הבקשה לעשות פעילות גופנית, שלא לומר ספורט, עבור מי שסובל או סבל בעבר מהשמנה, גוררת עימה משמעויות, השלכות, הקשרים והתניות מורכבות ביותר.
הבקשה הכביכול פשוטה, מאדם שהיה בעבר שמן ועובר תהליך ירידה במשקל עם ניתוח בריאטרי, טיפול תרופתי, או טיפול תזונתי והתנהגותי בלבד, יש בה מעין פתיחה של תיבת פנדורה וגוררת לרוב התנגדות לא קטנה בכלל.
כשחקרתי את סיבות הסירוב וההתנגדות של אנשים אלה לפעילות, גם בשלב היותם כבר במשקל תקין, רובן היו קשורות בחיבור האוטומטי שעשו בין פעילות גופנית להרזיה, חיבור שיצר הרבה תחושות שליליות.
בתשאול המטופלים לגבי סירובם העקשני לבצע פעילות גופנית, עלו ההסברים הבאים:
- שנים מרובות של פעילות גופנית בעבר, במשקל גבוה שגרמה להמון כאבים, תחושות לא נעימות, מצוקה, קושי וסבל, ללא תוצאות בכלל מבחינת המשקל, ועכשיו הם מצליחים לרדת ללא פעילות ולכן לא רואים צורך בה.
- תחושות חוסר מסוגלות והצלחה, וחוסר אמונה, עקב חוסר הצלחה בעברם השמן, שגרר הרבה לעג ובקורת מצד בוגרים וילדים, לדוגמא כשהיו תמיד אחרונים בריצה או כשלא הצליחו לבצע את המשימה שנתנה בשיעור התעמלות.
- העדר ציוד מתאים, או חוסר נוחות אל מול מתאמנים אחרים – לדוגמא העדר בגד ים מספיק גדול או מבוכה ללבוש בגדי אימון אל מול המתאמנים הרזים בחדר הכושר .
בשומעי את ההסברים הללו, עלתה בי הבנה ואמפתיה לאור העבר האישי שלי מול פעילות גופנית
למרות שלא הייתי שמנה כילדה ונערה, נחשבתי ללא טובה בלשון המעטה, שלא לומר ממש גרועה בפעילות גופנית .
ההסבר לכך היה שלוב של העדר קורדינציה, סרבול מוטורי וגנטיקה אנטי ספורטיבית .
אצלינו בבית, כולנו, ארבעה ילדים, הצלחנו מאד בלימודים, כולנו למדנו נגינה על כלי מוסיקלי , אולם אף אחד מאיתנו לא נשלח לחוג ספורט ולא קבל עידוד לעסוק ולהתקדם בתחום הנ"ל.
עיקר העיסוק בספורט אצלנו, היה לראות או לשמוע משחקי כדורגל וכדורסל .
אני ממש זוכרת עצמי, מגיעה אחרונה בריצות בשעורי ספורט בבית הספר, כולי מזיעה ומתנשפת, זמן ארוך אחרי שכולם סיימו, וחוטפת בעיקר הרבה לעג וצחוקים מהילדים האחרים ונזיפות מהמורה על היותי עצלנית.
ניסיון של אמא שלי להכניס אותי לחוג בלט, הסתיים אחרי 2 שעורים, כשהמורה אמרה לאמא שלי שאני מתקשה לדלג, ולכן לא מתאימה לחוג (אני ממש זוכרת את זה עד היום), הערה שגרמה לי שנים רבות לחשוב שאני לא מסוגלת לרקוד (עוד נחזור לזה בהמשך) .
גדלתי עם הידיעה והתחושה שאני לא טובה בספורט ואין טעם להמשיך ולנסות לעסוק בכך.
בהמשך כשבגרתי, פעילות גופנית הפכה לחשובה עבורי, מכמה סיבות כמו :
מתן דוגמא אישית כדיאטנית שממליצה למטופלים שלה, לעשות פעילות
שפור סיבולת לב ריאה, בשל האסטמה שקבלתי בהריון הראשון שלי ומלווה אותי מאז ועד היום בדרגות עולות ומחמירות.
שפור תחושת המסוגלות והיכולת גם בתחום זה, (אני אדם שלאורך כל שנות חיי היה לי חשוב להוכיח שאני יכולה להצליח גם בדברים שקשה לי) .
רכישת כלי עזר בשפור מצב רוח, הפחתת חרדות והתמודדות עם לחצים וסטרס .
תיחזוק הגוף, השרירים והעצמות שהלכו והתבגרו, שלא לומר הזדקנו, מתוך הבנת החשיבות של עזרת הפעילות בהפחתת כאבים ובשפור תפקוד יומי.
חשוב לציין, שלמרות שבשנות בגרותי עליתי במשקל, עד למצב של השמנה (מכל מיני סיבות שלא כאן המקום לפרטן), פעילות גופנית מעולם לא נקשרה במוחי כדרך לירידה במשקל, והמשקל מעולם לא שימש כהתניה לביצוע או הפסקת פעילות גופנית.
מתוך הסיבות שהוזכרו ואחרות, התחלתי במסע שלי לחיפוש הפעילות המתאימה לי.
חיפשתי פעילות שאהנה ממנה כל או לפחות רוב הזמן, שלא אסבול בה בכלל, שלא תעמת אותי אל מול הקשיים והחסרונות שלי , שתספק את הצרכים שלי, שארגיש בה נוח, שתחבר אותי לגוף שלי בצורה חיובית, שתהיה זורמת, נגישה וזמינה לי ומתאימה לסדר החיים שלי, כל זה היה לי חשוב כדי שאוכל להתמיד בפעילות לאורך זמן ולא רק בהתחלה, בשל התלהבות ראשונית .
המסע הזה כלל כל מיני ניסיונות שלא צלחו מסיבות מגוונות :
חדר כושר: לא אהבתי את הריח, את הצפיפות, את המוסיקה החזקה, השתעממתי לאורך זמן והרגשתי שאני עושה את הפעילות בכוח ומחכה בקוצר רוח שיגמר הזמן, לא אהבתי לראות את הבנות הרזות והחתיכות בבגדי הכושר המדליקים שעוררו בי קנאה בלתי נשלטת .
התעמלות מדרגות – לא הצלחתי לעמוד בקצב, דרשה ממני קורדינצייה שלא הייתה לי וגרמה לי לחוש כשלון בשל חוסר הצלחה, עימתה אותי אל מול הקשיים והחולשות (תתארו לכם מה זה שכולם מסתובבים לצד אחד ואת לצד ההפוך).
פילאטיס ויוגה – שעיממו אותי נורא ולא הצלחתי להתחבר להנחיות ולתועלות. לא באמת הרגשתי שעוזר לי.
הליכות – לא הצלחתי להתמיד . ללכת לבד שעמם אותי, ללכת עם מישהו גרם לי שוב לחזור להרגשה שאני פחות טובה או שלא אפשר לי למצות את היכולות שלי. דרש ממני הרבה משמעת עצמית כדי להמשיך ולהתמיד וברגע שפעם אחת דילגתי כבר לא חזרתי, כי לא ממש נהנתי. הייתי תלויה מאד במזג אויר ובשעות מתאימות ביום (לא אהבתי ללכת לבד בלילה), מה שלא הסתדר באורח החיים ובסדר היום שלי והקשה על התמדה .
ריצות – עשיתי אותן, בעיקר כדי להוכיח לעצמי ולאחרים שאני יכולה אבל לא נהנתי ולמעשה סבלתי מכל רגע . כשהצלחתי להגיע ליעד שהצבתי לעצמי, כבר לא היה מה שידרבן אותי והפסקתי . לא נהנתי כי זה שעמם אותי, ולכן גם התקשיתי להתמיד. כמו בהליכות גם כאן, נושא מזג האויר והשעות הפנויות היה בעייתי, וכן העובדה שכמו בהליכות הייתי לבד בלי מסגרת מחייבת .
מאמא נט- משחק כדור רשת בקבוצת אימהות – הצטרפתי כי שמעתי המון תשבוחות, על האחווה הנשית שמאד מיחדת סוג זה של פעילות , ושחברות הקבוצה הופכות להיות חברות של ממש, משהו שבאותה תקופה חיפשתי מאד.
אולם העובדה משדובר במשחק תחרותי, משאירה את הפחות טובות די בצד, ואני שהצטרפתי אחרונה לקבוצה ללא ניסיון, שובצתי בתפקיד הפחות טובות, אלה שבעיקר מחממות את הספסל במשחק. מעבר לזה שמצאתי את עצמי פחות משחקת, זה החזיר אותי לתקופת הילדות שלי, בה תמיד הייתי הכי פחות טובה בהכל (נבחרתי אחרונה לקבוצת המחניים או משחקי כדור), תחושה מאד לא נעימה , שלא הייתי מוכנה לחזור אליה בתקופת הבגרות שלי, מה שגרם לי לנטוש את החוג הזה די מהר .
אחרי לא מעט חיפושים וניסיונות מצאתי את עצמי מתאמנת טקוואנדו, אומנות לחימה קוריאנית, בה התאמנו אז כבר שלושת ילדי .
השלוב של מאמן נחמד מאד, קבוצת גברים נחמדה, העדר הצורך שלי להתחרות בנשים חטובות ומעוררות קנאה, השתתפות בפעילות שאותה גם הילדים שלי עושים ואפילו היכולת להתאמן יחד איתם מידי פעם מה שהיווה חוויה משפחתית מרגשת , יחד עם מיקום ושעות נוחות והמסגרת הקבוצתית הקבועה ,כלומר חוג קבועים בימים קבועים ולא פעילות שתלויה בהחלטה שלי , אפשרו לי להתמיד 10 שנים , בהחלט הרבה זמן ביחס לניסיונות קודמים ולעבר הדי שלילי שלי מבחינת פעילות גופנית .
באימוני הטקוואנדו, מצאתי את עצמי מגשימה את כל המטרות והסיבות שבגללן התחלתי פעילות גופנית, הרגשתי שאני מצליחה להתמיד , נהנתי מאד מהשתתפות וביצוע הקרבות , שאפשרו לי בעיקר להוציא כעס ואגרסיה בצורה חיובית, נהנתי מהקצב ומהדינמיות והגיוון של השיעורים, הזמן עבר לי מאד מהר בשעור, מה שהוכיח שלא השתעממתי, הצלחתי לנתב טוב יותר את בעיות הקשב ורכוז שלי שהתגלו עם השנים, שפרתי יכולות פזיות וגופניות , הרגשתי טוב יותר פיזית ונפשית , הצלחתי להיות דוגמא חיובית למטופלים שלי שכדיאטנית המלצתי להם לעשות פעילות גופנית . העובדה שהייתי האישה היחידה בדרך כלל בין קבוצת גברים , מנעה ממני להרגיש קנאה ותחושות נחיתות אל מול נשים אחרות כמו בפעילויות ספורט אחרות בהן השתתפתי , ואפשרה לי להרגיש טוב עם הגוף שלי . בשונה , מפעילויות אחרות. למרות שהייתי אולי פחות טובה מהגברים האחרים, מצאתי עצמי משווה רק לעצמי ולא לאחרים , והעובדה שחשתי שיפור לאורך השעורים גרמה לי לשפור תחושת המסוגלות שלי והבטחון העצמי ולתחושה מאד טובה .
אני מודה שעדיין לא תמיד הגעתי לשעורים בשמחה , ולפעמים שמחתי מאד ששעורים התבטלו , אולם בסיום השיעור תמיד הרגשתי חווית הצלחה וזה עודד אותי להמשיך . מבחינתי זו הייתה ההתמדה הכי טובה וארוכה שלי בפעילות גופנית ולכן גם המשכתי בענף זה .
ואז, הגיעה הקורונה, השיעורים לא התקימו בהתחלה , ובהמשך התקימו בחוץ ולכן המהות שלהם השתנתה . במקום קרבות שאהבתי מאד , ושאפשרו לי לשחרר הרבה סטרס ולהנות מכך, השעורים כללו הרבה יותר ריצות , כפיפות בטן ואימונים טכניים שאהבתי פחות ושהחזירו אותי לתחושת חוסר המסוגלות של העבר , לקשיים ולהרגשה של להיות פחות טובה .
שילוב המציאות הזו יחד עם, אירועים שקרו לילדי מול המאמן , וגם כאבים שהתחלתי להרגיש בגב ובכתפיים גרמו לי אחרי 10 שנים של טקוואנדו , כמעט לראשונה להרגיש שזהו, מה שהתאים לי והיה לי טוב פיזית ונפשית במשך העשור, כבר לא ממש נכון לי.
הרגשתי שאני מחפשת משהו אחר, לא ידעתי עדין בדיוק מה , מה שכן ידעתי זה שזה צריך להיות משהו שיחבר אותי מחדש לגוף שלי , שירגיש לי טוב יותר עם המשקל הגבוה שלי יותר ( לצערי בעשור הזה עליתי שלא ברצוני כ 10 ק"ג שהכבידו והקשו עלי בטקוואנדו ), כן רציתי שוב להיות גם בחברת נשים ובכלל בחברת אנשים בגיל שלי, להנות מהפעילות אבל גם מהחברה , להרגיש מסוגלת יכולה ובעיקר שייכת .
חיפשתי משהו שיתאים לי ברמה הפיזית, הנפשית והרוחנית למצב האחר שהייתי בו אז מאשר לפני עשור כשהתחלתי את הטקוואנדו.
קראתי על ריקוד בשם ניה שמחבר גישות מ 3 תחומים : אומניות לחימה ( כולל הטקוואדו) , סוגי ריקוד וגישות רוחניות .
כשקראתי על זה, הרגשתי אינטואיטיבית שזה משהו שאני מחפשת, שלוב של גוף ונפש בחברת נשים. מצד שני לאור העבר הלא מוצלח שלי בתחום הריקוד ( בלט זוכרים ?), וחוסר הקורדינציה שלי, קצת חששתי לנסות שוב לרקוד ( יש לציין שכן מצאתי את עצמי בעבר, דווקא נהנת מריקודי עם ומריקודי בטן ) .
החלטתי לסמוך על האינטואיציה שלי , וחיפשתי איפה ברחובות ניתן לרקוד ניה וככה הגעתי למקום קסום בשם סטודיו תמרה , בדיוק לפני שנה .
מדובר בסטודיו המנוהל על ידי חבורת צעירים שחברים בתנועת דרור ישראל ( תנועה חברתית חינוכית שיתופית ) שחיים בקומונה , עוסקים כולם בריקוד , כל אחד מהם בצורה אחרת של רקוד . מהרגע שרגלי דרכה בסטודיו, בדיוק לפני שנה , התמכרתי וזה לא קרה לי כבר הרבה זמן , בוודאי שלא לפעילות גופנית ובטח שלא לרקוד .
האוירה הקיימת בסטודיו מיוחדת במינה ואפילו לי,שמילים לא חסרות לי על לשוני בדרך כלל, ויכולת הביטוי שלי טובה מאד , קשה לתאר ולהסביר את האוירה . זר לא יבין זאת , לדעתי מי שרגלו לא דרכה עדין במקום חובה שינסה זאת . מדובר באווירה של מקצוענות מצד אחד , רוחניות מצד שני והמון המון קבלת והכלת האחר והשונה, שמאחדת בין כולם .
היום אני מבינה, שההתמכרות הייתה, קודם כל למקום , לאווירה , לאנשים ורק אחר כך גם לריקודים עצמם.
הסטודיו ממקום בבנין עתיק והיסטורי ברחוב שנקרא על שם בתיה מקוב , שהיא בעצמה אישיות מיוחדת שהדימה הרבה כוח ועוצמה נשית, וכדי להגיע אליו צריך לטפס כמאה מדרגות ( 2 קומות ) , מעין מבחן לכושר הגופני בפני עצמו. בסוגריים אספר לכם שאחרי שבהתחלה הייתי מתנשמת קשות במהלך הטיפוס ונאלצתי לעצור כמה פעמים בדרך, היום אחרי שנה בסטודיו, אני כבר מדלגת למעלה די בקלות וכמובן בשמחה , אין ספק שרק השינוי הזה הוא הוכחה לכושר שקבלתי בשנה האחרונה בזכות הפעילות בסטודיו , אבל זה ממש בקטנה.
אז מה אני אוהבת בסטודיו ולמה התמכרתי אליו ?
- אוירה – כשנכנסים לסטודיו, מרגישים כבר מהרגע הראשון, תחושה נעימה וחמימה של חברותא ושל ביחד. בחדר הכניסה, יש כורסאות ומטבחון קטן ואפשר להכין תה או קפה ולהתוודע לאנשים אחרים המבקרים בסטודיו ויצאו מהשיעור או כאלה שמחכים לשיעור הבא . התחושה הזו בהחלט תרמה וגרמה לי לרצות לחזור ולרקוד בסטודיו, והיום, אני מוצאת את עצמי לא פעם מגיעה קצת קודם או נשארת קצת אחרי השעור , במקרה או בכוונה , ונהנת משיח נעים עם הפעילים האחרים בסטודיו ועם המדריכים ומנהלי הסטודיו. זה כמובן ערך מוסף להנאה מהשעורים עצמם.
- מגוון החוגים העשיר שניתן להשתתף בו– שהגעתי לסטודיו כדי לרקוד ניה , וכך קרה בחודש הראשון . יחד עם זאת ,מהר מאד גיליתי שבסטודיו יש מגוון ענק ומיוחד של חוגי ריקוד ותנועה המחברת לגוף : החל מסוגים שונים של שעורי יוגה , פלנדקרייז ופילאטיס ( אליהם אני כאמור פחות מתחברת ולכן גם לא משתתפת ), והמשך בסוגי ריקוד שונים כמו : בלאט, מחול מודרני , ניה, גאגא , ריקודים לטיניים , מחול האגן , אימפרוביזציה ועוד
- קהל המשתתפים איכותי ומגוון – המגוון העצום והמיוחד הזה , מביא לסטודיו מגוון ענק של אנשים גברים ונשים בגילאים שונים מגיל 18 ועד 70 פלוס , במשקלים שונים (מרזים מאד ועד בעלי משקל גבוה כמוני או יותר ), מעיסוקים שונים, ממקומות מגורים שונים, בעלי השכלה שונה ואוהבי תחומי רקוד שונים, ובעלי יכולות שונות בריקוד , החל מרקדנים ממש , המשך באנשים שרקדו בילדות ואחר כך הפסיקו ובבגרותם שבים לרקוד , וכלה בכאלה כמוני שעברם ברקוד דל מאד וגם ללא כישורים של ממש ,אך משהו בהם מתאווה ורוצה ללמוד ולרקוד. כל אחד מהם, יכול למצוא בסטודיו את מה שאהבה ורצתה נפשו , ולעשות זאת בהנאה צרופה.
- מגוון ואיכות המורים בסטודיו– לפחות כל מי שלי יצא לפגוש, וממה שהבנתי מאחרים, כנראה כולם, הם מהטובים בתחומם, אנשי מקצוע מדהימים, אולם מעבר לזה , כולם בעלי נשמות מרגשות ומיוחדות , בעלי יכולת הכלה וקבלה , יחד עם המון צניעות מצד אחד ותשוקה עצומה למה שהם עושים ומלמדים מצד שני, שתורמים לאופי המיוחד מאד של הסטודיו .
- מקצועיות ללא פוזות ובגובה העיניים – כשאתה נכנס לסטודיו , התחושה היא מצד אחד של מקום מקצועי לרקוד , ברמה גבוהה לא פחות משל בתי ספר וסטודיו- יים לרקוד מפורסמים וטובים , ומצד שני של מקום מאפשר ומקבל את כולם, שהאני מאמין החרוט על דגלו, הוא שכולם יכולים ורצויים, ולכולם יש מקום בסטודיו .
זו התחושה שאני קבלתי מהרגע הראשון שנחתה רגלי בסטודיו ועד היום , והיא זו שגורמת לי להמשיך ולהגיע בשמחה ובתשוקה ענקית. .
בהתחלה אכן התחלתי בשעורי נייה , אותם מצאתי מתאימים בדיוק לצרכים וליכולות שלי , ומאפשרים לי חיבור מדהים של גוף ונפש , חיבור לעצמי ולתחושת המסוגלות שלי , יחד עם המון רוגע והעדר סטרס וצורך לעמוד בדרישות או בקצבים . זו היתה מבחינתי דלת כניסה נוחה ונעימה לעולם הריקוד , שאז חחששתי ממנו, והיום אני רואה בו עולם קסום ומופלא.
המורה שפגשתי בסטודיו , טל שמה ( והשם הוא לא סתם, כי זו האישה השלישית בשם טל שנכנסה לחיי בשנים האחרונות ותורמת להתפתחות הרוחנית , נפשית ופיזית שלי ) , נתגלתה עבורי כישות ונשמה מדהימה רגישה ומיוחדת , כאחד המלאכים שהייתי צריכה לפגוש בדרך , ונוצר בינינו מהר מאד חיבור מיוחד ומרגש .
השיעור הראשון שלי בניה היה ממש לפני החגים, והפלייליסט היה כולו מורכב משירים בעברית. מבחינתי, כאוהבת מאד מוסיקה ויצירה ישראלית כמעט מכל הסוגים, לא יכלה להיות פתיחה מדהימה יותר , נעימה ,רכה, נגישה ומכילה יותר לעולם הריקוד שהיה עד אז ממש מנוכר עבורי , מאשר זו שחוויתי.
להערכתי, זה היה לא מקרי אלה ממש מכוון מלמעלה , משהו שחיבר ביני לבין הניה ,לבין טל ולבין סטודיו תמרה בכלל.
מהר מאד , הרחבתי את המנוי הראשוני שעשיתי לשיעור אחד בשבוע ומצאתי את עצמי , מתנסה ובודקת עוד ועוד סוגי רקוד ושעורים בסטודיו . לחלקם התחברתי יותר ולחלקם פחות , וזה בדיוק מה שמדהים בסטודיו הזה , הגיוון והמיזוג של סוגי רקוד מאד שונים, שמאפשר כאמור לכל אחד למצוא את עצמו .
כיום אני משתתפת פעילה ב 3-5 שעורים בשבוע במספר סוגי רקוד הכוללים :
ניה שממנו כאמור התחלתי , והסברתי עליו למעלה .
גאגא – שיטת רקוד, שלא לומר ממש שפת רקוד,שפיתח הגדול מכולם אוהד נהרין. החוג מועבר, על ידי מדריכים משתנים, כולם מורים מומחים לגאגא בארץ ובעולם, וסוחף אליו, כמות ענקית של משתתפים שנעה בין 20-30 איש , ממגוון גילאים ויכולות רקוד , שלמרות הצפיפות באולם , מאפשרים לכל אחד בחדר למצוא את המקום שלו ואת התנועה שלו, ויוצרים תחושה של שייכות לקהילה מיוחדת במינה ואוירה נעימה וכייפית במיוחד שלא לומר רוחנית מאד.
בסוג הריקוד הזה אין צורך לחקות קומפוזיציה מסוימת של תנועות אלה בעיקר להאזין להנחיות המורה , ולחבר אותם לתנועה בגוף שלכם.
אימפרוביזציה – שעור של אלתור שמועבר על ידי ענבל מורה יוצרת ורקדנית מוכשרת ביותר . בשיעור הזה אני מרגישה שהכל אפשרי , ושלערב אחד ( כל פעם מחדש ) אני רקדנית אמיתית מקצועית שרוקדת על הבמה ושכולם מריעים לה ומוחאים לה כפיים . בשעורים הללו , תחושת החופש היא מדהימה , אין תנועות שצריך לעשות , אין חוקים וכללים וכל מה שנותר הוא להתחבר למוסיקה ולהנחיות של ענבל ולהיות אני .
יחד עם זאת, לאורך השתתפותי בשעורי האמפרוביזציה אני מרגישה מפעם לפעם התקדמות ושיפור ביכולת האישית שלי, מה שמרגש אותי כל פעם מחדש.
רקוד האגן – מועבר על ידי 2 מורות שונות ומתבסס על שיטת מחול האגן של אורלי פורטל , רקדנית ואישיות מיוחד בפני עצמה , שזכיתי להשתתף בסדנא שלמה שהעבירה בסטודיו ולראות הופעה ויצירה שלה . החוג הזה מחבר אותי בצורה מאד מיוחדת לנשיות ולגוף שלי, ומאפשר לי לקבל ולאהוב את עצמי, כפי שאני , עם המשקל העודף, עם האסטמה , עם 53 שנותי , עם הסרבול המוטורי והקורדינציה הלקויה .
בשיעור הזה אני מרגישה, שאני אי שם באפריקה בשבטים הקדומים, עטופה בקהל נשים בגילאים שונים ובמשקלים שונים , כולן נשיות ונחשקות מחוברות לגוף ואוהבות את עצמן ואת האחרות .
- הרבה יותר מרק סטודיו למחול – מלבד חוגי הריקוד והתנועה השונים שאותם הזכרתי , הסטודיו הוא בית ספר של ממש למי שרוצה ללמוד מחול א-ת ( לשם עוד לא הגעתי עדיין), ובנוסף בסופי שבוע וחגים מתקיימים בו אירועים , סדנאות, ומופעים שונים שעוסקים ברקוד בפרט ובתרבות בכלל שפתוחים לקהילה כולה .
בזכות כל אלה, מצאתי בסטודיו תמרה, הרבה יותר מאשר מקום לביצוע פעילות גופנית , מצאתי בית , קהילה , חברים ומשפחה . מצאתי מקום להנות, לרקוד, לנוח , לדבר . מצאתי שייכות .
אפשר לומר שהתחושה המלווה אותי בכל אחד מהשעורים בהם אני משתתפת , וגם בסדנאות ובאירועים שבהם יצא לי להיות ולהשתתף או לצפות , היא שהכל אפשרי, הכל מותר, כולם יכולים, אין חוקים נוקשים, כולם רצויים, וכל אחד יכול לחוות את הרקוד ולהנות ממה שהסטודיו מציע, בדרכו הוא כשהחוט המקשר הוא the joy of movment . ( זה העקרון שמלווה את שיטת הניה שהזכרתי, ויחד עם זאת, בסטודיו אני מרגישה שהוא מלווה אותי כל הזמן).
התחושות הללו שתיארתי שאני מרגישה בסטודיו תמרה, מהוות עבורי סוג של חוויה מתקנת, לחוויות עבר שליליות מפעילות בכלל, וריקוד בפרט, ומתחברות מאד לגישה הטיפולית שלי כדיאטנית, המטפלת בהשמנה ולעקרונות שעומדים בבסיס הטיפול שאני מעניקה למטופלים שלי.
- מתחבר לאג'נדה ול "אני מאמין הטיפולי " שלי – כמטפלת באנשים עם השמנה , אני עוסקת הרבה בחיבור לגוף , חיבור ליכולות ולהנאה, חיבור לדרך ולא רק לתוצאה , ללא כללים קשוחים של אסור ומותר , הכל אפשרי כל אחד בדרכו הוא , אין יעד או דרך אחת לכולם, כל אחד מוצא יחד איתי את היעד הנכון לו ובהתאם לכך את הדרך המתאימה לו שתוביל אותו יד הזה .
יש מי שיבחר לעשות את התהליך בליווי תזונתי ורגשי בלבד , יש מי שיבחר להיעזר בתרופות לירידה במשקל , ויש מי שיבחר בניתוח בריאטרי ואין טוב יותר או פחות , הכל נכון ואפשרי, כל עוד שזה מתאים ומתחבר לאדם שבחר באותה דרך .
כדיאטנית, אני עושה זאת עם הרבה קבלה , הכלה והקשבה למטופלים שלי, וללא שיפוטיות , וזו דרך החיים בה אני מאמינה מעומק ליבי.
ואם נחזור לפעילות , זה בדיוק מה שאני מרגישה כשאני סטודיו תמרה. אני כבר שנה בסטודיו, ומרגישה את המקום שמאז ומתמיד הייתי אמורה להיות בו .
אני מגיעה בשמחה לשעורים, וממש מחכה להם, ומנסה לפנות יותר ויותר זמן ביומן כדי שאוכל להיות ביותר , וגם יוצאת מהם בתחושת שמחה, שלא לומר אושר של ממש יחד עם סיפוק גדול מאד.
אני מרגישה שאני משיגה ומחוברת לכל המטרות שעמדו בפני כשחיפשתי פעילות גופנית שתתאים לי . אני לגמרי עושה זאת בחיבור לגוף ובהנאה, ואני הוכחתי לעצמי , ומקווה דרך כך להוכיח לכולם, שגם מי שלא היה מוכשר בעברו בפעילות גופנית ולא אהב אותה מעולם, יכול למצוא חיבור לגוף ולתנועה בדרך שתתאים לו, ושיהנה בה מכל רגע, ללא סבל ולא הכרח .
ואתם יודעים מה? בכלל לא חייבים לקרוא לזה פעילות גופנית ובטח לא ספורט , העיקר זה התנועה ולעשות אותה בהנאה .
אז קבלו לסיום כמה עצות שלי איך לנוע בהנאה :
ניתוק מהקשר למשקל או לדיאטה – פשוט לנוע כדי להזיז את הגוף .
מצאו סיבות אחרות שיחברו אתכם לתנועה – חיבור לגוף , רוגע נפשי , שפור מצב רוח, שפור סבולת לב ראה , חיזוק העצמות וכל סיבה אחרת
לצאת מהקופסה – לא חייבים חדר כושר , הליכה או ריצה , יש עוד מגוון סוגי תנועה ופעילות שיכולים להתאים לכם . חפשו ומצאו , לא את מה שצריך, לא את מה שאמרו לכם, אלה את מה שנכון וטוב לכם לגוף ולנפש .
כל מה שיוצר תנועה זה טוב – לא בהכרח חייבים אירובי, מצאו את מה שנכון לגוף שלכם .
מקום שמאפשר מגוון של חוגים והתנסויות – שבו תוכלו למצוא כל פעם את מה שמתאים לכם לאותו
יום ושעה .
נגישות – מבחינת מיקום וזמני פעילות, והתאמה לסדר היום ולאורח חיים, תאפשר התמדה .
מצאו מקום וסביבת אנשים שמתאימה לכם – ומחברת אתכם למטרות ולצרכים שלכם . מקום שתכנסו אליו בשמחה ותצאו ממנו בשמחה גם כן .
אוירה מתאימה – של קבלה והכלה שתגרום לכם להרגיש שייכים ויכולים .
בכל פעם שאני מסיימת שעור , אני רואה בעייני את דמותה של אמא שלי ( שהלכה לעולמה כשהייתי רק בת 16) , נדהמת כל פעם מחדש, אך גם גהה בי מטד, מחייכת ולוחשת לי, וואלה הצלחת , את רוקדת באמת וממש יפה.
אגלה לכם גם בסוד , שעד היום אני לא יודעת לדלג , אבל אתם יודעים משהו ? לאף אחד בסטודיו זה לא באמת משנה , אז גם לי לא .
אני הצלחתי, מצאתי את הפעילות המתאימה לי , והוכחתי לעצמי ולכולם שזה אפשרי , למצוא פעילות גופנית שאוהבים, נהנים וללא סבל , גם אם בעבר , זה לא היה ככה .
מה אתכם? שתפו אותי
אם אתם גרים ברחובות או באזור , ורקוד או תנועה מדברים אליכם, ממליצה לכם בחום לנסות את סטודיו תמרה. יש לי תחושה שלא תצטערו.
קיצור קיבה בדרך הנכונה- ענבר ויטנברג 