יציאה מאזור הנוחות:  איך אני עשיתי אותה ? ואיך היא הכרחית עבורכם בשביל לא לעלות חזרה במשקל אחרי ניתוח בריאטרי ?

אזור הנוחות , לא סתם הוא נקרא ככה,  זה המקום שבו אנחנו מתרגלים להיות במהלך השנים , הוא כביכול נוח לנו והכי טוב לנו להיות בו , אבל  דווקא השהיה בו לאורך זמן רב מידי , לא מאפשרת לנו לעשות שינוי .

היות ושינוי  גורר איתו אתגרים לא פשוטים,  אנחנו לרוב נשאר באזור הנוחות שלנו גם אם לא ממש הכי טוב לנו אלה, אם כן נרגיש שממש ממש רע לנו,  ואנחנו לא רוצים להיות בו יותר .

כדי להתחיל שינוי, אנחנו חייבים לצאת ממנו, לגלות סקרנות ולהעז לכוון ולפעול ,להיות במקום אחר.

המוטיבציה הזו ,שמביאה אותנו לצאת מאזור הנוחות ,היא מוטיבציית הבריחה מכאב , אבל מסתבר שהיא לא מספיקה כדי לשמור על השינוי לאורך זמן . בשלב מסוים, כשהתחלנו את השינוי ,הכאב שהביא אותנו להתחיל בשינוי נעלם ,ואנחנו חוזרים שוב לאזור הנוחות, אלה אם נסכים לגלות שוב סקרנות ,ולמצוא את העונג שמחכה לנו , במקום החדש אליו נגיע, אם נסכים לצאת מאזור הנוחות הזה .

זה קרה גם לי :

ריקוד ,  הזיכרון הראשון שיש לי ממנו הוא שעור בלט בכיתה א  בחוג שאמא רשמה אותי אליו. אני המסורבלת, עם בעיות הקורדינצייה ,התקשיתי לעשות  אז את מה שנדרש ממני בשיעור  וזה לדלג . בסיום השיעור ,המורה קראה לאמא שלי ,ואמרה לה שיש לי בעיות קורדינצייה, ושריקוד, ובטח בלט ,זה לא הדבר  המתאים לי. ככה נגמר הרומן הקצר עם הריקוד ,לפני שעוד התחיל .

 שנים אח"כ ניסיתי ריקודי עם ו,גם ריקודי בטן , אך  מסיבות שונות לא הצלחתי להתמיד ונראה היה שלריקוד כבר לא אחזור לעולם וגם מצאתי את עצמי ללא פעילות בכלל, זה אולי לא היה המצב הכי מיטיב איתי  אבל כנראה היה לי הכי נוח בו .

 כשהתחלתי לעבוד כדיאטנית והרגשתי צורך לתת דוגמא מצד אחד , ומצד שני  בעיות הנשימה שלי  ואחרות גרמו לי להבין שאני  צריכה לצאת מאזור הנוחות ולהתחיל להיות פעילה יותר גופנית .

ניסיתי כל מיני אפשרויות כולל לרוץ, חדר כושר וכו' אבל לא הצלחתי להתמיד באף אחת מהם  מהרבה סיבות של חוסר נוחות .  מצד אחד, לא אהבתי ולא נהנתי מפעילות שאני עושה  לבד ,רק עם עצמי, וגם היה לי קשה להתמיד במשהו שתלוי רק בי כמו בהליכה ובריצה  , ומצד שני לא אהבתי להיות בחברת מלא בנות רזות שלבושות  במיטב בגדי הספורט שלהם וגורמות לי להרגיש הכי שמנה  כמו בחוגי אירובי למינהן שניסיתי ,  ולא אהבתי את הריח והרעש שבחדרי הכושר .

 ואז אחרי חיפושים, לפני כעשור מצאתי אותו,  את הטקוואנדו . המורה שלימד טקוואנדו, את  ילדי  במשך שנים ,פתח גם קבוצת מבוגרים.  מדובר היה בתחום שהכרתי וראיתי את ילדי מתאמנים בו. בנוסף, העובדה שהיה מדובר בחוג בשעות וזמנים קבועים ונוחים לי ,ולא הייתי צריכה כל פעם מחדש למצוא את הזמן ולשכנע את עצמי לצאת לפעילות ,   ומצד שני באווירה נעימה ובחברת גברים שהתאימה לי  ואפשרה לי להרגיש נוח עם הגוף שלי  ולא  להרגיש השמנה ביותר ,  והמדים של הטקוואנדו שהיו שונים לגמרי מטייצים ובגדי גוף , ויכולתי להחביא בתוכם את המשקל הגבוה שלי יחסית , כל אלה אפשרו לי לצאת מאזור הנוחות של חוסר פעילות, ולהתחיל פעילות, להנות  ממנה מאד ואף להתמיד בה כעשור .

אבל  אז שקעתי שוב באזור הנוחות. עשיתי את הפעילות המוכרת לי, שהתרגלתי לעשות אותה  כמעט כבר באוטומט . יצאתי  בימים הקבועים בשעות הקבועות , כי ככה קבענו ,ועל זה שלמתי וככה צריך .

גם כשאבי זל , אמר לי לפני כמה שנים , אחרי שנפצעתי , שזה לא הספורט המתאים לי כאישה ושכדאי לי לעשות משהו אחר רך יותר כמו פילאטיס , סירבתי להקשיב לו והמשכתי בטקוואנדו.

 האם  בחרתי להמשיך כי עדין הכי נהניתי שם, ובאמת היה לי הכי טוב ,והרגשתי שזה הכי מתאים לי?  או כי התרגלתי  ולא היה לי כוח לנסות משהו אחר ? שאלה שבאותו רגע לא ממש חשבתי עליה.

 בשנה האחרונה , התחלתי להרגיש  שכבר לא הכי כיף לי, ואני לא ממש נהנת  מהטקוואנדו כמו שבעבר ,  פתאום הייתה חסרה לי חברתן של נשים ,  השעות היו מאוחרות לי מידי , היה חסר לי חיבור  לרכות ולנפש שלי  , הרגשתי שהמכות שאני מקבלת בטקוואנדו אינן נעימות לי יותר ,ואינן מתאימות לי , שאני רוצה פעילות אחרת נעימה יותר  שמחברת אותי יותר לגוף שלי. הרגשתי שאני רוצה וצריכה משהו אחר .

 ועדיין למרות כל זה המשכתי , יומיים בשבוע,  לצאת לשיעור טקוואנדו , באותו מקום, באותם ימים ואותן שעות , להתאמן באותה חברה, ולעשות את אותם פעולות שכבר לא היו לי הכי נעימות,  רק כי התרגלתי אליהן ,וכי לעזוב את זה ולהתחיל  לחפש ולעשות משהו אחר שיתאים לי יותר, נראה לי מפחיד וקשה יותר .

 אבל אז  קראו כל מיני דברים שהחזירו אלי את מוטיבציית הכאב, וגרמו לי  להרגיש שהמקום הנוח הזה שהתרגלתי להיות  בו כבר לא מתאים לי . העזתי לגלות סקרנות, והחלטתי לצאת מאזור הנוחות ולעשות את השינוי, שעליו אדבר בהמשך .

 בינתיים, בואו נחזור אליכם,  אני פוגשת בעבודה שלי אתכם , אנשים אחרי ניתוח בריאטרי .

ניתוח בריאטרי ,הוא בהחלט יציאה מאזור הנוחות , ואתם מעיזים לעשות אותו, תהליך לא פשוט בכלל, שטומן בתוכו לא מעט קושי ואתגר ,רק כשאתם מרגישים את  בכאב של ההשמנה , כאב שאיתו אתם כבר לא יכולים להיות יותר

 הכאב הזה יכול להיות מחלות נלוות להשמנה ,תלות בתרופות , קושי לעשות דברים שאתם אוהבים, קושי להיות עם האנשים שאתם אוהבים,  ,חוסר יכולת ללבוש את הבגדים היפים שלכם שאהבתם,

והערות  מרופאים, חברים, בני משפחה ועוד.

בזכות  מוטיבציית הבריחה מהכאב  הזו שהרגשתם, אתם מעיזים  לצאת מהאזור המוכר והידוע  של ההשמנה , בה ההיתם שנים רבות  וגם אם לא היתה נוחה לכם התרגלתם להיות בה, אל שלחן הניתוחים  שממנו אתם מגיעים לאזור חדש שאינו מוכר וידוע.

 עשיתם את הניתוח, השינוי מתחיל ,אתם אוכלים פחות רעבים פחות ויורדים במשק אבל מה אז ?

אני פוגשת אתכם כמה שנים אחרי ניתוח, כשלא מעט  מכם עליתם חזרה במשקל

 ולמה זה קרה ? כי  בשלב מסוים, הכאב הזה שגרם לכם לצאת מאזור הנוחות, ולעשות שינוי נעלם. הבדיקות תקינות , המחלות נעלמו, חזרתם ללבוש את הגינס שלכם מהתיכון ,  וכבר אין הערות  מצד חברים, משפחה ורופאים על ההשמנה שלכם. 

ואז , כשמצד אחד אין כאב, ומצד שני נדרש לא מעט מאמץ כדי להמשיך לשמור על השינוי , אז אתם  בלי לשים לב ,חוזרים לאזור הנוחות שלכם ,להרגלים הישנים שלכם, למה שהכי קל ומוכר, ומאבדים את השינוי  ועולים חזרה במשקל .

 אני פוגשת אתכם , מדלגים על ארוחת בוקר , כי בעצם  עד הניתוח מעולם לא אכלתם ארוחת בוקר ,  חוזרים לשתייה המוגזת שכל כך אהבתם  והייתם רגילים אליה , חוזרים לאכול בסלון מול הטלוויזיה , לשקוע בכורסת הטלוויזיה, במקום לצאת לפעילות , להתנחם  במתוקים וחטיפים כל פעם שקשה, עצוב ,או מתסכל , כי זו הדרך שאתם מכירים להתמודד עם  קושי .

 כשאני שואלת אתכם  לא פעם,  למה אתם עושים זאת? התשובה שאני שומעת לא פעם, היא: " זה מה שאני רגיל", "תמיד עשיתי ככה ", "אף פעם לא אכלתי בבוקר" , "תמיד אני אוכל בסלון"  , "אין לי מושג מה עושים כשעצובים חוץ מלאכול", "זה הדבר היחיד שאני מכיר", ועוד תשובות  דומות

 אז מה יאפשר לכם לשמור על ההישג הניתוחי ? הסקרנות שתעזור לכם לצאת מההתנהגויות שאתם מכירים ורגילים להיות בהן ולגלות התנהגויות והרגלים חדשים  שאתם לא מכירים , ושדווקא הם יאפשרו לשמור על השינוי .

קבלו מספר דוגמאות :

  1. ללמוד לאכול לאט, לא תוך כדי עשיה אחרת , בהקשבה לרעב ושובע .
  2. 2.       לאכול בפינת האוכל ,,מצלחת אישית בישיבה  ולא על הדרך ,או בסלון מול הטלוויזיה, או בחדר השינה.
  3. 3.       לאכול כשאתם באמת בוחרים ורוצים ,ולא רק כי בא לכם או יש לכם חשק ,או המזון זמין לכם . ללמוד לנהל את האכילה שלכם במקום שהיא תנהל אתכם
  4. 4.       להפסיק אכילה אוטומטית, ולשאול את עצמכם לפני האכילה ,האם אתם מרגישים רעב, או האם אתם באמת רוצים לאכול ,או אולי  אתם מרגישים וצריכים בכלל משהו אחר ?
  5. 5.       ללמוד להתמודד עם תחושות של לחץ, שעמום, תסכול, בדידות ,ועצב שלא על ידי אוכל ,אלה בדרכים אחרות .
  6. לעשות פעילות גופנית לא בשביל לרדת במשקל, וגם אם היא לא עוזרת לכם לרדת במשקל אלה בגלל שהגוף זקוק לה
  7. להפסיק להסתכל על אוכל כמרזה ומשמין או כאסור ומותר  ולהבין שאפשר לאכול הכל  השאלה איך , כמה ולמה אוכלים . לאכול בבחירה , לא לפי תפריט, לא מתוך דיאטה , וגם לא כי זה מה שיש בבית .
  8. 8.       להפסיק ולהגדיר הצלחה לפי הגעה למשקל היעד ,אלה לפי בריאות נפשית ופיזית, הצלחה לשמור על המשקל לאורך זמן ו, לפי ההתנהלות שלכם .
  9. להעריך את עצמכם לא רק לפי המשקל ,אלה גם לפי  הצלחה בתחומים נוספים בחייכם  כמו זוגיות ,משפחה, עבודה , בילוי שעות הפנאי הגשמה עצמית, ועוד.
  10. לחפש את הדיאטנית, הכי טובה עבורכם, שאתם הכי מתחברים אליה ,ושהכי מניעה אתכם לשינוי , ולא רק ללכת לזו בקופה, בגלל שקרובה וזולה לכם .

 ואני ? אני שהחלטתי שכבר לא כיף לי יותר בטקוואנדו,  ושאפילו כבר לא נוח לי יותר שם, החלטתי לחפש משהו אחר .  אז לאן הגעתי ?

ריקוד ?  זוכרים ? שנים שהייתי בטוחה שאין לי את הקורדינצייה לעשות  זאת אחרי שהמורה אמרה  את זה לאמא שלי כשהייתי בת שש

 דווקא לזה חזרתי . גיליתי ליד מקום מגורי, סטודיו של סוגי רקוד, מחול ותנועה שונים. מיוגה, פלדנקרייז ובלט,  עבור דרך ניה, לייפ דאנס, ועד גאגא ,מחול מודרני ,ואימפרוביזציה

 מצאתי עולם ומלואו, מגוון  ומרתק שממש הצלחתי להתחבר אליו.  ולבחור מתוך המגוון את מה שמתאים לי יותר.

הרגשתי שבגיל  הזה שלי 52 פלוס  דווקא הריקוד והתנועה, מאפשרים לי להיות קשובה, יותר ומחברים אותי טוב יותר לגופי.

 גם  החברה ,שכוללת מגוון גדול יותר שלאנשים, גברים ונשים בכל מיני גילאים, עם ובלי רקע לריקוד,  פתאום התאימה לי  יותר , וראו זה פלא, אני אפילו נהנת לרכוש ולהתלבש בבגדי ספורט יפים , ואין לי בעיה עם זה, שאני שמנה יותר מחלק  מהאנשים שם .

מה שקרה לי קורה ללא מעט אנשים , וגורם להם להימנע משינוי ולכן גם לא להצליח. הכונה לשהיה באזור הנוחות המוכר והרגיל לנו ,שבהתחלה אנחנו מגיעים אליו כי כיף לנו  וטוב לנו בו ממש ,אבל הרבה פעמים אנחנו נשארים בו ,רק כי הוא נוח לנו, ואנחנו רגילים להיות  בו, וחוששים לעשות את השינוי הנדרש מאיתנו ,שיכול להביא אותנו למקום הרבה יותר טוב .

 אז אני קוראת לכם , לא להסכים להשאר באזור הנוחות אם הוא לא לגמרי מתאים לכם . אני קוראת לכם, לעצור , להקשיב לעצמכם ולגופכם, כמו שאני עשיתי, ולבדוק  מידי פעם  האם  המקום בו אתם נמצאים הוא אכן המיטבי עבורכם ,או שאתם בו רק כי אתם חוששים לשנות.

 אם  מצאתם, שהמקום בו אתם נמצאים, הוא לא הכי מיטבי עבורכם  , אני קוראת לכם  לעצור, לחשוב ,ולהבין למה אתם בכל זאת ממשיכים להיות בו, היכן הייתם רוצים להיות ומה יעזור לכם  להגיע אליו .

 רק ההסכמה  לגלות סקרנות, ולצאת מאזור הפחות מיטבי עבורכם , גם אם שהיתם בו הרבה זמן רק בגלל הרגל, אל המקום היותר מיטבי עבורכם ,  תאפשר לכם לא רק לעשות שינוי, אלה לשמור עליו לאורך זמן .

 בהצלחה  ענבר

לבקש סליחה ..מעצמכם

יום הכפורים מתקרב, זמן בקשת סליחה ,וזה זמן לדבר גם על סליחה לעצמינו .

 אני פוגשת לא מעט אנשים בתהליך של הרזיה, עם או בלי ניתוח קיצור קיבה מלאי תסכול  האשמה ואפילו הלכאה עצמית .

 אני שומעת מהם דבור פוגעני , מעליב ומשפיל , ובעיקר חוסר אמונה  בעצמם ואכזבה טוטאלית .

 במצב כזה  קשה מאד להצליח ולא משנה באילו דיאטות תרופות או ניתוחים תשתמשו , כי ההלכאה והאשמה העצמית יגררו אתכם  שוב ושוב לאכילה המפצה , האכילה הרגשית , האכילה הלא מודעת וה"משמינה".

 הערכה, הכלה ,קבלה וסליחה עצמית נמצאו כחשובות מאד לשם הצלחה לא פחות משינויים בבחירת האוכל  ברמת הפעילות  הגופנית ועוד.

 כל זמן הוא זמן טוב לבקש סליחה בודאי בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים :

 קוראת לכם לבקש סליחה :

  • על ההתנהלות הלא  נכונה שלכם בעבר  ובהווה עם  גופכם בכלל ועם האכילה בפרט. על משפטים כמו  "אין לי כוח לפעילות עכשיו " , " בא לי מתוק אז זה מה שאוכל עכשיו " , " אין לי כוח להכין לצמי  עכשיו אוכל" , "אין לי זמן  ל…  ועוד
  •  על זה שלא בחרתם לטפל או שלא הצלחתם לטפל  בעבר באכילה הלא תקינה ובמשקל הלא תקין  ועל משפטים כמו : " למה רק עכשיו "  ," "איך לא בחרתי קודם לעשות ניתוח", "איך רק עכשיו נזכרתי לטפל בעצמי" , "איפה הייתי קודם " .  
  • על הדבור הפוגעני והמאשים כלפי עצמכם כולל שמוש במילים " פשע " , " פושע "  :"התחזרתי" , "התנפלתי "  , "נפלתי על "  ועוד .
  • על חסר האמונה בעצמכם וביכולתכם להצליח ועל משפטים כמו : " אני אבוד " , "אין סיכוי איתי", "אין לי תקנה "  ועוד

 כדי להצליח למחול לעצמכם  יש לזכור כמה דברים:

 אתם  היום מי שאתם ,ואתם עושים מה שאתם עושים, רק בזכות מי שהייתם בעבר  ,אז במקום לכעוס על מי שהייתם בעבר , חבקו אותו, אמרו לו תודה וסלחו לו .

 לפי הNLP , אין כשלון כי "כל כשלון  הוא משוב ללמידה ", ולכן מהפעמים שבהם לא הצלחתם, נשאר רק ללמוד ולהבין כיצד להתנהל אחרת  ,בלי להלכות את עצמכם על אותם מקרים .

 אמרה נוספת לפי תורת ה NLP  היא, שבכל רגע נתון אנחנו עושים כמיטב יכולתינו  וידיעתינו , כי אם היינו יודעים יותר טוב ,היינו עושים כך  ולכן אין מה להתחרט על מה שלא נעשה.

במקום לשאול כל הזמן למה :למה עשיתי ככה ?,למה לא עשיתי ככה? למה נתתי לעצמי להגיע למצב הזה ,? ולמה לא טיפלתי בעצמי קדם ? , אני מציעה להתחיל לשאול איך: "איך אני  עושה אחרת"?  "איך אני  מצליח להשיג את מה שאני רוצה "? ועוד .

  זה הזמן לחמלה ומחילה  במקום מחלה

 שנה טובה ובהצלחה לכולם