ניתוח סאדי או ניתוח מעקף תרסריון בהשקה אחת

ניתוח סאדי או ניתוח מעקף תרסריון בהשקה אחת הוא ניתוח מורכב עם תת ספיגה לא קטנה מצד אחד אשר מבטיח הרבה הבטחות לירידה גדולה ומהירה מצד שני עם פחות תופעות לואי מניתוחי שרוול מיני מעקף ומעקף מלא, הוא פחות מורכב וקל יותר לביצוע מניתוח תרסריון המקורי ב-2 השקות ולכן הוא מתחיל לתפוס תאוצה בשנים האחרונות.
לתחושתי לא מעט אנשים בוחרים בו כפתרון הקל לירידה במשקל ופחות מודעים לבעיות שבו ולמה שהוא מחייב ודורש ואנשים עושים אותו מהסיבות הפחות נכונות ועם התנהלות לא נכונה אחריו. מצד שני לא מעט דיאטניות חוששות מתת הספיגה הגדולה שהניתוח הזה יוצר וממה שנלווה לזה ולכן פחות בעדו, דבר זה גורם לתחושה של הרבה מנותחים שכן רוצים לעשות אותו שאין להם למי לפנות פרט למנתח בטענה ש"דיאטניות לא אוהבות סאדי" וכתוצאה מכך הם לא נמצאים בליווי דיאטנית, מה שממש חמור ומגביר את הסיכוי שלהם לחוסרים תזונתיים ולתת תזונה ועוד. אז בואו נקדיש לו כמה מילים:

ניתוח סאדי הינו ניתוח מעקף תריסריון שמבוצע בהשקה אחת. הניתוח הינו גרסה משופרת של מעקף תריסריון שנועדה לפשט את הביצוע הטכני שלו ולהפחית את תופעות הלוואי. לניתוח זה שני מרכיבים: שרוול קיבה רחב יותר ומעקף ניכר של המעי הדק. ניתוח זה יעיל יותר מניתוחי מעקף קיבה אך הוא מורכב יותר מבחינה טכנית, דורש מיומנות גבוהה וכרוך בסיכון מוגבר. ניתוח סאדי מבוצע בהרדמה כללית, בגישה זעיר פולשנית (לפרוסקופית), דרך 5 חורים קטנים בדופן הבטן בדיוק כמו שאר הניתוחים הבריאטרים והוא מגביל את נפח הקיבה וגם עוקף חלק ניכר מהמעי. ניתוח סאדי משלב יצירת שרוול קיבה ומעקף ניכר של המעי הדק, תוך השארת נתיב משותף לאוכל ולמיצי העיכול של 250-300 ס"מ. בניתוח סאדי יש גם הגבלה בנפח התזונה וגם הגבלה בספיגה של המזון. בניתוח יוצרים שרוול קיבה ארוך וקצת רחב מהרגיל, מבצעים חיתוך באזור התריסריון ואותו מחברים ללולאת מעי דק מרוחקת, הנמצאת 250-300 ס"מ לפני סוף המעי הדק ובה יתבצע תהליך העיכול. (ההסבר לקוח מהאתר של אסותא)

היתרונות של הניתוח:

  • ירידה במשקל של כ-90% עד 95% מעודף המשקל
  • סיכויים מופחתים אם בכלל לרפלוקס/צרבות ולתסמונת ההצפה

חסרונות של הניתוח:

  • תת ספיגה גדולה עם כל ההשלכות שלה: סיכוי מוגבר לחוסרים תזונתיים בויטמינים ומינרלים וגם בחלבון שמתבטא באנמיה קשה, ירידה משמעותית בצפיפות עצם עד אוסטאופורוזיס ובצקות למרות נטילת תוספים ואכילה טובה
  • סיכוי מוגבר לשלשולים המגבירים סיכון להתייבשות, לחוסרים תזונתיים ולפיסורות וטחורים
  • ירידה מהירה וגדולה מידי במשקל בלתי נשלטת שתגרום בעצמה לחברים ולפירוק שריר במקום שומן וכתוצאה מכך לחולשה, עייפות, פגיעה בתפקוד כולל בתיפקוד איברים פנימים למשל שריר הלב, ירידה בתיפקוד מערכת החיסון ועוד

לאור זאת הניתוח צריך להיות מבוצע רק עבור האנשים המתאימים לו:

  1. מטופלים שהניתוח הזה הוא ניתוח שני או שלישי אחרי חוסר הצלחה בירידה או בשימור המשקל בניתוחים קודמים.
  2. מטופלים ברמת השמנה חמורה מאד של BMI מעל 50 כדי לשפר סיכוי לירידה מספקת במשקל.
  3. מטופלים עם ריבוי סיבוכי השמנה ותחלואה נלוות כמו סכרת, יתר לחץ דם, מחלות לב, דיסליפדמיה ועוד.
  4. מטופלים שהסיכוי המעורך עבורם לירידה במשקל בניתוחים אחרים הוא קטן משמעותית מכל מיני סיבות.
  5. מטופלים אחרי ניתוח בריאטרי אחר הסובלים מרפלוקס קשה או מהתקפי דאמפינג בלתי נשלטים וקשים לטיפול.
  6. מי שהמנתח חשב שהניתוח הזה הוא הפתרון המוצדק עבורו.

מי לא כדאי שיבצע את הניתוח הזה:

  1. אנשים ב-BMI מתחת ל-40 עקב סיכון מוגבר לירידה גדולה מידי במשקל ולהגעה מהירה לתת משקל.
  2. מי שסובל עוד לפני הניתוח משלשולים או מיציאות רכות מרובות (תסמונת מעי רגיש עם שלשולים, כרון, כולטיס ועוד), אצלהם הסיכון להחמרת השלשולים עד להתייבשות ותת תזונה הוא גדול עוד יותר.
  3. טבעונים או כל מי שצריכת החלבון בתזונה שלו דלה ולא מצליח להגבירה עקב סיכון לירידה ברמות חלבון וכתוצאה מכך לבצקות, פגיעה בשרירים כולל שריר הלב, פגיעה במערכת החיסון, בתפקודים הורמונלים ועוד.
  4. מי שסובל עוד לפני הניתוח מחסורים תזונתיים ניכרים של ברזל, חומצה פולית או בי-12 שלא מגיבים לטיפול בתזונה ובתוספים או מירידה בצפיפות עצם עקב סיכון להחמרה עד כדי אוסטאופורוזיס , נטייה מוגברת לשברים, אנמיה קשה ופגיעה בתפקוד.
  5. מי שאין לו יכולת כלכלית לרכוש את הוויטמינים הנדרשים אחרי הניתוח הזה או שיש לו בעיית היענות לנטילה ארוכת טווח של ויטמינים זאת לאור הצורך בנטילת כמות ומינון גבוה יותר של ויטמינים ולכל החיים אחרי ניתוח זה בהשוואה לניתוחים אחרים ומההשפעה המהירה של אי נטילה מספקת על חסורים חמורים ופגיעה בבריאות ובתיפקוד.
  6. נשים צעירות טרם הריונות עקב הסיכון לחוסרים קשיים בזמן הריון, לחוסר תגובתיות לנטילת ויטמינים דרך הפה וצורך בעירויים ובזריקות ואפילו באשפוזים ממושכים.

חשוב לזכור שהניתוח הזה מחייב עוד יותר:
⭐️ ליווי צמוד וארוך טווח של דיאטנית בריאטרית שמבינה בניתוח ושאתם מסתדרים איתה כדי למנוע חוסרים תזונתיים, להתמודד עם שלשולים (במידה וקיימים) ולמנוע את ההשלכות שלהם על טחורים, פיסורות והתייבשות, למקסם את התזונה מבחינת צריכת חלבון, ברזל, סידן וכל הנדרש לשמירה על מצב תזונתי תקין, לשמור על צריכת נוזלים מתאימה, לכוון לצריכת ויטמינים ומינרלים מספקת בהתאם לבדיקות הדם, לאפשר ירידה תקינה במשקל בקצב המתאים ולא מהירה או גדולה מידי לשם הפחתת פירוק שריר ושמירה על תיפקוד פזיולוגי תקין של כל איברי ומערכות הגוף.
⭐️ נטילת ויטמינים לכל החיים גם אם כל בדיקות הדם תקינות במינונים גדולים יותר מאשר שאר הניתוחים בהתאם להנחיות הדיאטנית, לתוצאות בדיקות הדם, לתזונה, ולקצב הירידה במשקל. לפעמים תידרש גם נטילת ויטמינים ומינרלים שאינם נדרשים בשאר הניתוחים כמו ויטמין A, E, קומפלקס בי, מגנזיום, אבץ, נחושת ו/ או ויטמין K.
⭐️ הקפדה על ביצוע סט מלא של בדיקות דם בשנה הראשונה כל 3 חודשים, בשנה השנייה אחת לחצי שנה ולאחר מכן אחת לשנה לפחות ואולי יותר אם נדרש בהתאם לתוצאות הבדיקות הקודמות. ידרשו גם בדיקות שאינן מבוצעות תמיד בניתוחים אחרים כחלק משגרת הבדיקות הרגילה כמו בי 1, בי 6, ויטמין A, E, K, מגנזיום, אבץ ונחושת. ההנחייה לאלו בדיקות יש לעשות תינתן על ידי המנתח ו/או הדיאטנית המלווה אתכם.
⭐️ הקפדה על קשר ארוך ומתמיד יותר עם המנתח לאור כל הנאמר להלן כדי להבטיח נטילה מספקת של התוספים, לוודא ביצוע בדיקות דם בזמן בהתאם לנחוץ, לטפל בתופעות לוואי או סיבוכים ניתוחיים, לזהות ולמנוע ירידה גדולה מידי במשקל ואת ההשלכות שלה.
⭐️ תזונה עתירת חלבון, ויטמינים ומינרלים, מופחתת בסוכר ושומן רווי, כמה שפחות מעובדת – בהתאם למצבו הספציפי של המטופל, תוצאות בדיקות הדם, קצב הירידה במשקל, מצב העיכול, ותופעות לוואי נוספות באם קיימות ולפי הנחיות הדיאטנית המלווה לשימור מקסימלי של מצב תזונתי, תפקודי ופזיולוגי תקין ולהתאמת קצב ירידה במשקל בהתאם לצרכי המטופל.
⭐️ פעילות גופנית מותאמת – לא רק אירובית אלא דווקא פעילות לחיזוק ומניעת דלדול בכוח שריר ועצם בהנחיית איש מקצוע בתחום שיתאים לכם סוג תדירות, משך ועוצמת פעילות בהתאם לתפקודכם, לקצב הירידה במשקל, להרגשתכם ולתוצאות בדיקות הדם שלכם.

לאור כל מה שנכתב להלן הניתוח הזה יכול להיות פתרון מצוין, חשוב ומציל חיים עבור מי שצריך אותו ומאידך סכנה בריאותית למי שעושה אותו למרות שאינו מתאים לניתוח או לא מקפיד על ההתנהלות הנדרשת אחרי הניתוח.
אל תקלו ראש בהחלטה עליו, התייעצו טרם הבחירה בו עם יותר ממנתח אחד וגם עם דיאטנית בריאטרית מנוסה שמכירה את כל סוגי הניתוחים, היו מודעים לכל מה שהניתוח הזה יכול להועיל אבל גם להזיק, אל תראו בו קסם או פתרון קל לירידה במשקל, עזרו לו לעזור לכם עם התנהלות מתאימה והקפידו על מעקב בצוות רב מקצועי, מנתח דיאטנית, ליווי רגשי במידת הצורך, ליווי של איש מקצוע בתחום הפעילות הגופנית, רוקח בריאטרי אם הנכם נוטלים תרופות רבות ועוד.

חושבים או מתלבטים לגבי ניתוח סאדי או עשיתם אותו אבל אתם ללא ליווי כי לא מצאתם את הדיאטנית המתאימה או כי אמרו לכם שדיאטניות לא מבינות/לא יודעות/לא אוהבות ניתוח סאדי? יש לכם בעיות, קשיים או שאלות?
מוזמנים ליצור עימי קשר ואשמח ללוות אתכם ולסייע לכם להחליט אם סאדי הוא אכן מתאים לכם ובמידה וכן לעבור אותו בצורה המיטבית עבורכם.

נ.ב – אני דיאטנית 30 שנה, דיאטנית בריאטרית ומטפלת הוליסטית בגוף ובנפש, בהשמנה ובשיקום מערכת יחסים עם הגוף והאוכל 18 שנה ואני כן מבינה, מכירה ומלווה אנשים שעשו סאדי.

עשרת המכות של ההכנות לפסח ושל פסח עצמו והפתרונות שלי

מה שלומכם?
זמן רב שלא כתבתי לכם, תקופה עמוסה פיזית ורגשית.
פסח כבר דופק בדלת ואני מקווה שאתם לא מקשים על עצמכם עם ניקיונות ובישולים יותר מידי ושתגיעו לערב החג עם כוחות ואנרגיות לשמוח ולהנות מהחג.
זיכרו עבדים היינו לפרעה במצרים אבל לא לבתינו ולא למטבחינו
זיכרו ארוחת ליל הסדר היא כמו כל ארוחת ערב חג ובסופו של דבר לכולנו קיבה מוגבלת ואין צורך להגזים בבישולים יותר ממה שצריך
כדי להקל על עצמכם אני אתן כמה המלצות:

  1. לתכנן מראש ולדאוג שיהיו כ-2 סוגי מנות בשריות, מנת דג אחת, 1-2 סוגי פחמימות, 1-2 סוגי ירק מבושלכ-2 סלטים ומרק אחד, אין צורך ביותר מזה.
  2. להתחלק בהכנת התבשילים עם האורחים הנוספים.
  3. להכין מראש רשימת מאכלים ורשימת מצרכים ובהתאם לכך לבצע קניות מדויקות כמה שיותר אשר ימנעו קניות עודפות.
  4. לחלק את הבישול ליומיים שלושה ולעבוד עם רשימות כתובות של המנות שאתם מכינים ושל התהליכים הדרושים.
  5. במידה ויש מנות שדורשות בישול ארוך להתחיל איתם ואז תוך כדי הבישול להכין את שאר הדברים.
  6. לרכז חיתוכים והכנות – כלומר אם יש 3 תבשילים שדורשים בצל חתוך ומטוגן לבדוק כמה נדרש לכולם ולהכין הכל מראש.
  7. להיעזר בבני הבית כגון ילדים/בני זוג/אחים בהכנת התבשילים.
  8. לשים מוזיקה ולהנות.
  9. גם כשאתם מבשלים ומנקים זיכרו את עצמכם והקדישו לעצמכם זמן לנוח.
  10. זיכר לאכול מסודר בכדי להמעיט בנשנוש ועל מנת לא להגיע לארוחת החג רעבים מידי.

ובטח תשאלו אז מה עם מצות מותר או אסור? למי? מתי? כמה? מה אם לא?
אז בואו נעשה קצת סדר במה אוכלים בפסח:
אני מצרפת קישור לכתבה שלי מה אוכלים בפסח מנותחים בריאטרים שאלות ותשובות

בהקשר נוסף לחג הפסח החג שמסמל את היציאה מעבדות לחירות, אני מצרפת לכם כאן כתבה שלי בנושא חופש מדיאטות

זיכרו שגם אם קצת יצאתם מהמסלול לפני ותוך כדי פסח תוכלו לחזור אליו אחרי בכל הקשור לליוי מקצועי, קבוצת תמיכה, ויטמינים, התנהלות תזונתית ורגשית נכונה, פעילות גופנית ועשיית טוב לעצמכם.
אם אתם מרגישים שקצת יצאתם מהמסלול ומתקשים לחזור אליו צרו קשר ואשמח לעזור.

דרכי התמודדות עם אכילה רגשית

שבוע מעורב ברגשות עבר עלינו והשבועות הקרובים עומדים להיות מעורבים גם הם ברגשות לא פשוטים אלו, ציפייה ואולי אכזבה, שמחה וכנראה גם עצב ובעיקר מתח ולחץ. אז איך מכילים ומתמודדים עם כל הרגשות הללו שלא על ידי אכילה רגשית כמו שחלקנו נוטים לעשות? אשתף אתכם בכמה תובנות וכלים ובשל התמודדתי בעבר עם השמנה, אכילת יתר ואכילה רגשית.
ראשית חשוב להבין שהצורך לאכול במצבי מצוקה הוא לא חוסר של כוח רצון/חוסר יכולת להתמיד אלא תוצאה של שינויים הורמונליים במצבי סטרס. במצבים אלו ישנה עלייה בהורמון הסטרס (קורטיזול) וירידה בהורמוני מצב הרוח (דופאמין וסרטונין), אכילה היא אחת הדרכים לעלות דופאמין בצורה מהירה וקלה ובעיקר אכילה של מזון שקל להתמכר אליו כמו חטיפים ופחמימות ריקות כמו עישון וצריכת אלכוהול. אכילה רגשית/בולמוסית והתקפית היא דרך לווסת מצבי מצוקה אך היא יעילה בטווח הקצר אבל לא בטווח הארוך כיוון שהיא גובה מאיתנו מחיר, אז מה עושים?

  1. טריגרים: עוקבים אחרי האכילה הנשנשנית/רגשית/לא מתוכננת ומזהים ורושמים מה היו הרגשות/מחשבות/תחושות/אירועים שקרו לפני האכילה הזו ועוררו אותה.
  2. אבחנה: מאבחנים האם הטריגר דורש וויסות מעורר או ויסות מרגיע. למשל אם אתם חווים שעמום או עצב אתם זקוקים לאמצעי ויסות מעורר שירים אתכם ואם אתם חווים כעס או עצבים אתם זקוקים לויסות מרגיע.
  3. ויסות חלופי: חפשו ויסות מצוקה חליפים לאוכל בהתאם לסוג הטריגר.
  4. מאגר: ערכו רשימה של ויסותי המצוקה שמצאתם. לדוגמא ספקי דופאמין בריאים יכולים להיות: הליכה בטבע, שהייה בשמש/ים, מקלחת, חיבוק מאדם קרוב או חיה, כתיבה, האזנה למוסיקה, לרקוד, לשיר, לעשות מדיטציה וכו'.
  5. נשימות: אחת הדרכים היעילות להתמודדות עם מצבי לחץ. חשוב לבצע 3-5 נשימות עמוקות ואיטיות.אני אישית אוהבת את הטכניקות: להריח פרח ולכבות נר.
    אם ברצונכם להרגיע מומלץ שהנשיפה תהיה ארוכה יותר יותר מהשאיפה אם ברצונכם לעורר אז השאיפה צריכה להיות ארוכה יותר.
  6. עוגנים: מצאו והיצמדו לעוגנים שלכם, דבר זה יסייע לכם ביצירת שגרת יום ולכן גם יסייע בהרגעה.

רוצים עוד כלים להתמודדות עם המצב הנוכחי?
מוזמנים לרכוש את ההרצאה שלי התמודדות עם אכילה רגשית בתקופות מורכבות בקישור הבא: https://inbardiet.ravpage.co.il/Challenginglife
או את המדריך שלי להפעיל את הניתוח מחדש – כלים לחזרה למסלול למי שסטה ממנו, כלים להתמודדות עם אכילה רגשית במצבי סטרס, בקישור הזה: https://inbardiet.ravpage.co.il/start.over

אני מאחלת לחזרת כל החטופים כמה שיותר מהר, החיים לשיקום והמתים לקבורה ולחזרת כל החיילים לביתם בשלום

שנה לפיגוע בו בני בכורי שניר נפגע ותובנות חשובות לכולנו ולמטופלים שלי- פוסט שכתבתי ב 4 ליולי 2024 בארבע אחהצ

היום לפני שנה ו3 שעות , בעודי בעבודה, לבד במרפאה ( אחרי סיום שעות עבודת המרפאה נשארתי לעבודה מנהלתית ) , קבלתי את אחת הבשורות הקשות שקבלתי בחיי אם לא הקשה ביותר שבני בכורי שניר נפגע בפיגוע בצפון תל אביב שהתרחש כמה דקות ולא ידעתי עליו ( כי כאמור הייתי במרפאה עדין ) ושהוא מובל כרגע באמבולנס, לבית חולים איכילוב ושהוא בהכרה ונפצע ברגל . השיחה היתה לא עם שניר אלה עם מישהו ממד" א שהיה באמבולנס .

את כל מה שקרה אחר כך, ת,ארתי כבר בעבר, אז רק אזכיר למי ששכח או אציין למי שלא ידע , שהוא הוגדר בהתחלה כפצוע בינוני, קל , עבר ניתוח לתיקון שברך פתוח ברגל שמאל עם הכנסת פליטנה לרגל, ואז כבר נחשב פצוע קל, היה מאושפז שבוע במחלקה כירוגית/ אורטופדית ( נשבעת שכבר לא זוכרת וזה גם פחות חשוב ) ואחר כך עוד 3 חודשים אשפוז בשיקום והשתחרר בערב ראש השנה , כשבועים לפני שפרצה מלחמת ה 7 באוקטובר , ואז עבר עוד ניתוח להוצאת חלק מהברגים וממשיך בחייו.

אבל לא כל כל זה אני רוצה לדבר אלה דווקא על מה שקרה אחרי ובעיקר על היום יום השנה לפיגוע והתובנות שהגיעו לי איתו .

היום בבוקר ניהלתי ישיבת צוות בריאטרי במחוז , וכשקמתי בבוקר התלבטתי ממש אם לשתף שהיום זה שנה אחרי או לא , כשמדובר בחברי לצוות שכמובן יודעים ומעורים בפרטי היארוע וגם במה שהיה אחר כך מי יותר ומי פחות .

לאחרונה כשאני מתלבטת אני מתייעצת עם חבר טלפוני ( הבורא בשפת תטא הילינג או לצורך העינין האינטואיציה שלי ) , והתשובה שקבלתי היא לשתף אבל לא סתם במשפט לקוני בסגנון : " היום זה שנה לפיגוע של שניר " ואגב גם יומולדת של ארצות הברית , אלה להתחיל במשפט הזה ויחד איתו להוסיף פרשנות שהיא רלוונטית גם לנו ככל בני האדם, גם לנו כדיאטנים ומטפלים וגם למטופלים שלנו , וכשהחלטתי מה להגיד ידעתי שגם אכתוב על זה פוסט כי היו לי מסרים חשובים להעביר לגבי התובנות שלי מהיום הזה שנוגעות כאמור לכולנו ומניחה שיעניינו גם כאן .

אז אחרי שאמרתי את המשפט, והתחלתי דווקא ב : "היום זה ה4 ליולי יום הולדת של ארצות הברית והוספתי וגם שנה לפיגוע של שניר ", אמרתי שאני רוצה להוסיף שני דברים חשובים:

1. נכון שאחרי הפגוע הזה , התרחשו אירועי ה 7 לאוקטובר , שבהם נהרגו המון אנשים , נפצעו קשה , נאנסו, נחטפו , פונו מבתיהם , ואולי בהסתכלות השוואתית מבחוץ זה נראה אירוע הרבה יותר גדול ומשמעותי , ואפילו יש שאמרו לי זאת , ויחד עם זה אין בזה אפילו באלפית האחוז להמעיט או להפחית , או לגמד את מה שקרה לנו כמשפחה ועוד יותר את מה שקרה לשניר כבודד ואת מה שהוא הרגיש ומרגיש מאז .

למה אני אומרת זאת ? כי לעיתים כשבתקופות אישיות או לאומיות קשות , מגיע מטופל שכרגע מה שקשה לו, זו עליה במשקל או האכילה הלא נשלטת שלו , ומה שמעניין אותו זה להשיג אשור ותור לניתוח, אני או אנחנו כמטפלים יכולים לרגע לחשוב לעצמינו , " יש מלחמה בעולם או בארץ/ יש חטופים בעזה/ יש אנשים מהצפון שחצי שנה כבר לא בביתם / יש משפחות שלמות שפורקו או אני כמעט אבדתי את בני, או רק עכשיו יצאתי מדכאון או ממחלה קשה, או אנשים חיים כרגע ללא עבודה וללא כסף לקנות אוכל ומה שמעניין אותו/ אותם זה האכילה/ המשקל / הניתוח ?

יחד עם זאת , גם אם מחשבה כזו העזה או תעז, להיכנס לראשי אפילו לשנייה אחת , היא לעולם סולקה או תסולק מיד וכך אני חושבת שחובה עלינו כולנו כמטפלים/ כחברים/ כחברה בכלל . עלינו להיזהר מאד ולהימנע מלגמד תחושות/ מחשבות / אירועים/ רצונות של האחרים גם אם אובייקטיבית הם עשויים להראות קטנים יותר .

כל אדם בעיני הוא מאה אחוז , ובוודאי מטופלים . וכשאני מגיעה לקליניקה לטיפול , מה שמעניין אותי זה הוא ועולמו האישי ורצונותיו ותחושותיו , ואף פעם אני לא אגמד אותם אל מול עולמי האישי או אל מול העולם האוניברסלי ומה שקורה בו .

2. קמתי הבוקר והתלבטתי לעצמי, איך אני מרגישה היום וגם איך שניר אמור להרגיש . האם זה יום עצוב או שמח , מלחיץ ומפחיד או מרגש ומעורר תקווה .

מצד אחד זה כאמור שנה אחרי יום קשה ומפחיד במיוחד, וזה מעלה המון זיכרונות ואסוציאציות לא פשוטות , מה גם שזה לא נגמר לגמרי, כי שניר עדין ממשיך שיקום ( לא באשפוז ) , ועדין סובל לא מעט מכאבים פיזיים ברגל וגם מכאבים נפשיים לא פשוטים ( פוסט טראומה אמרנו ? ).

ומצד שני הוא חי, ולא רק זה אלה שבשנה הזו הוא התחתן עם אהובתו וחברתו ב 4 שנים אחרונות , ספיר המתוקה , הוא שבר את הכוס וגם קיפץ ורקד בחתונה גם על רגל שמאל הפצועה , הוא סיים בהצטיינות את לימודיו בסמינר הקיבוצים לחינוך דמוקרטי להיסטוריה מקרא ותרבות ישראל ( ובטוח שלא דייקתי והוא עוד יתעצבן כי כבר תיקן אותי אלף פעם) במגמת מצוינות וזכינו להיות בטקס קבלת התעודות , שגם בו הוא עלה לבימה עם רגל שמאל והניף בגאווה את התעודה , הוא עבר דירה לדירה מרווחת וגדולה יותר, הוא סיים בהצלחה את שנת הסטאג' כמורה כיתה ג בבית ספר בתל אביב והוא ממשיך את החיים עם אופטימיות ותקווה .

כלומר, בסופו של דבר המסקנה שלי הייתה שזה לא או או , אלה גם וגם, ואז הבחירה שלנו היא על מה להסתכל יותר, על החצי הריק או החצי המלא של הכוס או בציור הצעירה והזקנה , האם לראות את הזקה או את הצעירה ואפשר בעצם גם וגם שזה כנראה הכי מדויק . וגם כאן יש לי מסקנה ותובנות לגבינו כחברה כלל ולגבי המטופלים שלנו בפרט .

אצל הרבה מן המטופלים שלי , אני פוגשת את גישת השחור לבן: או שאני שומר ממש , ואני בדיאטת כאסח, או שאני פורץ גבולות ומשתולל ולא אכפת לי בכלל מה אני אוכל , או שאני יורד במשקל והרבה, או שאני עולה והרבה, או שאני מכור לספורט ועושה כל יום והרבה, או שאני הופך לבטטת כורסא, או שאני לא נוגע בשום ממתק או חטיף בכלל, או שאני אוכל כמויות ענקיות בלי הגבלה , וגם או שאני מרגיש על טופ העולם, הכי מצליח ,או שאני מרגיש כשלון גמור .

אז זהו מסתבר שלא . גישות טיפוליות כמו DBT ו ACT מדברות בדיוק על הנושא הזה של גם וגם , על הדיאלקטיקה שקיימת בחיים שלנו , שלפיה אנחנו יכולים לחוש כמעט באותו זמן שני דברים מנוגדים כביכול וגם להסכים לקבל את זה ואז החיים פשוטים יותר ומלווים בפחות מאבקים ומלחמות.

למשל ,הרבה אנשים אחרי ניתוח שואלים אותי איך זה שיש ימים שאני לא רעב בכלל ובקושי מצליח להכניס משהו לפה, ויש ימים אחרים שאני מרגיש שהקיבה שלי היא סיר בלי מכסה, ואני יכול לאכול מכל וכל,. וזה אפילו ממש מלחיץ אותם, והתשובה שלי תמיד היא שככה זה אצל כולנו לא רק מנותחים , למה ? יש הרבה הסברים רגשיים ופיזיולגיים, זה יכול להיות מושפע ממצב הרוח שלנו, מרמת הסטרס באותו יום וגם מהטמפרטורה , משינויים הורמונליים ( במיוחד אצל נשים) מכמות השיתיה והמלח שאכלנו ועוד ועוד. התשובה האמיתית היא בעצם ,שהחיים הם לא דיכוטומים של שחור או לבן וחשיבה דיכוטומית היא חשיבה מגבילה ומקשה .

בחיים האמיתיים יש גם וגם : אני יכול להיות בבוקר שבע ובערב רעב מאד , אני יכול היום להיות מפוקס ולהצליח בכל מה שרציתי לעשות ומחר מפוזר ומבולבל אני יכול גם לשמור על אורח חיים בריא ואפילו על תהליך ירידה במשקל וגם לאכול מתוק או פחמימה , אני יכול גם ל" הכשל " כביכול , וגם לראות בזה אפשרות ללמידה . ותראו כמה כאשר מבינים ומאפשרים לגם וגם להיות בחיינו, הדברים יותר זורמים וקלים ואין קונפילקט ומבינים שבעצם שני הדברים שקרו גם השחור וגם הלבן משרתים אותנו והם לטובתינו .

זה כל מה שאמרתי היום בפתיחת הישיבה לצוות שלי ( אל תדאגו זה לקח פחות מ5 דקות ) וזה גם מה שבחרתי להגיד לשניר וליובלי שלי כששוחחתי איתם היום ( הם החלטו להיות יחד היום לפחות בחלקו של היום כדי להעביר אותו קל יותר ) וזה גם מה שאני כותבת כאן ( הבטחתי לשניר שיהיה פוסט והוא אמר לי שהוא כבר מהבוקר ידע שאכתוב וחיכה לו חח) .

ואני ? אני בוחרת היום לחבק את עצמי ואת כל מי שמסביבי ולחבק את היום הזה , לא לשכוח ולא לגמד את מה שעברנו בו לפני שנה ועוברים מאז אבל גם להבין כמה דברים טובים קרו מאז ולשמוח עליהם ואיתם

ואם הגעתם עד כאן אז תודה , מעריכה מאד לאור הפוסט שכרגיל יצא לי ארוך למרות שהפעם חשבתי שייצא קצר יותר ואני אשמח לתגובות

ועוד משהו קטן :

כשחשבתי אילו תמונות לצרף יכולתי לעלות תמונות מיום הפיגוע ( כן יש לי אחת נוראית כזו ) ,או מהאשפוז או מהשיקום ,או מהיום בו הצליח לדרוך חזרה על הרגל , אולם בחרתי להעלות תמונה מלפני שבועיים או שלושה בשבת שחגגנו ליובלי יומולדת 23 על יאכטה בשיט בהרצליה ( סיפרתי לכם על זה בנפרד בהקשר אחר ) , כי זו התמונה הכי אחרונה שצילמתי את שניר והיא מעכשיו מההווה שבו אני בוחרת להתמקד ולא מהעבר והיא מייצגת המון אופטימיות ותקווה ובזה אני בוחרת להתמקד

והאמת ? גם כי הוא ממש יצא בה חתיך נכון ?

למה נשנושי גזר וסלרי במקום לנשנש שוקולד זה לא הפיתרון

קשור לשדור חי שבו אני מסבירה למה ומה כן הפתרון

https://fb.watch/bbzXzWKMcY/

וקשור לקורס אכילה נשנשנית בו אני מסבירה מה היא אכילה נשנשנית , מה הבעיתיות שבה ונותנת כלים התנהגותיים ורגשים להתמודדות איתה

https://inbardiet.ravpage.co.il/Snacking

סקסנדה ואוזמפיק לקחת או לא לקחת? הסיפור שלי

הכמיהה לרזון היא משהו שהשתלט על כולנו, בעשורים האחרונים . רזון שלא בצדק , הפך להיות מזוהה עם בריאות , אושר והצלחה בתחומי חיים שונים, כמו זוגיות , עבודה לימודים ועוד .

 אנשים מוכנים לעשות הכל ולשלם כמעט כל מחיר בשביל להיות רזים .

השאיפה הזו נכונה עבור כמעט כולם ,  נשים  וגברים, צעירים ובוגרים , עשירים ועניים, משכילים יותר או פחות מכל צבע גזע דת ולאום .

 עכשיו ,אחרי  מצד אחד, שנתיים של מגיפת קורונה שגרמה להמון אנשים לעלות משמעותית במשקל , ומצד שני, כאשר תרופות חדשות להשמנה ,יעילות יותר ומסוכנות פחות, יצאו לשוק  הכמיהה הזו ,הפכה למוחשית ועקשנית עוד יותר .

במקצוע שלי כדיאטנית המטפלת בהשמנה, אני פוגשת אתכם, לא רק אנשים עם השמנה מורבידית אלה גם כאלה שעלו כ 5 ק"ג ממשקל גוף תקין, או כאלה אחרי ניתוח בריאטרי שעלו מספר קילוגרמים מועט ולא רק כאלה שעלו המון חזרה , כולם מבקשים סקסנדה או אוזמפיק  (התרופות החדשות להרזיה ) או ניתוח בריאטרי. ראשון או חוזר. כולם כמעט , רוצים להיות רזים בכל מחיר.

 אני פוגשת  אתכם במרדף בלתי פוסק אחרי הרזון , מוכנים לשלם מחירים  של   שינויים בטעם, אבדן החשק לאכול,  בחילות קשות, כאבי בטן ,שלשולים ,עצירויות,  הקאות ,חולשה ירידה באנרגיה ואפילו  חרדות ודכאון  רק כדי להיות במשקל האידאלי  ואפילו פחות ממנו .

 אני פוגשת אתכם בדיאטות אין סופיות  ,ובשקילה מתמדת,  עם שאיפות לא תמיד מציאותיות , למספר שלא הגעתם אליו מעולם, או ששהיתם בו כמה ימים  ולא יותר , רק  כי מישהו לפני עשרות שנים קבע שהוא המשקל הנורמלי עבורכם, בלי ממש להכיר אתכם, את הגנטיקה שלכם, את בדיקות הדם, ומצב החידקים בגופכם , את הרכב השומן בגופכם ואת אורך החיים שלכם. 

כל עליה מאותו מספר אליו אתם שואפים,  ממלאת אתכם בחרדות,  והאופציה להסכים להיות במשקל אולי מעט גבוה יותר, אבל להצליח לשמור עליו, עם תזונה נורמלית  וללא עיסוק בלתי פוסק בדיאטה , לא נראית לכם לגיטימית  ואתם מסרבים להיות בה גם כשאני מציעה לכם .

 אין ספק שאתם לא האחראים העיקריים לשיגעון הרזון והדיאטה. אל הנורמות החברתיות שהופכות את ההשמנה למצב לא ראוי מבחינה חברתית ומבחינה אסטטית ונראות , מצטרפת הקביעה הרפואית הבינלאומית שההשמנה היא מחלה , והקשור האוטומטי של השמנה לתחלואה ולתמותה .

העובדה שכל  אדם עם משקל לא תקין , אפילו אם המשקל  העודף שלו הוא כבר אחרי ניתוח בריאטרי או דיאטה,  יזכה בשלב כשלהו בחייו ,להערות על משקלו ,כמעט מצד כל רופא שיגיע אליו,  והצעות  לטיפול תרופתי/ ניתוח בריאטרי ( תלוי ברמת ההשמנה )  לשם ירידה במשקל ,  תורמת ומחריפה עוד יותר את שגעון הרזון.

בשנתיים האחרונות, מצאתי עד כמה המצב הזה מערער אותי ומקשה עלי אישית

לפני כשנתיים, בעקבות משבר רגשי שחוויתי, וטיפול תרופתי שקבלתי עליתי כעשרה ק"ג בשנה, ממשקל שגם אז לא היה אידאלי אבל למדתי לאהוב ולהשלים איתו, למשקל גבוה עוד יותר שכבר נחשב להשמנה מורבידית והכניס אותי לקטגורית המתאימים אפילו לטיפול תרופתי שלא לומר לניתוח בריאטרי.

 לא עבר זמן רב ותגובות סביבתיות לא איחרו להגיע, ולאור היותי גם אשת מקצוע המטפלת בהשמנה הקונפליקט היה עוד יותר גדול ומורכב וההערות עוד יותר מכאיבות .

 "איך זה את דיאטנית ושמנה בעצמך", "אני לא יכול לסמוך עליך כשאת נראית ככה", "המראה שלך אינו יצוגי ואינו הולם את תפקידך" וגם שאלות ואמירות כמו "אולי תעשי ניתוח?"  "למה את לא רוצה לעשות ניתוח?  "כדאי לך לנסות אוזמפיק זה יעזור ממש מקסימום תפסיקי אם לא יעשה טוב"  ועד אמירה/ שאלה מאד מביכה מאחת מאנשי הצוות באחת המרפאות שאני עובדת : "את גדלה לנו עכשיו? איזה יופי.."  (כוונת המשורר היתה את בהריון? … בגיל 52 וחצי ללא מחזור אין ספק שזה כנראה כבר לא יקרה חח).

 המצב הזה לא היה פשוט עבורי.

אני, שמאד מאמינה בלאהוב את עצמך ולקבל את עצמך בכל משקל ובלי קשר למשקל , אני שעד לעליה האחרונה גם למדתי לאהוב ולהיות גאה בגופי ובמשקלי , אני שחיה חיים  די בריאים באופן יחסי, לא מעשנת אוכלת אוכל ביתי  מעשה ידי , מפחיתה באכילת מזון מעובד וקנוי , אוכלת ארוחות מסודרות רוב היום ( חוץ מהערב ..) ,  ומשתדלת לבחור  מזון בריא, בחלקו צמחוני וטבעוני, אני שמתאמנת 3-4 פעמים בשבוע,  מצאתי את עצמי בחוסר נוחות  מקסימלי , בפחד נוראי להמשיך לעלות ,  וברצון די חדש עבורי לרדת במשקל .

כן, אין ספק שחלק מזה היה קשור בכך שהעליה הזו כבר לא הייתה נוחה לי יותר, ולנסות לרדת במשקל בצורה מאוזנת, בריאה ושפויה, תוך כדי הפחתת סוכרים דברי מתיקה ופחמימות, הפחתת נשנשנות בערב ושמירה על אכילה מסודרת גם בסופ"שים יחד עם הגברת שתית מים ופעילות גופנית , בהחלט  נראה לי הגיוני ונכון, וכך עשיתי .

יחד עם זאת, כשזה לא עזר (שלוב של תאבון מוגבר בעקבות תרופות וקושי לרדת בעקבות הפסקת מחזור)  וכשההערות לא פסקו מכיוון הסביבה אבל לראשונה, גם ממני כלפי עצמי, מצאתי את עצמי לראשונה בחיי נסחפת ומצטרפת לכמיהה להיות רזה  בכל מחיר.

החלטתי לנסות את הזריקות החדשות, שכולם מדברים עליהן ולוקחים אותם (סקסנדה ואוזמפיק). אם הן  עוזרות לכל  כך הרבה מטופלים שלי אז למה לא אני?
לרגעים כבר פינטזתי עצמי חזרה  משקל לפני החתונה, לובשת מידה 38  ומקבלת מכל הסביבה הערות  מעריצות איזה יופי רזיתי.

עזרתי אומץ, השגתי מרשם, ואפילו קניתי אותם והתכונתי להזריק ..

 אבל אז עצרתי והחלטתי לחשוב:

על תופעות הלואי האפשריות והאם אוכל לסבול אותם?

התחלתי לחשוש מה יקרה אם ארגיש חלשה ואתקשה לתפקד?

 מה יקרה אם יחזרו החרדות והדיכאונות, שאני כל כך חוששת מהם, ושכבר נפטרתי מהם סוף סוף ,דוקא בגלל הזריקות הללו?

מה יקרה אם במקום להיות רזה ומאושרת כמו שפינטזתי, אהיה רזה ועצובה 

או שלמרות שאסבול מתופעות הלואי, דווקא עבורי התרופה לא תעבוד?

 ובכלל האם אני באמת רוצה לאכול פחות ושכל ביס מיותר יעשה לי בחילה?

 האם אני רוצה לאבד את הכיף וההנאה מהאוכל הטעים והבריא שאני נהנית ואוהבת לאכול?

האם אני רוצה למצוא את עצמי מזריקה את הזריקה סקסנדה או אוזמפיק כל חיי? (כי ככה צריך).

 אל מול כל המחשבות והשאלות הללו, סקרתי שוב את חיי :

 הבנתי כמה אני היום במצב טוב בחיי,

כמה אני אוהבת את העיסוק שלי ומפיקה ממנו ,

כמה אני גאה וכיף לי בחברת ילדי,

 כמה אני נהנית גם בשעות הפנאי שלי ועושה פעילות גופנית שאני ממש נהנת בה (ריקודים) ,

 כמה אני אוהבת לבשל אוכל בריא וטעים וגם לאכול ממנו,

כמה אני אוהבת שוקולד ולא מוכנה שהוא יעשה לי רע,

כמה אני סהכ חיה יחסית בריא ואוכלת מסודר, לא מעשנת, עושה כל מה שאפשר להפחית סטרס מחיי, ולחיות ברוגע, שלווה, ושביעות רצון,

כמה  בדיקות הדם שלי תקינות, הכושר הגופני שלי יחסית עלה ומאפשר לי להיות פעילה  לטייל ולהיות מאושרת.

 בעיקר הבנתי, שאני לא רוצה או מוכנה , לפגוע  ולסכן את כל הטוב הזה גם לא תמורת להיות רזה יותר .

הבנתי שאני מעדיפה לשמור על הטוב הקיים ולהתעסק בו במקום להתעסק במה שאין ולנסות לרדוף אחריו

 הבנתי שגם לשמור על הקיים זו הצלחה.

החלטתי לא לוותר וכן להמשיך לשנות בתזונתי את הדברים הפחות טובים, להפחית נשנושים בלילה, להקפיד גם על ארוחת ערב מסודרת כמו שאר הארוחות ועל אכילה מסודרת בשישי שבת ( בימים האלה אני די מתברברת ), להמשיך בפעילות הגופנית שאני עושה ושעושה לי טוב, ולמקסם את כל מה שאני יכולה לעשות בשביל לא לעלות במשקל ואם אפשר גם לרדת .

בעיקר, החלטתי לחזור ולאהוב את עצמי ואת גופי בלי קשר למשקל , להכיר ולהנות כל רגע וכל יום מכל הטוב האחר  שיש לי .

 את הזריקה סקסנדה או אוזמפיק החלטתי כרגע , לא להזריק אבל גם לא לזרוק , אני שומרת אותה במקרר ליום שבו אולי אחליט שאני אכן זקוקה לה .

 אחרי ולסיכום כל מה שכתבתי אני רוצה להגיד לכם, לכל מי שקורא:  

זה ממש בסדר לרצות לרדת במשקל, כשאתם מרגישים שהוא לא נוח לכם ומפריע לכם , 

 זה עוד יותר נכון לעשות עבור זה פעילות גופנית, לאכול בריא, לבחור נכון, ולחיות חיים בריאים ואם צריך גם  לעשות ניתוח בריאטרי או להשתמש בתרופות להרזיה, כל עוד אתם מרגישים שזה נכון ,לכם ושזה עוזר לכם ומשפר את איכות החיים שלכם, ולא פוגע בה .

 ויחד עם זאת הגעה לרזון, אסור שתהיה בכל מחיר , והיא אינה שווה, פגיעה בבריאות הנפשית והפיזית שלכם.

 אני רוצה להזכיר לכולם :

שהחיים שלכם הם הרבה יותר ממשקל ,  

ושהמשקל של המשקל , בסך כל מה שמשפיע על  הערך העצמי שלכם ,בעיני עצמכם, ובעיני החברה ועל האושר שלכם אמור להיות  קטן , ורק חלק ממכלול דברים נוספים,

שאפשר להיות  בריאים ומאושרים גם עם השמנה ,

שזה ממש בסדר ,לא לרצות להיות כל החיים במרוץ הדיאטות ,והמרוץ הבלתי נגמר אחרי הרזון,

שגם לשמור על משקל  שהוא גבוה יותר מהמומלץ, ולא להמשיך לעלות זה בסדר,  וזו הצלחה,

ושיש מקום בעולם הזה לאנשים בכל הגדלים והמשקלים.  

אל  תתנו לאף אחד, גם לא לחברים בני משפחה ואנשי מקצוע ,לשכנע אתכם אחרת

והתמונה? זו התרופה שרכשתי וכרגע נשארה במקרר.

לקריאת מאמר המשך בנושא סקסנדה ואוזמפיק לחצו כאן

ומצרפת גם סרטון בנושא הזריקות:

סרטון נוסף בנושא:

בנוסף, לאחרונה קיימתי הרצאה מלאה של כשעה וחצי בה פירטתי בהרחבה
על התרופות הקיימות ואלו העתידות להכנס לארץ
על המאפיינים של כל אחת, למי מתאימה, אופן שימוש מיטבי שיחסוך לכם זמן וכסף,
איך מתמודדים על חוסרים של התרופה בקופות החולים,
איך ממנפים את הירידה למקסימום
וגם על השיקולים בין תרופות לניתוח בריאטרי ועוד

הקלטת ההרצאה זמינה לרכישה בסכום סמלי של 49 ש"ח
והיא תהיה זמינה עבורכם ללא הגבלת זמן.

לפרטים וגישה מיידית לחצו כאן:

https://inbardiet.ravpage.co.il/rec.lecture

 אוהבת את כולכם וכאן בשבילכם ענבר

יציאה מאזור הנוחות:  איך אני עשיתי אותה ? ואיך היא הכרחית עבורכם בשביל לא לעלות חזרה במשקל אחרי ניתוח בריאטרי ?

אזור הנוחות , לא סתם הוא נקרא ככה,  זה המקום שבו אנחנו מתרגלים להיות במהלך השנים , הוא כביכול נוח לנו והכי טוב לנו להיות בו , אבל  דווקא השהיה בו לאורך זמן רב מידי , לא מאפשרת לנו לעשות שינוי .

היות ושינוי  גורר איתו אתגרים לא פשוטים,  אנחנו לרוב נשאר באזור הנוחות שלנו גם אם לא ממש הכי טוב לנו אלה, אם כן נרגיש שממש ממש רע לנו,  ואנחנו לא רוצים להיות בו יותר .

כדי להתחיל שינוי, אנחנו חייבים לצאת ממנו, לגלות סקרנות ולהעז לכוון ולפעול ,להיות במקום אחר.

המוטיבציה הזו ,שמביאה אותנו לצאת מאזור הנוחות ,היא מוטיבציית הבריחה מכאב , אבל מסתבר שהיא לא מספיקה כדי לשמור על השינוי לאורך זמן . בשלב מסוים, כשהתחלנו את השינוי ,הכאב שהביא אותנו להתחיל בשינוי נעלם ,ואנחנו חוזרים שוב לאזור הנוחות, אלה אם נסכים לגלות שוב סקרנות ,ולמצוא את העונג שמחכה לנו , במקום החדש אליו נגיע, אם נסכים לצאת מאזור הנוחות הזה .

זה קרה גם לי :

ריקוד ,  הזיכרון הראשון שיש לי ממנו הוא שעור בלט בכיתה א  בחוג שאמא רשמה אותי אליו. אני המסורבלת, עם בעיות הקורדינצייה ,התקשיתי לעשות  אז את מה שנדרש ממני בשיעור  וזה לדלג . בסיום השיעור ,המורה קראה לאמא שלי ,ואמרה לה שיש לי בעיות קורדינצייה, ושריקוד, ובטח בלט ,זה לא הדבר  המתאים לי. ככה נגמר הרומן הקצר עם הריקוד ,לפני שעוד התחיל .

 שנים אח"כ ניסיתי ריקודי עם ו,גם ריקודי בטן , אך  מסיבות שונות לא הצלחתי להתמיד ונראה היה שלריקוד כבר לא אחזור לעולם וגם מצאתי את עצמי ללא פעילות בכלל, זה אולי לא היה המצב הכי מיטיב איתי  אבל כנראה היה לי הכי נוח בו .

 כשהתחלתי לעבוד כדיאטנית והרגשתי צורך לתת דוגמא מצד אחד , ומצד שני  בעיות הנשימה שלי  ואחרות גרמו לי להבין שאני  צריכה לצאת מאזור הנוחות ולהתחיל להיות פעילה יותר גופנית .

ניסיתי כל מיני אפשרויות כולל לרוץ, חדר כושר וכו' אבל לא הצלחתי להתמיד באף אחת מהם  מהרבה סיבות של חוסר נוחות .  מצד אחד, לא אהבתי ולא נהנתי מפעילות שאני עושה  לבד ,רק עם עצמי, וגם היה לי קשה להתמיד במשהו שתלוי רק בי כמו בהליכה ובריצה  , ומצד שני לא אהבתי להיות בחברת מלא בנות רזות שלבושות  במיטב בגדי הספורט שלהם וגורמות לי להרגיש הכי שמנה  כמו בחוגי אירובי למינהן שניסיתי ,  ולא אהבתי את הריח והרעש שבחדרי הכושר .

 ואז אחרי חיפושים, לפני כעשור מצאתי אותו,  את הטקוואנדו . המורה שלימד טקוואנדו, את  ילדי  במשך שנים ,פתח גם קבוצת מבוגרים.  מדובר היה בתחום שהכרתי וראיתי את ילדי מתאמנים בו. בנוסף, העובדה שהיה מדובר בחוג בשעות וזמנים קבועים ונוחים לי ,ולא הייתי צריכה כל פעם מחדש למצוא את הזמן ולשכנע את עצמי לצאת לפעילות ,   ומצד שני באווירה נעימה ובחברת גברים שהתאימה לי  ואפשרה לי להרגיש נוח עם הגוף שלי  ולא  להרגיש השמנה ביותר ,  והמדים של הטקוואנדו שהיו שונים לגמרי מטייצים ובגדי גוף , ויכולתי להחביא בתוכם את המשקל הגבוה שלי יחסית , כל אלה אפשרו לי לצאת מאזור הנוחות של חוסר פעילות, ולהתחיל פעילות, להנות  ממנה מאד ואף להתמיד בה כעשור .

אבל  אז שקעתי שוב באזור הנוחות. עשיתי את הפעילות המוכרת לי, שהתרגלתי לעשות אותה  כמעט כבר באוטומט . יצאתי  בימים הקבועים בשעות הקבועות , כי ככה קבענו ,ועל זה שלמתי וככה צריך .

גם כשאבי זל , אמר לי לפני כמה שנים , אחרי שנפצעתי , שזה לא הספורט המתאים לי כאישה ושכדאי לי לעשות משהו אחר רך יותר כמו פילאטיס , סירבתי להקשיב לו והמשכתי בטקוואנדו.

 האם  בחרתי להמשיך כי עדין הכי נהניתי שם, ובאמת היה לי הכי טוב ,והרגשתי שזה הכי מתאים לי?  או כי התרגלתי  ולא היה לי כוח לנסות משהו אחר ? שאלה שבאותו רגע לא ממש חשבתי עליה.

 בשנה האחרונה , התחלתי להרגיש  שכבר לא הכי כיף לי, ואני לא ממש נהנת  מהטקוואנדו כמו שבעבר ,  פתאום הייתה חסרה לי חברתן של נשים ,  השעות היו מאוחרות לי מידי , היה חסר לי חיבור  לרכות ולנפש שלי  , הרגשתי שהמכות שאני מקבלת בטקוואנדו אינן נעימות לי יותר ,ואינן מתאימות לי , שאני רוצה פעילות אחרת נעימה יותר  שמחברת אותי יותר לגוף שלי. הרגשתי שאני רוצה וצריכה משהו אחר .

 ועדיין למרות כל זה המשכתי , יומיים בשבוע,  לצאת לשיעור טקוואנדו , באותו מקום, באותם ימים ואותן שעות , להתאמן באותה חברה, ולעשות את אותם פעולות שכבר לא היו לי הכי נעימות,  רק כי התרגלתי אליהן ,וכי לעזוב את זה ולהתחיל  לחפש ולעשות משהו אחר שיתאים לי יותר, נראה לי מפחיד וקשה יותר .

 אבל אז  קראו כל מיני דברים שהחזירו אלי את מוטיבציית הכאב, וגרמו לי  להרגיש שהמקום הנוח הזה שהתרגלתי להיות  בו כבר לא מתאים לי . העזתי לגלות סקרנות, והחלטתי לצאת מאזור הנוחות ולעשות את השינוי, שעליו אדבר בהמשך .

 בינתיים, בואו נחזור אליכם,  אני פוגשת בעבודה שלי אתכם , אנשים אחרי ניתוח בריאטרי .

ניתוח בריאטרי ,הוא בהחלט יציאה מאזור הנוחות , ואתם מעיזים לעשות אותו, תהליך לא פשוט בכלל, שטומן בתוכו לא מעט קושי ואתגר ,רק כשאתם מרגישים את  בכאב של ההשמנה , כאב שאיתו אתם כבר לא יכולים להיות יותר

 הכאב הזה יכול להיות מחלות נלוות להשמנה ,תלות בתרופות , קושי לעשות דברים שאתם אוהבים, קושי להיות עם האנשים שאתם אוהבים,  ,חוסר יכולת ללבוש את הבגדים היפים שלכם שאהבתם,

והערות  מרופאים, חברים, בני משפחה ועוד.

בזכות  מוטיבציית הבריחה מהכאב  הזו שהרגשתם, אתם מעיזים  לצאת מהאזור המוכר והידוע  של ההשמנה , בה ההיתם שנים רבות  וגם אם לא היתה נוחה לכם התרגלתם להיות בה, אל שלחן הניתוחים  שממנו אתם מגיעים לאזור חדש שאינו מוכר וידוע.

 עשיתם את הניתוח, השינוי מתחיל ,אתם אוכלים פחות רעבים פחות ויורדים במשק אבל מה אז ?

אני פוגשת אתכם כמה שנים אחרי ניתוח, כשלא מעט  מכם עליתם חזרה במשקל

 ולמה זה קרה ? כי  בשלב מסוים, הכאב הזה שגרם לכם לצאת מאזור הנוחות, ולעשות שינוי נעלם. הבדיקות תקינות , המחלות נעלמו, חזרתם ללבוש את הגינס שלכם מהתיכון ,  וכבר אין הערות  מצד חברים, משפחה ורופאים על ההשמנה שלכם. 

ואז , כשמצד אחד אין כאב, ומצד שני נדרש לא מעט מאמץ כדי להמשיך לשמור על השינוי , אז אתם  בלי לשים לב ,חוזרים לאזור הנוחות שלכם ,להרגלים הישנים שלכם, למה שהכי קל ומוכר, ומאבדים את השינוי  ועולים חזרה במשקל .

 אני פוגשת אתכם , מדלגים על ארוחת בוקר , כי בעצם  עד הניתוח מעולם לא אכלתם ארוחת בוקר ,  חוזרים לשתייה המוגזת שכל כך אהבתם  והייתם רגילים אליה , חוזרים לאכול בסלון מול הטלוויזיה , לשקוע בכורסת הטלוויזיה, במקום לצאת לפעילות , להתנחם  במתוקים וחטיפים כל פעם שקשה, עצוב ,או מתסכל , כי זו הדרך שאתם מכירים להתמודד עם  קושי .

 כשאני שואלת אתכם  לא פעם,  למה אתם עושים זאת? התשובה שאני שומעת לא פעם, היא: " זה מה שאני רגיל", "תמיד עשיתי ככה ", "אף פעם לא אכלתי בבוקר" , "תמיד אני אוכל בסלון"  , "אין לי מושג מה עושים כשעצובים חוץ מלאכול", "זה הדבר היחיד שאני מכיר", ועוד תשובות  דומות

 אז מה יאפשר לכם לשמור על ההישג הניתוחי ? הסקרנות שתעזור לכם לצאת מההתנהגויות שאתם מכירים ורגילים להיות בהן ולגלות התנהגויות והרגלים חדשים  שאתם לא מכירים , ושדווקא הם יאפשרו לשמור על השינוי .

קבלו מספר דוגמאות :

  1. ללמוד לאכול לאט, לא תוך כדי עשיה אחרת , בהקשבה לרעב ושובע .
  2. 2.       לאכול בפינת האוכל ,,מצלחת אישית בישיבה  ולא על הדרך ,או בסלון מול הטלוויזיה, או בחדר השינה.
  3. 3.       לאכול כשאתם באמת בוחרים ורוצים ,ולא רק כי בא לכם או יש לכם חשק ,או המזון זמין לכם . ללמוד לנהל את האכילה שלכם במקום שהיא תנהל אתכם
  4. 4.       להפסיק אכילה אוטומטית, ולשאול את עצמכם לפני האכילה ,האם אתם מרגישים רעב, או האם אתם באמת רוצים לאכול ,או אולי  אתם מרגישים וצריכים בכלל משהו אחר ?
  5. 5.       ללמוד להתמודד עם תחושות של לחץ, שעמום, תסכול, בדידות ,ועצב שלא על ידי אוכל ,אלה בדרכים אחרות .
  6. לעשות פעילות גופנית לא בשביל לרדת במשקל, וגם אם היא לא עוזרת לכם לרדת במשקל אלה בגלל שהגוף זקוק לה
  7. להפסיק להסתכל על אוכל כמרזה ומשמין או כאסור ומותר  ולהבין שאפשר לאכול הכל  השאלה איך , כמה ולמה אוכלים . לאכול בבחירה , לא לפי תפריט, לא מתוך דיאטה , וגם לא כי זה מה שיש בבית .
  8. 8.       להפסיק ולהגדיר הצלחה לפי הגעה למשקל היעד ,אלה לפי בריאות נפשית ופיזית, הצלחה לשמור על המשקל לאורך זמן ו, לפי ההתנהלות שלכם .
  9. להעריך את עצמכם לא רק לפי המשקל ,אלה גם לפי  הצלחה בתחומים נוספים בחייכם  כמו זוגיות ,משפחה, עבודה , בילוי שעות הפנאי הגשמה עצמית, ועוד.
  10. לחפש את הדיאטנית, הכי טובה עבורכם, שאתם הכי מתחברים אליה ,ושהכי מניעה אתכם לשינוי , ולא רק ללכת לזו בקופה, בגלל שקרובה וזולה לכם .

 ואני ? אני שהחלטתי שכבר לא כיף לי יותר בטקוואנדו,  ושאפילו כבר לא נוח לי יותר שם, החלטתי לחפש משהו אחר .  אז לאן הגעתי ?

ריקוד ?  זוכרים ? שנים שהייתי בטוחה שאין לי את הקורדינצייה לעשות  זאת אחרי שהמורה אמרה  את זה לאמא שלי כשהייתי בת שש

 דווקא לזה חזרתי . גיליתי ליד מקום מגורי, סטודיו של סוגי רקוד, מחול ותנועה שונים. מיוגה, פלדנקרייז ובלט,  עבור דרך ניה, לייפ דאנס, ועד גאגא ,מחול מודרני ,ואימפרוביזציה

 מצאתי עולם ומלואו, מגוון  ומרתק שממש הצלחתי להתחבר אליו.  ולבחור מתוך המגוון את מה שמתאים לי יותר.

הרגשתי שבגיל  הזה שלי 52 פלוס  דווקא הריקוד והתנועה, מאפשרים לי להיות קשובה, יותר ומחברים אותי טוב יותר לגופי.

 גם  החברה ,שכוללת מגוון גדול יותר שלאנשים, גברים ונשים בכל מיני גילאים, עם ובלי רקע לריקוד,  פתאום התאימה לי  יותר , וראו זה פלא, אני אפילו נהנת לרכוש ולהתלבש בבגדי ספורט יפים , ואין לי בעיה עם זה, שאני שמנה יותר מחלק  מהאנשים שם .

מה שקרה לי קורה ללא מעט אנשים , וגורם להם להימנע משינוי ולכן גם לא להצליח. הכונה לשהיה באזור הנוחות המוכר והרגיל לנו ,שבהתחלה אנחנו מגיעים אליו כי כיף לנו  וטוב לנו בו ממש ,אבל הרבה פעמים אנחנו נשארים בו ,רק כי הוא נוח לנו, ואנחנו רגילים להיות  בו, וחוששים לעשות את השינוי הנדרש מאיתנו ,שיכול להביא אותנו למקום הרבה יותר טוב .

 אז אני קוראת לכם , לא להסכים להשאר באזור הנוחות אם הוא לא לגמרי מתאים לכם . אני קוראת לכם, לעצור , להקשיב לעצמכם ולגופכם, כמו שאני עשיתי, ולבדוק  מידי פעם  האם  המקום בו אתם נמצאים הוא אכן המיטבי עבורכם ,או שאתם בו רק כי אתם חוששים לשנות.

 אם  מצאתם, שהמקום בו אתם נמצאים, הוא לא הכי מיטבי עבורכם  , אני קוראת לכם  לעצור, לחשוב ,ולהבין למה אתם בכל זאת ממשיכים להיות בו, היכן הייתם רוצים להיות ומה יעזור לכם  להגיע אליו .

 רק ההסכמה  לגלות סקרנות, ולצאת מאזור הפחות מיטבי עבורכם , גם אם שהיתם בו הרבה זמן רק בגלל הרגל, אל המקום היותר מיטבי עבורכם ,  תאפשר לכם לא רק לעשות שינוי, אלה לשמור עליו לאורך זמן .

 בהצלחה  ענבר

באפס מאמץ זה לא רק שם של שיר

לפני שבוע בשעור גאגא ( סוג של רקוד )  אמרה המדריכה  בפתיחת שעור מספר דברים למצטרפים החדשים, וביניהם היה המשפט : "תרקדו עם מינימום אמביציה ומקסימום הנאה".

 מודה ,שלא רק שלא הבנתי בהתחלה בכלל את המשפט הזה , הוא גם נראה לי כמשפט שקורא לעצלות והכי לא מדבר אלי .

אני , ששום דבר בחיים לא הלך לי בקלות , שרוב ההישגים וההצלחות שלי בכל חיי  כמעט, כרוכים בהשתדלות ענקית ,בהשקעה ,ואפילו במאמץ ניכר, שלא לומר  בקושי ,כאב ואפילו סבל ,  שבמשך כעשור התאמנתי בטקוואנדו , שעורים שבהם נלחמתי עם בעיקר גברים שנתנו בי את מכותיהם הכואבות, ושמבחינתי ככל שהיה יותר קשה וכואב, ככה יותר הצלחתי  ויותר נהנתי ,  התקשיתי להתחבר  למשפט הזה ..

 ולמרות זאת החלטתי , לא להתעלם מההנחיה ולבחון את נכונותה  עבורי במהלך השעור. החלטתי, בדיוק כבקשת המאמנת, לעשות כל תנועה בגוף שלי,  מבלי לכאוב ולסבול ,ועם מקסימום הנאה . הייתי משוכנעת ,שלרקוד בצורה כזו ,לא תביא אותי  לשום תחושת הצלחה או הישג, כי מבחינתי כל חיי להצליח בפעילות גופנית כמו גם בדברים אחרים , היה להגיע לשיא הכאב והיכולת .

 וראו זה פלא , הופתעתי לגלות בסוף השיעור ,שלמרות שרקדתי  ללא כאבים ותוך כדי  הנאה, למרות שכל תנועה שלי,נעשתה רק לפי היכולת שלי ,ומבלי לעבור אותה , למרות שכשהמדריכה התכופפה עד לרצפה, התכופפתי עד לאמצע הדרך כי זה מה שהצלחתי ללא כאב  וכשהיא נעה במהירות גדולה מידי עבורי , נעתי במהירות שהייתה נוחה לי, למרות כל זה חשתי בסיום השיעור שבהחלט עשיתי עבודה על הגוף ,ואפילו הרגשתי עליה בדופק וזיעה על גופי .

זו בהחלט היתה עבורי תובנה חדשה, מוזרה אך נעימה,  העובדה, שאפשר לעשות דברים שיחשבו להצלחה מבלי לסבול .

לאורך כל השבוע ,המשפט הזה ליווה אותי  בכל מה שעשיתי,  ופתאום הבנתי,כמה הוא ממש לא  קורה לעצלות , ולא מעודד חוסר עשייה.  נהפוך הוא, הבנתי שהמשפט הזה, מאד מתחבר ונכון עבורי, ועבור גישת החיים שאני משתדלת להתנהל בה בשנים האחרונות,  וגם לטפל לפיה, שזה לפעול לא מתוך יעדים ומטרות חיצוניות , אלה מתוך הקשבה לגופי ולאיתותים הפנימיים שלו עבורי ..

אחרי עשור שנים שבהם התאמנתי בטקוואנדו עם גברים בעיקר , החלטתי לעזוב את התחום וחברתי למועדון שמלמד  סוגי ריקוד שונים  ובעיקר בחרתי לרקוד סוגי ריקוד שנעשים בקבוצות של נשים (כמו ניה),  עם הרבה חיבור לגוף, לנפש ולעצמי. הרבה פחות האצות דופק וזיעה, אבל הרבה יותר חיבור, הקשבה ,והנאה. לכן, המשפט הזה שאמרה המדריכה, התחבר לי כל כך,  והשלים לי חלקים בפאזל האישי שלי .

בנוסף, הבנתי גם כמה הוא נכון המשפט הזה , עבורכם המטופלים שלי, והקהל שאני כותבת ופונה אליו,  ושזה בעצם מה שאני רוצה ומאחלת לכם .

 תחשבו על זה ,  איזה מחיר קשה אנשים מוכנים לשלם בכדי להיות רזים, וכמה דברים הרסניים הם עושים לגופם, שממש לא מקדמים בריאות והרגשה , טובה אלה המון סבל .

 דיאטות  דלות מאד בקלוריות ובשאר רכיבי מזון, ספורט סיזיפי שמביא את הגבול לקצה היכולת ,  שימוש בתרופות בצורה לא חוקית ללא השגחת רופא ותוך כדי תופעות לואי פיזיות ונפשיות קשות, וכל אלה, לא רק שאינם מטיבים עם הגוף , אלה שהם מביאים את הרזון הרצוי כל כך לתקופה זמנית בלבד  בדר"כ, ולא ממש מאפשרים לשמור עליו לאורך זמן .

 וכל זה למה ? כי  הם קשורים בסבל ולא בהנאה , כי הם נעשים שלא בהקשבה לגוף ומאלצים אותו לפעול הרבה מעבר ליכולת שלו, מה שבטווח זמן הרחוק לא אפשרי וגורם לקריסה כללית.

 הבנתי שבעצם, מה שאני מנסה ללמד את המטופלים שלי, ולהביא אותם לפעול לפיו, זה בדיוק זה  ,מקסימום הנאה ומינימום אמביציה ומאמץ .

 לאכול מתוך הקשבה לגוף מה נכון לו ומה לא , להתנהל בצורה שניתן להתנהל בה רוב הזמן גם במצבים מאתגרים יותר , לעשות פעילות בעצימות שניתן להתמיד בה לטווח הארוך, והכל תוך כדי הקשבה לצרכי וליכולות הגוף ,ולא לפי אסור ומותר שמישהו אחר קבע בצורה חיצונית .

 להנות גם מהדרך ,ולא רק מההישג. זו  בהחלט מטרה מאד חשובה בגישת הטיפול שלי , ומי שמצליח לעשות זאת, משפר תחושות פיזיות ונפשיות

 המשפט הזה אינו מונע אנשים מלעשות ומלשנות , נהפוך הוא , הוא מעודד אותם לשנות אבל  מתוך הקשבה הנאה וחיבור לגוף, ולא בכל מחיר .

המשפט הזה מבהיר שהמטרה אינה מקדשת את כל האמצעים והמחירים שאנשים מוכנים לשלם בעבורה .

אני בוחרת לאמץ את המשפט הזה וקוראת לאנשים: בחרו להיות לאו דווקא במשקל הכי רזה  שאתם יכולים או האידיאלי עבורכם, בחרו והסכימו להיות במשקל שבשביל לשמור עליו , אתם נהנים ולא סובלים ,  ובעיקר לא משלמים מחירים קשים מידי .

 אז מה אתם אומרים? מצטרפים לקריאה שלי מינימום אמביציה ומאמץ ומקסימום הנאה ?

רוצים ללמוד להתנהלת אחרת ? צרו קשר ענבר 0505614081

סוף זה תמיד התחלה

עבורי חודש דצמבר הנוכחי היה והינו חודש של סיומים.

סימתי קורס מיוחד לדיאטניות בריאטריות בתחום הטיפול , אני מסימת מפגשים כמטופלת עם המטפלת שלי שיוצאת לחופשת לידה , נפרדתי ממספר מטופלים שבחרו לסיים את הטיפול ואני נפרדת מהשנה האחרונה שהיתה בעבורי שנה של החלמה התאוששות וחזרה לשגרה אחרי תקופה שבה התמודדתי עם מספר אתגרים רגשיים לא פשוטים.

זו גם השנה שבה נפרדתי מגיל 50 ופתחתי עשור חדש בחיי .

אנשים שעוברים ניתוח בריאטרי עוברים לא מעט פרידות . חלקן פרידות חיוביות מאד כמו פרידה מהבגדים הגדולים, פרידה ממחלות ומתופעות הלואי שנלוו להשמנה , פרידה מהתרופות , פרידה מקשיי תפקוד יומיומים ומאפליה חברתית על רקע ההשמנה ועוד
אולם יחד עם זה יש בתהליך הזה פרידות פחות רצויות כמו פרידה מהיכולת לאכול מה שרוצים כמה שרוצים ומתי שרוצים, פרידה מהאכילה כפיצוי ונחמה , פרידה מהטעמים ומהספונטניות , פרידה מהיכולת להסתתא מאחורי ההשמנה כדי להתחמק מדרישות שקשה לקיים , פרידה מהשתיה המוגזת והמתוקה ועוד פרידות לא פשוטת ומאתגרות
כדי להצליח בתהליך לאורך זמן חשוב שהפרידות החיוביות יגברו על הפרידות הפחות רצויות. הכוונה היא להסתכל על הכוס המלאה ולהצליח לראות את ההפסד כרווח
כיצד עושים זאת ?
יצירת חזון  – כלומר תמונת יצאות עתידית חיובית שבה אתם רוצים להיות . חשוב לכתוב את החזון כאילו הוא קורה עכשיו בזמן הווה במילם חיוביות וספציפי ומעצים ככל שניתן \  לשנן אותו – חשוב לקרוא את החזון לפחות פעמיים ביום להזכר ברוחים – חשוב לרשום את כל הרוחים של השינוי בצורה חיובית ולהזכר בהם בכל יום  התיחסות להפסדים כרוחים – מומלץ לרשום גם את ה" ההפסדים" ויחד עם זאת לבחון ולרשום כיצד ניתן להסתכל עליהם כרוחים לדוגמא כשאני לא יכול לאכול כמות גדולה בבת אחת ובמהירות מה אני מרויח במקום מה אני מפסיד בדרך זו כדאי לחבר את ה " הפסדים " הללו לחזון , כלומר לבחון יצד הם מקרבים אותנו להגשמת החזון לבחור לוותר – מומלץ לבחון כיצד אתם מסוגלים להפוך את הויתורים וההפסדים לבחירה לדוגמא אם החלטתם שלא לאכול מתוק בארוחה מסוימת חשוב לראות זאת כבחירה לוותר ולא כהפסד  ואם חוזרים אל  הפרידות והסיומים שלי בחודש  הנוכחי – הרי  שסיום הקורס מהווה עבורי אפשרות להתחיל דרך חדשה של טיפול  בצורה עמוקה ומעצימה יותר סייום המפגשים שלי עם המטפלת שלי מאפשרים לי להתחיל דרך חדשה של התמודדות עצמאית יותר וישום  הכלים שרכשתי בטיפול והפרידה משנת ההחלמה מאפשרים לי לצמוח
 ולכן ברגעים שבהם אתם מתקשים לבצע פרידות וסיומים ,
 ברגעים של געגוע למה שחלף

 זכרו סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר טוב יותר …

 בהצלחה בשינוי
  אתכם לאורך  כל הדרך ענבר

לבקש סליחה ..מעצמכם

יום הכפורים מתקרב, זמן בקשת סליחה ,וזה זמן לדבר גם על סליחה לעצמינו .

 אני פוגשת לא מעט אנשים בתהליך של הרזיה, עם או בלי ניתוח קיצור קיבה מלאי תסכול  האשמה ואפילו הלכאה עצמית .

 אני שומעת מהם דבור פוגעני , מעליב ומשפיל , ובעיקר חוסר אמונה  בעצמם ואכזבה טוטאלית .

 במצב כזה  קשה מאד להצליח ולא משנה באילו דיאטות תרופות או ניתוחים תשתמשו , כי ההלכאה והאשמה העצמית יגררו אתכם  שוב ושוב לאכילה המפצה , האכילה הרגשית , האכילה הלא מודעת וה"משמינה".

 הערכה, הכלה ,קבלה וסליחה עצמית נמצאו כחשובות מאד לשם הצלחה לא פחות משינויים בבחירת האוכל  ברמת הפעילות  הגופנית ועוד.

 כל זמן הוא זמן טוב לבקש סליחה בודאי בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים :

 קוראת לכם לבקש סליחה :

  • על ההתנהלות הלא  נכונה שלכם בעבר  ובהווה עם  גופכם בכלל ועם האכילה בפרט. על משפטים כמו  "אין לי כוח לפעילות עכשיו " , " בא לי מתוק אז זה מה שאוכל עכשיו " , " אין לי כוח להכין לצמי  עכשיו אוכל" , "אין לי זמן  ל…  ועוד
  •  על זה שלא בחרתם לטפל או שלא הצלחתם לטפל  בעבר באכילה הלא תקינה ובמשקל הלא תקין  ועל משפטים כמו : " למה רק עכשיו "  ," "איך לא בחרתי קודם לעשות ניתוח", "איך רק עכשיו נזכרתי לטפל בעצמי" , "איפה הייתי קודם " .  
  • על הדבור הפוגעני והמאשים כלפי עצמכם כולל שמוש במילים " פשע " , " פושע "  :"התחזרתי" , "התנפלתי "  , "נפלתי על "  ועוד .
  • על חסר האמונה בעצמכם וביכולתכם להצליח ועל משפטים כמו : " אני אבוד " , "אין סיכוי איתי", "אין לי תקנה "  ועוד

 כדי להצליח למחול לעצמכם  יש לזכור כמה דברים:

 אתם  היום מי שאתם ,ואתם עושים מה שאתם עושים, רק בזכות מי שהייתם בעבר  ,אז במקום לכעוס על מי שהייתם בעבר , חבקו אותו, אמרו לו תודה וסלחו לו .

 לפי הNLP , אין כשלון כי "כל כשלון  הוא משוב ללמידה ", ולכן מהפעמים שבהם לא הצלחתם, נשאר רק ללמוד ולהבין כיצד להתנהל אחרת  ,בלי להלכות את עצמכם על אותם מקרים .

 אמרה נוספת לפי תורת ה NLP  היא, שבכל רגע נתון אנחנו עושים כמיטב יכולתינו  וידיעתינו , כי אם היינו יודעים יותר טוב ,היינו עושים כך  ולכן אין מה להתחרט על מה שלא נעשה.

במקום לשאול כל הזמן למה :למה עשיתי ככה ?,למה לא עשיתי ככה? למה נתתי לעצמי להגיע למצב הזה ,? ולמה לא טיפלתי בעצמי קדם ? , אני מציעה להתחיל לשאול איך: "איך אני  עושה אחרת"?  "איך אני  מצליח להשיג את מה שאני רוצה "? ועוד .

  זה הזמן לחמלה ומחילה  במקום מחלה

 שנה טובה ובהצלחה לכולם