנית המטפלת בהשמנה, אני פוגשת אתכם, לא רק אנשים עם השמנה מורבידית אלה גם כאלה שעלו כ 5 ק"ג ממשקל גוף תקין, או כאלה אחרי ניתוח בריאטרי שעלו מספר קילוגרמים מועט ולא רק כאלה שעלו המון חזרה , כולם מבקשים סקסנדה או אוזמפיק  (התרופות החדשות להרזיה ) או ניתוח בריאטרי. ראשון או חוזר. כולם כמעט , רוצים להיות רזים בכל מחיר.

 אני פוגשת  אתכם במרדף בלתי פוסק אחרי הרזון , מוכנים לשלם מחירים  של   שינויים בטעם, אבדן החשק לאכול,  בחילות קשות, כאבי בטן ,שלשולים ,עצירויות,  הקאות ,חולשה ירידה באנרגיה ואפילו  חרדות ודכאון  רק כדי להיות במשקל האידאלי  ואפילו פחות ממנו .

 אני פוגשת אתכם בדיאטות אין סופיות  ,ובשקילה מתמדת,  עם שאיפות לא תמיד מציאותיות , למספר שלא הגעתם אליו מעולם, או ששהיתם בו כמה ימים  ולא יותר , רק  כי מישהו לפני עשרות שנים קבע שהוא המשקל הנורמלי עבורכם, בלי ממש להכיר אתכם, את הגנטיקה שלכם, את בדיקות הדם, ומצב החידקים בגופכם , את הרכב השומן בגופכם ואת אורך החיים שלכם. 

כל עליה מאותו מספר אליו אתם שואפים,  ממלאת אתכם בחרדות,  והאופציה להסכים להיות במשקל אולי מעט גבוה יותר, אבל להצליח לשמור עליו, עם תזונה נורמלית  וללא עיסוק בלתי פוסק בדיאטה , לא נראית לכם לגיטימית  ואתם מסרבים להיות בה גם כשאני מציעה לכם .

 אין ספק שאתם לא האחראים העיקריים לשיגעון הרזון והדיאטה. אל הנורמות החברתיות שהופכות את ההשמנה למצב לא ראוי מבחינה חברתית ומבחינה אסטטית ונראות , מצטרפת הקביעה הרפואית הבינלאומית שההשמנה היא מחלה , והקשור האוטומטי של השמנה לתחלואה ולתמותה .

העובדה שכל  אדם עם משקל לא תקין , אפילו אם המשקל  העודף שלו הוא כבר אחרי ניתוח בריאטרי או דיאטה,  יזכה בשלב כשלהו בחייו ,להערות על משקלו ,כמעט מצד כל רופא שיגיע אליו,  והצעות  לטיפול תרופתי/ ניתוח בריאטרי ( תלוי ברמת ההשמנה )  לשם ירידה במשקל ,  תורמת ומחריפה עוד יותר את שגעון הרזון.

בשנתיים האחרונות, מצאתי עד כמה המצב הזה מערער אותי ומקשה עלי אישית

לפני כשנתיים, בעקבות משבר רגשי שחוויתי, וטיפול תרופתי שקבלתי עליתי כעשרה ק"ג בשנה, ממשקל שגם אז לא היה אידאלי אבל למדתי לאהוב ולהשלים איתו, למשקל גבוה עוד יותר שכבר נחשב להשמנה מורבידית והכניס אותי לקטגורית המתאימים אפילו לטיפול תרופתי שלא לומר לניתוח בריאטרי.

 לא עבר זמן רב ותגובות סביבתיות לא איחרו להגיע, ולאור היותי גם אשת מקצוע המטפלת בהשמנה הקונפליקט היה עוד יותר גדול ומורכב וההערות עוד יותר מכאיבות .

 "איך זה את דיאטנית ושמנה בעצמך", "אני לא יכול לסמוך עליך כשאת נראית ככה", "המראה שלך אינו יצוגי ואינו הולם את תפקידך" וגם שאלות ואמירות כמו "אולי תעשי ניתוח?"  "למה את לא רוצה לעשות ניתוח?  "כדאי לך לנסות אוזמפיק זה יעזור ממש מקסימום תפסיקי אם לא יעשה טוב"  ועד אמירה/ שאלה מאד מביכה מאחת מאנשי הצוות באחת המרפאות שאני עובדת : "את גדלה לנו עכשיו? איזה יופי.."  (כוונת המשורר היתה את בהריון? … בגיל 52 וחצי ללא מחזור אין ספק שזה כנראה כבר לא יקרה חח).

 המצב הזה לא היה פשוט עבורי.

אני, שמאד מאמינה בלאהוב את עצמך ולקבל את עצמך בכל משקל ובלי קשר למשקל , אני שעד לעליה האחרונה גם למדתי לאהוב ולהיות גאה בגופי ובמשקלי , אני שחיה חיים  די בריאים באופן יחסי, לא מעשנת אוכלת אוכל ביתי  מעשה ידי , מפחיתה באכילת מזון מעובד וקנוי , אוכלת ארוחות מסודרות רוב היום ( חוץ מהערב ..) ,  ומשתדלת לבחור  מזון בריא, בחלקו צמחוני וטבעוני, אני שמתאמנת 3-4 פעמים בשבוע,  מצאתי את עצמי בחוסר נוחות  מקסימלי , בפחד נוראי להמשיך לעלות ,  וברצון די חדש עבורי לרדת במשקל .

כן, אין ספק שחלק מזה היה קשור בכך שהעליה הזו כבר לא הייתה נוחה לי יותר, ולנסות לרדת במשקל בצורה מאוזנת, בריאה ושפויה, תוך כדי הפחתת סוכרים דברי מתיקה ופחמימות, הפחתת נשנשנות בערב ושמירה על אכילה מסודרת גם בסופ"שים יחד עם הגברת שתית מים ופעילות גופנית , בהחלט  נראה לי הגיוני ונכון, וכך עשיתי .

יחד עם זאת, כשזה לא עזר (שלוב של תאבון מוגבר בעקבות תרופות וקושי לרדת בעקבות הפסקת מחזור)  וכשההערות לא פסקו מכיוון הסביבה אבל לראשונה, גם ממני כלפי עצמי, מצאתי את עצמי לראשונה בחיי נסחפת ומצטרפת לכמיהה להיות רזה  בכל מחיר.

החלטתי לנסות את הזריקות החדשות, שכולם מדברים עליהן ולוקחים אותם (סקסנדה ואוזמפיק). אם הן  עוזרות לכל  כך הרבה מטופלים שלי אז למה לא אני?
לרגעים כבר פינטזתי עצמי חזרה  משקל לפני החתונה, לובשת מידה 38  ומקבלת מכל הסביבה הערות  מעריצות איזה יופי רזיתי.

עזרתי אומץ, השגתי מרשם, ואפילו קניתי אותם והתכונתי להזריק ..

 אבל אז עצרתי והחלטתי לחשוב:

על תופעות הלואי האפשריות והאם אוכל לסבול אותם?

התחלתי לחשוש מה יקרה אם ארגיש חלשה ואתקשה לתפקד?

 מה יקרה אם יחזרו החרדות והדיכאונות, שאני כל כך חוששת מהם, ושכבר נפטרתי מהם סוף סוף ,דוקא בגלל הזריקות הללו?

מה יקרה אם במקום להיות רזה ומאושרת כמו שפינטזתי, אהיה רזה ועצובה 

או שלמרות שאסבול מתופעות הלואי, דווקא עבורי התרופה לא תעבוד?

 ובכלל האם אני באמת רוצה לאכול פחות ושכל ביס מיותר יעשה לי בחילה?

 האם אני רוצה לאבד את הכיף וההנאה מהאוכל הטעים והבריא שאני נהנית ואוהבת לאכול?

האם אני רוצה למצוא את עצמי מזריקה את הזריקה סקסנדה או אוזמפיק כל חיי? (כי ככה צריך).

 אל מול כל המחשבות והשאלות הללו, סקרתי שוב את חיי :

 הבנתי כמה אני היום במצב טוב בחיי,

כמה אני אוהבת את העיסוק שלי ומפיקה ממנו ,

כמה אני גאה וכיף לי בחברת ילדי,

 כמה אני נהנית גם בשעות הפנאי שלי ועושה פעילות גופנית שאני ממש נהנת בה (ריקודים) ,

 כמה אני אוהבת לבשל אוכל בריא וטעים וגם לאכול ממנו,

כמה אני אוהבת שוקולד ולא מוכנה שהוא יעשה לי רע,

כמה אני סהכ חיה יחסית בריא ואוכלת מסודר, לא מעשנת, עושה כל מה שאפשר להפחית סטרס מחיי, ולחיות ברוגע, שלווה, ושביעות רצון,

כמה  בדיקות הדם שלי תקינות, הכושר הגופני שלי יחסית עלה ומאפשר לי להיות פעילה  לטייל ולהיות מאושרת.

 בעיקר הבנתי, שאני לא רוצה או מוכנה , לפגוע  ולסכן את כל הטוב הזה גם לא תמורת להיות רזה יותר .

הבנתי שאני מעדיפה לשמור על הטוב הקיים ולהתעסק בו במקום להתעסק במה שאין ולנסות לרדוף אחריו

 הבנתי שגם לשמור על הקיים זו הצלחה.

החלטתי לא לוותר וכן להמשיך לשנות בתזונתי את הדברים הפחות טובים, להפחית נשנושים בלילה, להקפיד גם על ארוחת ערב מסודרת כמו שאר הארוחות ועל אכילה מסודרת בשישי שבת ( בימים האלה אני די מתברברת ), להמשיך בפעילות הגופנית שאני עושה ושעושה לי טוב, ולמקסם את כל מה שאני יכולה לעשות בשביל לא לעלות במשקל ואם אפשר גם לרדת .

בעיקר, החלטתי לחזור ולאהוב את עצמי ואת גופי בלי קשר למשקל , להכיר ולהנות כל רגע וכל יום מכל הטוב האחר  שיש לי .

 את הזריקה סקסנדה או אוזמפיק החלטתי כרגע , לא להזריק אבל גם לא לזרוק , אני שומרת אותה במקרר ליום שבו אולי אחליט שאני אכן זקוקה לה .

 אחרי ולסיכום כל מה שכתבתי אני רוצה להגיד לכם, לכל מי שקורא:  

זה ממש בסדר לרצות לרדת במשקל, כשאתם מרגישים שהוא לא נוח לכם ומפריע לכם , 

 זה עוד יותר נכון לעשות עבור זה פעילות גופנית, לאכול בריא, לבחור נכון, ולחיות חיים בריאים ואם צריך גם  לעשות ניתוח בריאטרי או להשתמש בתרופות להרזיה, כל עוד אתם מרגישים שזה נכון ,לכם ושזה עוזר לכם ומשפר את איכות החיים שלכם, ולא פוגע בה .

 ויחד עם זאת הגעה לרזון, אסור שתהיה בכל מחיר , והיא אינה שווה, פגיעה בבריאות הנפשית והפיזית שלכם.

 אני רוצה להזכיר לכולם :

שהחיים שלכם הם הרבה יותר ממשקל ,  

ושהמשקל של המשקל , בסך כל מה שמשפיע על  הערך העצמי שלכם ,בעיני עצמכם, ובעיני החברה ועל האושר שלכם אמור להיות  קטן , ורק חלק ממכלול דברים נוספים,

שאפשר להיות  בריאים ומאושרים גם עם השמנה ,

שזה ממש בסדר ,לא לרצות להיות כל החיים במרוץ הדיאטות ,והמרוץ הבלתי נגמר אחרי הרזון,

שגם לשמור על משקל  שהוא גבוה יותר מהמומלץ, ולא להמשיך לעלות זה בסדר,  וזו הצלחה,

ושיש מקום בעולם הזה לאנשים בכל הגדלים והמשקלים.  

אל  תתנו לאף אחד, גם לא לחברים בני משפחה ואנשי מקצוע ,לשכנע אתכם אחרת

והתמונה? זו התרופה שרכשתי וכרגע נשארה במקרר.

לקריאת מאמר המשך בנושא סקסנדה ואוזמפיק לחצו כאן

ומצרפת גם סרטון בנושא הזריקות:

סרטון נוסף בנושא:

בנוסף, לאחרונה קיימתי הרצאה מלאה של כשעה וחצי בה פירטתי בהרחבה
על התרופות הקיימות ואלו העתידות להכנס לארץ
על המאפיינים של כל אחת, למי מתאימה, אופן שימוש מיטבי שיחסוך לכם זמן וכסף,
איך מתמודדים על חוסרים של התרופה בקופות החולים,
איך ממנפים את הירידה למקסימום
וגם על השיקולים בין תרופות לניתוח בריאטרי ועוד

הקלטת ההרצאה זמינה לרכישה בסכום סמלי של 49 ש"ח
והיא תהיה זמינה עבורכם ללא הגבלת זמן.

לפרטים וגישה מיידית לחצו כאן:

https://inbardiet.ravpage.co.il/rec.lecture

 אוהבת את כולכם וכאן בשבילכם ענבר